הון עשיר על משנה פאה ב:ב

1שאינה יכולה להקצר כאחת . לאשמועינן רבותא, דאע"פי שהקמה עולה מכאן ומכאן, בתוך האמה עצמה, כשהיא רחבה כל כך, הוי הפסק. קתני בלשון זה דקאי אאמה:

2רבי יהודה אומר מפסקת . ופליג את"ק, דהכי אמרינן בירושלמי (ה"ב יב.) הוון בעו מימר ולא פליגין, אשכחת תני אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת, ע"כ. ואין ספק דה"פ, דס"ד דבני הישיבה דלא פליגי, אשכחת תני אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת, ולא חילק כלל בין יכולה להקצר כאחת או לא, כמו שחילק בין קבועה לאינה קבועה, שהרי באמרו קבועה, ש"מ דהבלתי קבועה אינה מפסקת, וש"מ דלא ס"ל חילוק זה של יכולה או אינה יכולה, ופליג אר"י. ולא הוכיח כן ממתניתין, משום דלא נזכר שום חילוק בה, אלא שלולית סתמא קתני. ואפשר דהוא הדין נמי דס"ל כר"י, אלא דלא נחית לפרושי הפרטים שבה, ומשום הכי סתם דבורו, אבל היכא דמצינו דקא נחית לפרושי ולא פירש האי חילוקא, ש"מ דלא ס"ל הכי ופליג. ותמהני מהכסף משנה דליתן טעם לפסק הרמב"ם (מתנות עניים פ"ג ה"ב) שפסק כר"י, כתב דס"ל דלא פליג. שהרי מפורש דפליג, ועל מה שפסק כותיה אין לתמוה, שהרי הלכה כמותו לגבי ר"מ, דהוא סתם משנה, והוי כאלו נזכר בפירוש ברישא דמתניתין דלעיל, כיון שנזכר מיד בסיפא, וכה"ג כתבו התוספות בברכות דף ט"ו ע"א ד"ה דילמא ר' יהודה היא. ואפשר דאהא סמיך רבי, ומשום הכי לא הזכירו ברישא בפירוש, וכדי שלא נטעה לומר דשלולית הוא סתם משנה כשאר כל הסתמים, ונפסוק הלכה כמותו לגבי ר' יהודה, לא שנה מיד אחר והשלולית בקיצור רי"א אם אינה יכולה וכו', אלא האריך בו ושנאו אחר ר"מ, דהלכה כר"י לגביה. ואין להקשות דהואיל וס"ל להרמב"ם כפי האמת דר"י פליג את"ק, למה זכי שטרא אבי תרי, ופסק אף כת"ק דבעינן שתהא קבועה, שכתב בפ"ג מהלכות מתנות עניים ז"ל היתה שדהו זרועה כלה מין אחד, והיה נחל בתוך השדה אע"פי שאינו מושך, או אמת המים, שאינו יכול לקצור מה שבשתי צדדיה כאחת, והוא שתהיה מושכת וקבועה, הרי זו כשתי שדות, ונותן פאה מצד זה לעצמו ומצד זה לעצמו, עכ"ל. שהרי אף ר"י מודה לת"ק דבעינן קבועה, ואדברי ת"ק מוסיף וקאמר דבעינן נמי שלא תהיה יכולה להקצר כאחד, ואין לדקדק בדבריו כמו שדקדקנו לעיל לת"ק, ולומר דהואיל וקא נחית לפרושי חילוקא דאינה יכולה, ולא הזכיר חילוק הקביעות, דלא ס"ל הכי, אלא אפילו באינה קבועה מפסקת. דלא דמי הכא לדהתם, דהתם המזכיר הענין והפוסק הדין הוא אחד, ומשום הכי הואיל והזכיר בענין חילוק אחד, הוה ליה להזכיר ולפרט אף החילוק האחר, ומדלא הזכירו ש"מ דלא ס"ל אותו חילוק, אבל הכא המזכיר הענין הוא רבינו הקדוש, והפוסק הדין הוא ר' יהודה, דהרי תנן אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת רי"א מפסקת, ולא תנן רי"א אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת מפסקת, ומכיון שהמזכיר הענין הוא רבינו הקדוש, אינו מזכיר כי אם מה שצריך להורות, דהוא דברי ר"י לבד, והוא חילוק זה של אינה יכולה, דחילוק הקביעות אינם דברי ר"י לבד, כי כ"ע מודו ביה:

3אע"פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל . כתב התי"ט ז"ל דלא דמי לבור, דהכא איכא למימר שלא יניחנה כך בורה, אלא שלא היה יכול לחרוש עכשיו בבקרים ולמחר יחפור כמ"ש הר"ב, עכ"ל. ואמת הוא שלישב פי' הר"ב צריך ליתן טעם זה, אבל קשה דא"כ מאי אע"פי שאין הבקר וכו', אדרבא הואיל ואין הבקר הל"ל. ולכך הנכון בעיני הוא פי' הרמב"ם אשר פי' בדעתו הרחבה וגם פסקו בחיבורו (שם ה"ו) , וזה הוא לשונו בפירושו, ואני אפרש בה פי' אחר ואומר, שזה המקום הנקרא מעדר אינו מקום מישור אלא הוא הרים וגבעות, והראיה על זה מה שאמר וכל ההרים אשר במעדר יעדרון, והוא אומר אע"פ שהיא עולה ויורדת, וא"א לחורש לבקוע אותה בכלי המחרישה במענה אחת, מפני שיש בה מקומות תלולות, ומקום אחד גבוה ואחד נמוך, אבל יחרוש אותה מקומות, ועל כן אין לחשב אותה נחלקת כדי שנוציא פאה מכל הר ומכל גבעה, אבל פאה אחת הוא נותן לכל, מפני שכל הזרע מחובר, עכ"ל. ועל פי דרכו נ"ל לישב יותר לישנא דמתניתין, ולומר וכל ההרים אשר במעדר יעדרון, שראוים להעדר במעדר, אע"פ שאין הבקר יכול לעבור בכליו, מפני אותם המקומות התלולות, ונמצא שאותו ההר חרוש וזרוע פסקי פסקי, מ"מ הוא נותן פאה לכל, אע"פ שמקום תלול אחד עובר על פני כל השדה, הואיל והוא ראוי להעדר במעדר, אבל אם אינו ראוי להעדר אפילו במעדר, אע"פ שאינו סלע ממש, דאילו לא היה מקום גבוה יכולה היתה המחרישה לבקעו, מ"מ הוי הפסק, כסלע העובר על פני השדה כלה, דאמרינן לקמן דמפסיק: