הון עשיר על משנה פסחים ג:ז

1למול את בנו ולאכול סעודת אירוסין . הפסח והמילה שניהם במצות עשה שיש בהם כרת, לכך סמכם התנא, ומפני שעיקר המסכתא איירי בפסח לא הקדים סעודת אירוסין. ועוד יש רבותא בה כשאין שהות, דאעפ"י שאין בה מצוה כל כך כמילה ופסח, מבטלו בלבו ואינו חוזר. ועוד עיין מ"ש בספרי חושב מחשבות במאמר מאורי אש רמז ע"ח:

2ולשבות שביתת הרשות . כתב הר"ב, לקנות שביתה כדי לילך משם ולהלאה אלפים אמה. וכתבו התוספות (דף מט. ד"ה לשבות) והביאו התי"ט, דהאי רשות דומה לאלו הן משום רשות דפ' בתרא דביצה (מ"ב) דהוו מילי דמצוה וקרי להו התנא רשות, כדי שלא תקשה על המסקנא דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה (עירובין לא.) . ולעד"נ דהאי רשות דווקא, והא דאמרינן דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, היינו ע"י עירוב, משום דקי"לן כר' יהודה דאמר עיקר עירוב ברגל (שם נא:) , וקולא הוא שהקלו לעשיר שיערב בפת ולא הקלו אלא לדבר מצוה, משום דלית ליה קלא, והרואה שהולך ביום שבת יותר מאלפים רחוק מביתו מצד אחד אומר שהולך חוץ לתחום מכיון שראה אותו בהכנסת כלה בביתו, משא"כ כשהולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם שהדבר מפורסם, ולא עוד אלא דעיקר דינא דתחום שבת תלוי במקום שעומד בו בהכנסת כלה למדוד האלפים סביבם, ולמה לא נתיר לו דבר זה אפילו לדבר הרשות וכי חייב אדם לקבוע ביתו לעולם במקום אחד: ובע"כ אנו צריכים לפרש רשות ממש, ולומר שיש הפרש בינו למצוה דווקא כשאינו הולך לקנות שביתה במקום שרוצה שיקנה עירובו, אבל לא כשהולך שם ממש, שהרי תנן בפ"ד דעירובין משנה י' שמי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו שהוא מותר לילך אע"פ שחזר, הואיל וכבר החזיק בדרך אנו מחשבים אותו כאילו הגיע במקום שלבו חפץ וקנה שביתה שם. ולכן אומר אא"ב דאין זה דווקא אלא במערב לדבר מצוה, אבל שלא לדבר מצוה לא די בהחזיק בדרך אלא בעינן שיקנה שביתה ממש באותו מקום אם אינו אנוס כגון שבא מן הדרך וחשיכה לו, אתי שפיר דקמ"לן מתניתין דהכא דיחזור מיד ואע"פ שלא נעשת מחשבתו שיקנה עירובו באותו מקום שהיה חפץ לקנות שביתה לדבר רשות, שהרי צריך לחזור ואינו מגיע לשם. אבל אי אמרת שהאי לדבר הרשות הוא מצוה, מאי קמ"לן מתניתין דיחזור מיד פשיטא שיחזור שהרי כבר נעשת מחשבתו, דהואיל ולדבר מצוה היה מערב משהחזיק בדרך קנה עירובו אע"פ שיחזור לאחוריו ואינו מגיע לשם, ולמה יעכב עצמו מלחזור לקיים מאי דאמור רבנן לבער החמץ, אלא ודאי לרשות ממש איירינן, וקמ"לן מתניתין דאע"ג דהליכה הזאת הליכה על מצוה מקרי, שלא לעבור על מאי דאמור רבנן דאסור לילך ביום השבת יותר מאלפים אמה רחוק ממקום שקנה בו שביתה, דאילולי כן הוא לא היה הולך היום בדרך הזה אלא מחר היה הולך לדרכו אף כי רחוקה היא, דאעפ"כ מחזירים אותו ויקנה שביתה בביתו ולא די בהחזיק בדרך הואיל ולדבר הרשות הולך כמ"ש לעיל, ולא דמי לבא מן הדרך וחשיכה לו דהתירו לו ולכיוצא בו לקנות שביתה ברחוק ממנו שלא לשום מצוה דהתם אנוס הוא, ועוד אין לו דירה קבועה במקום שהיה עומד כי בדרך הוא, ועוד קצת מצוה איכא ליכנס לעירו ולביתו בשבת ולא לישב על אם הדרך: כל זה חשבתי לפרש בכח משנה זו, אבל ראיתי אחרי רואי שאע"פי שלענין דינא נלע"ד שהאמת כך הוא, דמ"מ אין להוכיח ממשנה זו ענין זה כלל, דהא בירושלמי (ה"ז כד.) גרסינן בפירוש דלשבות שביתת הרשות, היינו לילך אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה, וזו היא מצוה ממש שמערבין עליה, כדתנן בעירובין (פ"ג מ"ה) אם בא חכם מן המזרח עירובו למזרח וכו', וכ"ש בערב הרגל דהיא מצוה רבה, דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל (ר"ה טז:) . ואפשר דקרי לה התנא רשות, ע"ד אל תתודע לרשות (אבות פ"א מ"י) דהיינו למלכות, דמאן מלכי רבנן (עי' גיטין סב.) . אבל עתה קשה דמאי קמ"לן מתניתין, פשיטא דיחזור מיד שהרי כבר קנה עירובו משהחזיק בדרך אע"פ שיחזור לביתו קודם שיגיע לשם, ועוד קשה דאמאי לא תנן לקנות שביתת הרשות, דלשבות משמע שעתה היה הולך בדרך דווקא לשבות שם. לכן נלע"ד דאיירי שיש נהר או כיוצא בו שאינו יכול לעבור בי"ט, ושעתה היה מקדים הליכתו לעבור אותו מקום קודם שיקדש היום, ולא לקנות שביתה לבד היה הולך אלא לשבות ממש במקום רבו או מי שגדול ממנו, וקמ"לן מתניתין דאעפ"י שאם יחזור לא יוכל לילך יותר לאותו מקום כי יחשיך עליו היום, דמ"מ יחזור, שהרי מצות ביעור חלה עליו מיד, והקבלת פני רבו אינה חלה עליו עד שיגיע הרגל, ולכן כל הקודם זכה ותדחה חברתה מפניה, כי לעת עתה כרשות היא חשובה לגבה הואיל ועדיין לא חלה, ואפשר דמשום הכי קראה התנא דבר הרשות: