הון עשיר על משנה פאה ג:א

1לבנות התבואה שבין הזתים בש"א וכו . כתב הרב דכשהאילנות מרוחקים, נראין הדברים שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות, ואף ב"ה מודה דנותן פאה לכל א' וא', ובזמן שהאילנות רצופים מודים ב"ש שנותן פאה א' על הכל, כי פליגי כשיש עשר אילנות לבית סאה שבענין זה לא הוו מרוחקים ממש ולא רצופים ממש, זה הוא תורף דבריו. והנה תחילת לשונו צריך ביאור, ואח"כ נפרש מוצאו דלפי הנראה הוא הפך דבריו. ופי' תחילת לשונו נראה בעיני שכך הוא, דכשהאילנות מרוחקים נראים הדברים שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות, שלהיותם רחוקים, אלו היה רוצה שיהיו כל אלו המלבנות אחד, היה זורע אף בין האילנות, שהרי אין צל האילנות מזיק להם כי רחוקים הם זה מזה, והואיל ולא עשה כן אלא שזרעו פסקי פסקי, ש"מ שכוונתו הוא שיהיה כל מלבן שדה בפני עצמו, ואף אם אין כוונתו כך הרואה יאמר כך, ומשום הכי מודה ב"ה שנותן פאה מכל א' וא', אבל כשהם רצופים לא יאמר הרואה שכל א' הוא שדה בפני עצמו, אלא יתלה חלוקם בצירוף האילנות, המזיקים בצלם לזרעים, ויאמר דמשום הכי לא נזרע ביניהם, ומשום הכי אף ב"ש מודה דנותן פאה א' על הכל, כי פליגי בעשר אילנות לבית סאה, דמר מחשבם כרצופים, ומר כמרוחקים. ואף הרמב"ם בפירושו ובחיבורו (מתנות עניים פ"ג ה"ח-ט) דרך דרך הרב. אבל בירושלמי (ה"א יד.) משמע להפך דה"ג התם מה אנן קיימין, אי במרווחין אף ב"ש מודים שהוא נותן פאה מא' על הכל, אם ברצופין אף ב"ה מודו שהוא נותן פאה מכל א' וא', אלא כי נן קיימין בנטועין מטע עשר לבית סאה, ע"כ העתיק הר"ש בפירושו. הרי מפורש הפך פי' הר"ב והרמ"בם, ואף הרא"בד השיג עליו מהירושלמי הזה, ועתה צריכים אנו לראות כמאן מוכח יותר לשון זה של הירושלמי, שהרי סוף דבריו כך הם כי נן קיימין בנטועין מטע עשר לבית סאה, ב"ש עבדין לון כמרוחין, וב"ה עבדין לון כרצופין, מ"ט דב"ש שאין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות, ע"כ. והנה ממ"נ לשון הירושלמי זה מוטעה הוא, שאם נניח הרישא כמו שהיא דבמרווחין ב"ש מודו, היכי קאמר בסוף דקמפלגי בעשר לבית סאה, דב"ש עבדין לון כמרווחין, הלא במרווחין מודו לב"ה. ולכן בעל כרחנו או שצריכים אנו לגרוס ברישא כגירסת הרב והרמב"ם, שבמרווחין מודו ב"ה לב"ש, וברצופין מודו ב"ש לב"ה. או שצריכים אנו לגרוס בסיפא ב"ש עביד להון כרצופין, וכך היא גירסת הראב"ד. ונראה דבעל כרחנו צריכים אנו לישבו על פי גירסת הראב"ד, דאם כדברי הר"ב וכמו שפרשתי דבריו לעיל, היכי קאמרא דטעמא דב"ש שאין דרך בני אדם להיות מכניסים זרעים בין האילנות, הלא אף ב"ה ס"ל הכי, דמהאי טעמא מודה לו במרווחין, ופלוגתייהו לא תלייא אלא במנין זה אי מקרי מרווחין או רצופין, דלב"ש מקרו מרווחין, ומדמקרו מרווחין לא יאמרו הרואים שבשביל האילנות חילקם למלבנות, שלא להכניס הזרעים ביניהם, שמכיון שהם מרווחים, אף אם היה זורע בין האילנות לא היה צלם מזיק להם, אלא יאמרו כי הם חלוקים למלבנות על כי הם כל אחד שדה בפני עצמו, ומשום הכי קאמר דנותן פאה מכל א' וא', וב"ה ס"להו דמקרו רצופים, ומדמקרו רצופים יתלו הרואים חילוק המלבנות בריצוף האילנות, שאין דרך בני אדם להיות מכניס זרעים ביניהם, ולא יאמרו שיהיה כל מלבן שדה בפני עצמו, ומשום הכי קאמר דנותן פאה א' על הכל, אמנם כאשר נקיים גירסת הר"ש והראב"ד, ונתלה הטעם במ"ש ז"ל דהוא תלוי בחלוק האילנות אי הווי הפסק או לא אתי שפיר, דבמרווחין ב"ש מודו לב"ה דלא הוו הפסק, וברצופין ב"ה מודו לב"ש דהוו הפסק, וקמפלגי בעשר אילנות לבית סאה, דלב"ש דס"ל דאין דרך בני אדם להכניס זרעים בין האילנות הוה ליה כאילו כל אותו מקום היה מלא אילנות, ולכן אע"פי שאינם אלא עשר חשיבי כרצופים והוו הפסק, וב"ה ס"ל דדרך בני אדם להכניס זרעים בין האילנות, ומשום הכי לא חשבינן המקום שבין האילנות כאילו הוא מלא אילנות רצופים וליהוו הפסק, אלא לעולם חשבינן להו כמרווחין עד שיהיו רצופים ממש, דהיינו שיהיו יותר מעשר אילנות לבית סאה, כן נלע"ד:

2ומודים ב"ש שאם היו ראשי שורות מעורבין . ש"מ דפלוגתיהו באינם מעורבים, דלא תימא דבמעורבין פליגי, אבל באינם מעורבין, כיון דהזתים שחייבים בפאה הם המפסיקים, אפילו ב"ה מודה, והיינו דאצטריך תנא לאשמועינן בשנותו ההודאה דב"ש, אע"ג דלא חשיב לגבי ב"ה, ובזה נחה הרגשת התי"ט, ושאר המקומות אשר סימן בהרגש זה אפרשם במקומם בע"ה:

3שורות . כיון שהם מעורבים בראשיהם א"א שיהיו מלבנות מרובעות, דבטל רבועם בהתערבם זה עם זה, שאם לא יגעו זה בזה אלא בראש תור, אינם נקראים מעורבים אלא נוגעים, ולפי זה אין אנו צריכים בדבר זה לטעמים שכתב הר"ש והביאו התי"ט, לישב שינוי הלשון שבין הרישא לסיפא: