הון עשיר על משנה פאה ד:ח

1ופדאן . כדי שלא להאריך, באמור עד שלא באו לעונת המעשרות, קתני ופדאן דהוא כינוי לפירות המוזכרים כמו שהם, ומשום הכי קתני נמי חייבין, דקאי עלייהו, וכיוצא בזה תדוק בסיפא:

2חייבין . משום דמשנה זו היא כיוצא בה דלעיל, לא כלל שתי הבבות בחיוב אחד דומיה דידה:

3עד שלא נגמרו, וגמרן הגזבר . שלא להאריך כל כך, שנה התנא מלשונו השנוי ברישא:

4וגמרן הגזבר . הר"ב פי' שמירחן, וכן הר"ש. והרמב"ם פי' שהגיעו לעונת המעשרות ביד הגזבר. וכתב התי"ט ז"ל, פי' הר"ב היינו מירוח, וכן כתב הר"ש נקט חייוב המעשרות בתבואה דבה איירינן בפרקין. אבל למאי דתנינן במתניתין פירותיו, יותר מדוייק מ"ש הרמ"בם עונת המעשרות היא שעה שיתחייב במעשרות, וזמנם משתנה כפי שינוי הזרעים, ועוד אבאר אותו במסכת מעשרות, וכ"כ הר"ש והר"ב בפי' משנה זו עצמה שהיא שנויה עוד במשנה ד' פ"ג דחלה, ופירוש מירוח בסוף פ"ק, עכ"ל (התוי"ט) . והנה טרם אדבר צריך אני לחלק לשונו זה, להבחין בין לשונו ללשונות של אחרים, ואח"כ נדקדק בו, ואח"כ נעלה ונבא אל המפרשים עצמם לראות שרש פירושם מהיכן יצא. והנה לשון התי"ט מתחיל מתיבת נקט חיוב וכו', וצריך להיות ונקט בויו, שהרי בפירוש הר"ש לא נמצאו דברים אלו כלל ועיקר, ולשון הרמ"בם מתחיל מתיבת עונת המעשרות וכו' עד אבאר אותו במס' מעשרות ועד בכלל, ומשם ואילך הם דברי התי"ט. ומה שקשה לי על דבריו בתחילה הוא שרצה להוכיח פירוש הרמ"בם, מדתנן פירותיו ומירוח לא שייך אלא בתבואה, ואנכי לא ידעתי מאי הוכחה היא זו, שהרי במשנה לא נזכר מה הוא הגמר זה שעשה הגזבר, אם מירוח או דבר אחר אשר ממנו נדע מה הוא עד שלא נגמרו, אלא סתם תנן, ומצינו שבין בתבואה בין בשאר הפירות יש בהם עונת המעשרות, כדתנן במסכת מעשרות (פ"א מ"ב-ג) מאימתי הפירות חייבין במעשרות התאנים וכו' התבואה והזתים משיכניסו שליש. ויש בהם גורן המעשרות אשר משם ואילך אסור לאכול מהם אפילו עראי, כדתנן התם (מ"ה-ו) איזהו גרנן למעשרות, הקשואים וכו' התבואה משימרח. ואין ספק ששם פירות כולל אף התבואה, וא"כ אפוא אע"פי שנזכר במשנה פירותיו, אין לנו הוכחה לפרש עונת המעשרות כפירוש הרמ"בם ז"ל דווקא, דאין זה תלוי בזה, דיכולים אנו לפרשו אכולהו, בין כפי' הרב, בין כפי' הרמ"בם, וכל אחד כפי דינו. ויותר טוב היה להוכיח פי' הרמ"בם, מדנזכר במשנה עונת המעשרות, ולא נזכר גורן המעשרות, אע"ג דבהך סיפא שינה התנא בלשונו, כבר כתבתי לעיל דלקצר דבורו תנן הכי, או להוכיח כדברי הר"ב מדתנן וגמרן, ולא תנן ונגמרו. אבל בין למר ובין למר יהיו הפירות והתבואה בכלל משנה זו, כל אחד כפי דינו. ועוד קשה לי אמרו וכ"כ הרב והר"ש בחלה כפי' הרמ"בם, שהרי אינו כן שה"רש פי' התם כפירושו דהכא בעונת המעשרות, שהרי כתב על אותה משנה דחלה, והמאמר הזה מבואר באר היטב וסתמו דהתם ודאי הוא כפירושו דהכא, והר"ב סתם ודאי פי' כפירוש הרמ"בם, אבל הכא פירושו ז"ל רכיב אתרי רכשי, שהרי תחילת דבריו הם אלו עד שלא באו לעונת המעשרות היינו מירוח כשהוא משוה פני הכרי ברחת, אם באותה שעה היו ביד הגזבר פטורים, ואם לאו אין ההקדש פוטרן. ואח"כ פירש וגמרן הגזבר שנגמרו ביד הגזבר, ע"כ. והנה לפי פירושו דרישא איננו צריך לפרש וגמרן ונגמרו מעצמם, שהרי המירוח לא נעשה מעצמו, כי אם על יד אדם, ואין זה אלא עונת המעשרות, כגון הבאת שליש בתבואה וזתים וכיוצא בו בשאר הפירות, הבא מעצמו, ואין לומר דכוונתו בפירוש זה הוא, לומר דלא בעינן שיהיה הגזבר עצמו שיגמרם, אלא אפילו אחר ברשותו, שהרי מלתא דפשיטא הוא דשלוחו של אדם כמותו (קידושין מב.) , ועוד הדבר ברור שאין הפעולה זו ראויה לגזבר של הקדש שהוא אדם חשוב, כי אם לפועליו, ועוד דבתחילת דבריו כבר הורה לנו זה, שהרי כתב אם באותה שעה היו ביד הגזבר פטורים, ולא כתב אם מירחן הגזבר. ועוד הנני מוסיף הפלא ופלא על כל ראשי עם קדש האלו, על מה ועל מה לא דרך שום אחד מהם דרך הירושלמי (ה"ה כב:) המפורש, וזה הוא, ולמה תניתה תרין זמנין, ר' יונה ור' חייא, רי"בל בשם בר פדיה, אחת למירוח ואחת לשליש, ר' יוסי אמר ר' בא וחבריא, חבריא אמרי אחת למירוח ואחת לשליש, ר' בא מפרש בחלה למירוח ובפאה בשליש, מתניתין דר' עקיבא דר' עקיבא אמר אחר שליש הראשון את מהלך, ואיתפלגון שדה שהביאה שליש לפני גוי, ולקחה ממנו ישראל, ר"עא פטור, וחכ"א בתוספת חייב, מיי כדון, תפתר כר' עקיבא במירוח, וכדברי הכל בקוצר מיד, ע"כ. ובאותה משנה שבחלה (פ"ג מ"ד) נמי איתא הירושלמי הזה (ה"ג יז.) אות באות, ואין הפרש ביניהם כי אם זה, דהתם גרסינן תפתר או כר"ע במחלוקת, או כדברי הכל בקוצר מיד. ועתה נפרש הירושלמי זה, ובזה נברר הנוסחא האמיתית, והוא דשואל למה נשנית משנה זו שני פעמים, אחת בפאה ואחת בחלה, ר' יונה וכו' אמר אחת למירוח ואחת לשליש, פי' משנה אחת איירי שהקדישו קודם מירוח, ומירחו ההקדש, ומשנה אחת איירי בשליש, פי' שהקדישו קודם שהביא שליש, והביא שליש ביד הקדש, רבי יוסי וכו' ר' בא מפרש בחלה למירוח ובפאה בשליש, פי' דמשנה דחלה איירי במירוח, ומשנה דפאה איירי בשליש, מתניתין דר' עקיבא, פי' המשנה דפאה דפטר את שהביא שליש ביד הקדש מכל וכל, היא כר"ע ולא כרבנן, דר"ע אמר אחר שליש הראשון אתה מהלך, פי' כל התבואה נגררת אחר שליש הראשון, וכשהביא שליש הראשון ביד הקדש, אע"פי שפדה אותה והוסיפה תחת ידו והוא מירחה הרי היא פטורה, ואתפלגון, פי' ופליגי רבנן עליה, ומזכיר פלוגתיהו והיא, שדה שהביאה שליש לפני גוי, ולקחה ממנו ישראל, רע"א פטור, וחכ"א בתוספת חייב, פי' שחייב לעשר על כל מה שנתוסף ברשותו, וכמו דפליגי בגוי, פליגי נמי בהקדש, דחד טעמא הוא, ואם כן אפוא מתניתין דשליש לא אתיא אלא כר"ע, מיי כדון, פי' וכי הכי הוא דווקא דמתניתין כר"ע ולא כרבנן, אינו כן, אלא תפתר או כר"ע במחלוקת, כי רבנן פליגי עליו כשנתוסף אחר הפדיה, דמחייבי התוספת, או כדברי הכל, דאפילו רבנן מודו במשנה זו דאיירי בקוצר מיד, שלא נתוסף כלל ברשותו, כי קצרו תכף ומיד שפדאו, ומשום הכי קתני פטורים סתם, שאין כאן תוספת לחייב לרבנן, וא"כ אין אנו מוכרחים לאוקמא כר"ע לבד, זה הוא הנלע"ד בפי' ירושלמי זה, ושאותה נוסחא דפאה דגרסינן בה תפתר כר"ע במירוח מוטעית היא, שהרי כבר הקשה למה הוצרכו שניהם, ותירץ דאחת במירוח ואחת בשליש, ואם היינו מוקים לה אף האחת דשליש שבה אנו מדברים במירוח, הדרא קושיא לדוכתין, דתרויהו במירוח למה לי, ועוד דכי אנו מוקים לה במירוח, אתיא ככ"ע וכדמסיק בפ' ר' ישמעאל (מנחות סו:) דאף ר"ע ס"ל דמירוח הקדש פוטר, וא"כ מאי קאמר כר"ע במירוח, כ"ש דאתיא כרבנן, דע"כ לא מספקא לן במנחות (שם) אי מירוח הקדש פוטר, אלא לר"ע דקא מחייב מותר העומר במעשרות, אבל לרבנן פשיטא לן דפוטר, א"כ אפוא הנוסחא האמיתית היא אותה שפרשתי, הרי מפורש בירושלמי דמתניתין דפאה בשליש ובקוצר מיד, ואתיא ככ"ע, דהכי מסתבר לאוקמא ככ"ע כל היכא דאפשר, כ"ש דאם נוקים לה כר"ע הויה דלא כהלכתא, שהרי הלכה כחכמים, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' תרומות (הי"ב) , ואין ספק דה"ה לכל הפירות לפי עונתן, וכן משמע בפירוש מלשון הרמב"ם בפסק הנ"ל, ומתניתין דחלה במירוח, וה"ה לכל הפירות לפי גרנן, ויש טעם הגון לפרש מתניתין דפאה בשליש ודחלה במירוח, כי כל אחד הוא לפי ענינו, כי כיוצא בו דפאה אשר היא תלויה בקמה ועומרים, דתרוייהו הם קודם המירוח, הוא דין השליש דקודם המירוח, וכיוצא בו דחלה אשר היא תלויה בגלגול העיסה, אשר היא ממש כנגד המירוח דתבואה, דמשנתגלגלה העיסה אסור לאכול ממנה עראי כמו התבואה שנתמרחה, הוא דין המירוח הדומה לו, וכבר כתבתי דה"ה לכל הפירות, הכא לפי עונתן, והתם לפי גרנן, ואם כן אפוא קשיא להרמב"ם דפי' בחלה בעונה, ולהר"ש קשיא דפירש הכא בפאה בגרן, שהרי לפי הירושלמי הענין הוא להפך, ולהר"ב קשיא טובא, חדא דפירש בחלה כהרמב"ם והכא כפי' הר"ש, וזהו ממש הפך הירושלמי, ועוד דבסוף דבריו ארכיב פירושא אתרי רכשי כמ"ש לעיל, ותמהני מהתי"ט שלא הרגיש בזה, והנני כחרש לא אשמע וכאלם לא אפתח פי בישוב דבריהם ז"ל, כי לא מצאתי מען המתישב על לבי. ולכן על פי הירושלמי אפרש שתי המשניות האלה. ופירושא דמתניתין דהכא דמוקמו לה בשליש כך הוא, המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, כגון תבואה עד שלא הביאה שליש, ופדאן קודם שיביאו שליש, חייבין לכ"ע, שהרי הביאו שליש ביד הדיוט משבאו לעונת המעשרות, שכבר הביאו שליש כשהקדישן, ופדאן כמו כן קודם שימריחם הגזבר, חייבין לכ"ע, שהרי הביאו שליש בידו קודם שהקדישן, הקדישן עד שלא נגמרו שלא הביאו שליש, וגמרן הגזבר, שנגמרו והביאו שליש ביד ההקדש, ואח"כ פדאן, פטורים מכל וכל אף אם לא קצרם מיד, לפי דברי ר"ע, דלא מחייב בתוספת שנתוספו בידו, מכיון שהביאו שליש הראשון ביד ההקדש הפטור, או פטורים אם קצרם מיד, וככ"ע, והכי מסתבר לפרש שלא לוקמא מתניתין דלא כהלכתא, והא דתנן וגמרן הגזבר, ולא תנן ונגמרו ביד הגזבר, יש לומר דסירכא דחלה דהתם בדווקא מתניא נקט, כי מ"מ רוב הפירות והתבואה, אף בהיותם מחוברים לקרקע צריכים למעשה ידי אדם, ופירושא דמתניתין דחלה הכי הוא, המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, דעדיין לא נמרחו, אם הם תבואה, וכן כל כיוצא בה, ופדאן כמו כן עד שלא נמרחו, חייבין לכ"ע, שהרי נמרחו ע"י הדיוט, משבאו לעונת המעשרות, שכבר נמרחו כשהקדישן, ופדאן, חייבין, שהרי אף אלו נמרחו ביד הדיוט, ואף זה ככ"ע, הקדישן עד שלא נגמרו שלא נמרחו, אע"פי שהביאו שליש הראשון ביד ההדיוט, וגמרן הגזבר שמרחן, פטורין לכ"ע, דמירוח הקדש פוטר לכ"ע, דלא קאמר ר"ע דאזלינן בתר שליש הראשון אלא לקולא, דכשהגיע אותו השליש ביד הגוי או ביד ההקדש הפטור, תו לא אתו פירות אלו לידי חיוב, אבל כשהגיע אותו השליש ביד החייב, אפשר לפירות אלו להפטר ע"י מירוח ההקדש הפטור, דאי לא תימא הכי, אלא דר"ע לעולם ס"ל דבתר שליש הראשון אזלינן, בין לקולא בין לחומרא, היכי משכחת לה מירוח הקדש דפטר לר"ע, אם הביאו שליש ביד הדיוט, ואזלינן בתריה לחומרא, תו לא מיפטריה ע"י מירוח הקדש, ואם הביאו שליש ביד הקדש הרי כבר נפטרו, דאף אם לא ימרחם ההקדש אלא ההדיוט תו לא מחייבי, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי, ומשנה זו דמירוח דחלה אתיא ככ"ע, והמשנה דפאה דאיירי בשליש דווקא היא (היא) דאפשר לאוקמא אף כיחידאה, ע"ד שפירשתי הירושלמי, ועונת המעשרות דקתני בחלה, סירכא דמשנה דפאה הקודמת לה דהתם בדווקא מתנייא נקט, אבל פירושו הוא גרנן למעשרות, ומ"מ אינו יוצא מכלל העונה, שהרי זו היא עונתו להאסר מכאן ואילך באכילת עראי, כמו שעונת המעשרות ממש הוא עונתו להאסר מכאן ואילך באכילת קבע עד שיעשר, ובשעת חובתה דפאה, ר"ל חובת המעשרות, לאכילת קבע, ובשעת חובתה דחלה, ר"ל חובת המעשרות, לאכילת עראי, דכשהגיעה שעת חובתה השייכה לה, היתה פטורה, להיותה ביד הקדש הפטור, ומכיון שבשעת חובתה היתה פטורה, בין שיהיה חובת אכילת קבע, בין שיהיה חובת אכילת עראי, נפטרה מכל וכל, בחובת אכילת עראי דהיינו מירוח נפטרה כלה לכ"ע, ובחובת אכילת קבע דהיינו שליש, אליבא דר"ע נפטרה כלה, ולרבנן דהלכתא כותיהו לא נפטר כי אם החלק הנמצא בעין בעת שיצא מיד הפטור, אבל מה שנתוסף ונתגדל בו אח"כ, להיותו במקום חיבורו מחייב, ודע כי צ"ע בהרמב"ם דפסק בשליש דגוי כרבנן, ובהקדש כר"ע, ולא אאריך מה מכיון שכבר יצאתי ידי חובתי בפירוש המשנה: