הון עשיר על משנה סנהדרין ז:ח

1וחכמים פוטרים . מה מאד תמהני מהתי"ט שאמר שאין להניח ההלכות אע"פי שיש כאן תימא, ע"כ. דהאמת היה אתו אם לשני ההלכות הסכימו עליהם בש"ס, דאז אמרינן דהתימא בא לנו מסתירת ההלכות, על כי הדבר רק הוא ממנו. אבל בהיותם ההלכות בלתי פסוקות בש"ס, אלא שהסוגיות סותרות זו את זו, למה לנו לפסוק כשני הסוגיות להעלות קנאת הסתירה עלינו, הלא טוב לנו לדקדק בהם ולראות איזה סוגיא מהם מראה פנים יותר מחברתה להלכה, ולפסוק כמותה דווקא באמור שהסוגיא האחרת חולקת עליה. והנה בנדון דידן לפי הנראה בש"ס דעתה לפסוק דלא כהאי חכמים, והוא אמרה הכא (דף סו.) מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי וכו'. וכלומר דיחידאה הוא אלא שראה רבי דבריו וסתמן בלשון חכמים, ומהאי טעמא לא פירש במשנה לעיל (מ"ה) במגדף שיצטרך שם בשם, משום דמפיק קרא להאי דר' מנחם בר' יוסי. והואיל ומצאנו שסוגית הש"ס (דף נו.) במגדף מביאה התוספתא דבעי שם בשם, ומביא עליה דברי שמואל דמפיק קרא דר' מנחם לההיא מלתא דמגדף. ש"מ דס"ל הכי להלכתא ודלא כר' מנחם דמפיק קרא למקלל אביו, ומדלא נשאר לנו קרא למקלל אביו, בע"כ אנו פוסקים כר"מ. ועדיין קשיא לפוסקים דזכו שטרא לבי תרי, וליכא למימר דתרויהו אתו מהאי קרא ונפרש הסוגיא הכי, מה"מ אמר שמואל ונוקב שם, בנקבו שם יומת. כלומר דקרא לא הל"ל אלא ונוקב ה' ופירושו פשוט המברך ה', ומדקאמר שם ה' בתוספת זה – שם, רמז לנו דדוקא בנקבו שם, שבברכה עצמה מזכיר שם והוא שמברך בשם לשם, אז יומת. ומשום הכי הזכיר קרא שני פעמים השם, דהיינו שם ה', ולפי זה לא יהיה בנקבו שם יומת הנזכר בש"ס פסוק אחר (דהיינו סיומא דפסוק ונוקב וגו'. ויקרא כד, טז) , אלא פירוש דברי שמואל. דא"כ הוא [ד]מתיבת שם הראשון המיותר מפיק ליה, היכי קאמר הש"ס אח"כ ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא, דילמא לישנא דמבזע דהיינו קריעה הוא, ושהקורע שם ה' הוא חייב. ודחי לה באמור בעינן שם בשם וליכא, וכמו כן מקשה דדילמא לישנא דפרושי הוא, ודחי לה כמו כן מטעם זה דבעינן שם בשם והא ליכא. דהא פשוט הוא ששם הויה נקרא שם העצם, כמו שנאמר כביכול בבני אדם ראובן שמעון שכלם הם שם העצם, ואעפ"י שעל פי הפשטנים אין שם העצם של בני אדם מורה על עצמות אותו האיש מה הוא, אלא שמו הוא לסימן להקרא בו, והנה הוא אותו השם כמו בית יד לכלי לתפוס אותו ולהוציאו מבין שאר הכלים. מ"מ ע"ד האמת איננו כן, כי אין שמות בני ישראל במקרה, אלא שמם מוכיח על שרשם העליון ועצמות נשמתם, וכמו שארז"ל (ברכות ז:) על פסוק (תהלים מו, ט) לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ. אל תקרי שמות אלא שמות, למה נקרא שמה רות וכו'. וכמו כן שם הויה ב"ה, ממה שנגלה לנו בו, הוא מורה על עצמות ה' יתברך שהוא היה הוה ויהיה, מבלבד שאר העניינים הרמוזים בו הידועים ליודעי חן. ואם כן אפוא כל אשר נוכל לומר בשם העצם של בני אדם, נוכל כמו כן לומר בשם העצם ית', אם יהיה אותו דבר מושלל מענין גופני, שזה אף אם נאמר אותו בבני אדם שיש לו גוף, לא נוכל לומר אותו במי שאין לו גוף, אלא בדרך משל ורמז נסתר. והנה כאשר נאמר המברך ראובן כן נוכל לומר המברך ה', ואין אנו צריכים לומר שם ה' כמו שאין אנו צריכים לומר שם ראובן, אבל לא נאמר המפרש ראובן דאין לזה משמעות, אלא נאמר המפרש שם ראובן, וכמו כן יקרה לנו מקרה בשם ה' שאנו צריכים לומר המפרש שם ה', שעל ראובן וה' שהוא מורה עצם הדבר, לא שייך לומר בו מפרש, שאין עצם זה כתב או כיוצא בו ששייך לומר בו פירוש. אבל עם כל זה יש הפרש בין ראובן לה', שעל ראובן אנו יכולים לומר הקורע ראובן, דלהיותו גוף שייך לומר בגופו קריעה, משא"כ בה' שא"א לומר כן כי אם בשמו שב"מ יכתבנו ויקרענו. כלל העולה כל פעולה רוחנית כגון ברכה ופירוש שתלויה בדבור שהוא רוחני, שייך לומר שנפעול אנו גופנים ברוחני אף כי לא יעשה פעולתינו ברוחני שום רושם, אבל פעולה גופנית לא שייך כלל לומר שנעשה אותה אנחנו בדבר רוחני בפועל כי אם ברמז, בפרט בה' ית' ויתעלה:

2ולכן אם אמת היה הדבר הזה ששמואל לא למד שם בשם מיתור דבנקבו שם (ויקרא כד, טז) . אלא דבנקבו שם דמזכיר לאו מקרא קאמר, אלא דבריו קא מפרש ואזיל מה שלמד מיתור תיבת שם הכתוב אצל ונוקב, דהל"ל ונוקב ה' ואמאי קאמר ונוקב שם ה' ש"מ דבעינן שם בשם, [א"כ] כי מקשה הש"ס דדילמא האי ונוקב פירושו הוא קריעה או פרושי, היכי דחי לה באמור בעינן שם בשם, והלא כל עיקר למוד זה לא אתא אלא מתיבת שם המיותר, ואין זה מיותר אלא כאשר נפרש ונוקב מברך, דהיה יכול קרא לומר ומברך ה' כמ"ש לעיל, אבל כאשר נפרשהו קריעה או פירוש א"א להיות זה מבלי שם כמ"ש, ואם כן הוא מהיכא נפקא לן תו שם בשם דקא משני בעינן שם בשם, אדרבא דלא בעינן ליה נימא, ומהיכא נפקא לן הא דקאמרא התוספתא עד שיברך, דמשמע דס"ל דפי' הפסוק הוא ברכה ושמטעם זה יאמר דבעינן שם בשם להיות על פי פירושה תיבת שם מיותר. אלא ודאי מדדחה הש"ס קושיות אלו באמרה בעינן שם בשם, ש"מ דלא מיתורא דשם דונוקב מפיק ליה שמואל, אלא מיתורא דבנוקבו שם יומת דסיפיה דקרא. ומכאן ראיה דסוגית הש"ס כותיה דשמואל ס"ל דמקרא זה לזה אתא, וממילא ידענו דלית הלכתא כר' מנחם דמפיק מקרא זה לדבר אחר, ומהאי טעמא טרחה הש"ס התם להודיענו דחכמים דמתניתין לא רבים המה, דלא נטעה לפסוק הלכה כוותיהו שהרי הלכה כשמואל. וא"כ הדרא קושיא לדוכתין איך פסקו הפוסקים הכא כשמואל והתם כחכמים, דהוו להו תרי דסתרן אהדדי:

3ואין בידי לומר אלא בענין זה, והוא דשמואל דקאמר מה"מ אתרי ענייני שנזכרו בתוספתא, והוא עד שיברך השם בשם, ועל יברך השם . הביא המקרא דונוקב שם, דונוקב פירושו מברך, ומבואר מזה דבעינן שיברך השם. ועל שיהיה זה בשם, הביא המקרא דבנקבו שם, דלהיות כתוב בנקבו בכנוי, לא ניחא למכתב אחריו תיבת שם שהוא הפעול המתברך לפי הנראה לכאורה, בלי שיושם עליו אות למד באמור לשם, או תיבת את באמור את השם. דבשלמא ונוקב שם ה' מצינו הרבה במקרא כיוצא בו, וגם קל הוא לפתור אותו כהוגן שיהיה נוקב הפועל ושם הפעול, אבל הכא דכתיב בנקבו בכנוי אין פתרון שם הכתוב אחריו עולה יפה לפרשו פעול לגבי נקבו, דאילו כתיב בנקב שם בלי כינוי אז הוה אתי שפיר, כמו דאתי שפיר ונוקב שם, ומדקאמר בנקבו שם ש"מ דפירושו הכי שבברכו יש בו שם, שבברכה עצמה יש בו שם, ואין שם זה פעול אלא הוא הפועל עצמו המברך, הרי מוכח שצריך שיברך בשם, ושיאמר יברך השם לשם, או את השם. ובזה אתי שפיר דתרויהו נפקא לן מבנקבו שם, והוא דאם לא היה כוונת הפסוק לאשמועינן אלא היתור ללמוד ממנו למקלל אביו ואמו, הל"ל בנקבו את שם, או בנקב שם. אבל באמרו בנקבו שם דפירושו משונה מונוקב שם, ש"מ נמי הא דשמואל, הכי יש לומר בדוחק. ועיין מ"ש במשנה י"ג דפ"ד דשבועות: