הון עשיר על משנה שבת יג:ד

1שיעור המלבן וכו' כמלא רוחב הסיט כפול . פי' הר"ב, שהסיט הוא כשיעור שבין אמה לאצבע, וכן הר"ש בפ"ג דערלה פירש, שהוא הפסק שבין אצבע לאצבע במה שאדם יכול להרחיבו. והרמב"ם ז"ל התם והכא פירש, שהוא שתות הזרת, וכתב שהוא הפירוש האמיתי להיות כי הוא פי' הקדמונים, וכתב עוד כי ראה לגאון שפירש שהסיט כפול הוא כשיעור שיש בין גודל לאצבע ושהוא שליש הזרת, וכן פי' הר"ב, ופי' הר"ב הוא מה שפירש רש"י בש"ס (דף קו. ד"ה רב יוסף מחוי) . והרמב"ם בחיבורו (פ"ט ה"י) פסק במלבן ודומיו דשיעורו כמלוא רוחב הסיט כפול שהוא אורך ארבעה טפחים, ובגוזז (שם ה"ז) פירש שרוחב הסיט הוא כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה כשפותח ביניהן בכל כחו והוא קרוב לשני שלישי זרת, ובאורג (שם הי"ח) פסק דשיעורו הוא ברוחב שתי אצבעות, ובפ' ט' מה' כלי המקדש כתב במעשה החשן שהזרת הוא חצי אמה, והאמה סתם כבר ידענו שהיא בת ששה טפחים וכן כתב הוא ז"ל בחבורו (פי"ז הל"ו) , ופירושו למס' שבת בסוף דבריו (כאן) כתב בלשון הזה, והמובן לי מפירוש אלו המלות שפירשו הקדמונים, כי מלא הסיט הוא שתות הזרת, ומלא רוחב הסיט הוא רחוק מה שיראה בין הגודל והאצבע. הנה עינינו רואות איך דבריו ז"ל סותרים זה את זה, ולא עוד אלא שסותרים גם כן לשון המשנה, ולכן צריכים אנו לעלות ולראות בדברי רז"ל באיזה דרך ישכון אור פירוש זה הסיט, ומצאנו וראינו לר"א הקליר אשר הוא ר"א ברבי שמעון (עי' תוס' חגיגה יג. ד"ה ורגלי החיות) שיסד בפיוט פרשת שקלים (יוצרות, אז ראית) חרוזה זו, וכל אמה מודדת שליש בזרת, והזרת מותחת עד שנים בסיט, וארבע אצבעות הוא הטפח והסיט. אבל בש"ס דערובין דף כ"א ע"א בחשבון אורך ורוחב התורה עם העולם, מוכח דהזרת הוא חצי אמה. שהרי חשבון המגילה היא שמנה מאות אמה, ובשמים כתיב (ישעיה מ, יב) ושמים בזרת תכן. וקאמרא שהעולם הוא אחד מג' אלפים ושני מאות בתורה, וזה הוא ד' פעמים ת"ת אמה, שבכל אמה המוחלקת לד' חתיכות שתי וערב יש בכל חתיכה חצי אמה על חצי אמה, וגם התוספות שם (ד"ה אחד משלשת) הרגישו עליו בדבר זה, וגם תמהו ממנו שיסד (בפיוט שם) שהעולם הוא אחד מארבע מאות ואלפים בתורה, שאפילו לפי דבריו שהזרת הוא שליש היה לו לומר שהוא אחד משבעה אלפים ומאתים, כי כל אמה מתחלקת לתשעה חתיכות של שליש על שליש, אבל לפי דבריו עושה העולם זרת על אמה. ובערובין דף י' מוכח נמי במדות המזבח דזרת הוא חצי אמה, וכן מוכח מן המדרש אסתר (ילקוט אסתר רמז תתרנט) בחלוק העץ לעשרת בני המן והוא. אבל בכתובות דף ה' ע"ב גרסינן בענין האצבעות כל חדא וחדא למלתיה עבידא, דאמר מר זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זה גודל, ע"כ. ופי' רש"י, מן הקטנה מודדין זרת של חשן, ע"כ. ובערוך פי' יותר וז"ל, זו זרת, אצבע קטנה שמה זרת, למדוד ממנה עד הגודל למדת החשן דכתיב בו (שמות כח, טז) זרת ארכו וזרת רחבו. נראה מכאן שאין הזרת חצי אמה ממש אלא שיעור אחר בפני עצמו, שלפי מה שנסיתי הוא פחות מחצי אמה, שהרי למדידת האמה יש לו האצבע הנקרא אמה המיוחד לזה כמ"ש רש"י על זו אמה, וכשידענו שיעור האמה עלה בידנו כל חלקיו הפשוטים שהם חצי שליש רביע חומש וכיוצא, וברישא אמרינן כל אחד למלתיה עבידא, ואם אפשר למדוד האמה ע"י הזרת כגון שהיה הזרת חציו, לא היינו צריכים לאמה שהרי בכפול הקטן יעלה בידנו השיעור הגדול, ומהאי טעמא אומר אני שא"א שיהיה שליש דווקא דבשלשה ממנו אנו משערים האמה, לכן צריכים אנו לומר שזה הזרת הוא מדה משונה ממדת האמה ושאין לו ערך בהיותו שלם עמה, אלא צריך לחלק אחד מהג' זרתות לחלקים ולהניח קצת מחלקיו וקצת מהם לחבר' עם השני זרתות כדי שתהיה אמה שלימה מדוקדקת, ומשום הכי ברא לו הקב"ה אצבע בפני עצמו על כי הוא מדה בפני עצמה, ובאמת הוא שהמרחיב הזרת מן הגודל בכל כחו הוא קרוב לחצי אמה מאד, אבל מי שאינו מרחיבו יותר מן הראוי אלא כדרכו אינו אלא מעט יותר משליש, ועל כי באותו הזרת הנזכר בקרנות דיחזקאל (מג, יג) יש לנו גילוי שהוא חצי אמה, אנו מפרשים כל זרת הנזכר בקרא חצי אמה, אבל דון מינה ומינה כי אותו חצי אמה הוא באמה בת חמש כדאיתא בש"ס (עירובין ד.) , נמצא שהוא שני טפחים וחצי שהוא יותר משליש אמה בנונית ופחות מחצי, א"כ הוא הזרת דעולם ודחושן ודמזבח הנזכר בש"ס הוא חצי אמה בת חמשה, ואע"פי שאמות התורה אין לנו שום גילוי שיהיו באמות בת חמש, ולכן מסתמא הם באמות בת שש, מ"מ הואיל והתורה עצמה קראה אף לאמות בת חמש אמה, אף היא קראה לזרת חצי אמה והעריכו לערך חצאי אמה שבמדת התורה אע"פ שאין שיעור חצי אמה זה כחצי אמה זה, הואיל ואין ביניהם טפח וכה"ג מצינו במנחות ד' צ"ו ע"א בענין קדוש גובה השלחן דכל שהוא פחות מטפח לא קחשיב, ודוק ותשכח ונסה באצבעותך ותראה שאמת הדבר הוא שמראש הזרת עד הגודל בראשו כזה , יש בו עשרה אצבעות דווקא, שהם שני טפחים וחציו, ור"א הקליר מן הטעם הזה עצמו שכל שהוא פחות מטפח לא קחשיב, אינו מחשב לזרת כי אם שליש אמה שהם שני טפחים, וזה הוא ממש דומיא דשלחן דמקדש עוד פחות מטפח על פי החשבון הנזכר שם והש"ס לא קחשיב ליה, והש"ס דידן דקא מחשב פחות מטפח יותר ואינו עושה חשבון מאותו הפחות מטפח החסר, משום דבתר קרא אזלי דקא קרי לאמה בת חמשה אמה כשם האמה בנונית שהיא בת ששה, ומשום הכי אף הם קראו לחצי אמה בת חמשה חצי אמה והעריכוה לחצי אמה בת ששה, ולא חששו להעריכה זה עם זה הואיל והחסר מהערך הוא פחות מטפח. ועל מה שהקשו התוספות (עירובין שם) דלר"א הוה ליה למימר שהעולם הוא אחד משבעה אלפים ושני מאות בתורה, כי בכל אמה יש תשעה שלישים כשנחלק אותו לאורך ולרוחב. עיין כמה תשובות בדבר זה בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה, ושם תמצא גם כן שני מיני זרתות יש, ע"ש כי אין כוונתנו בכאן כי אם לדקדק בשיעורא דסיט, דמדברי ר"א הקליר הנ"ל נראה שהוא חצי זרת והוא טפח, וא"כ הוא קשה על הרמ"בם ז"ל שכתב שהסיט הוא שתות הזרת, שהרי זה אינו לא על פי מה שנראה לכאורה מהש"ס שהוא חצי אמה, ולא על פי מה שיסד הקליר. ועוד קשה שפירש בשם הגאון שהסיט כפול הוא כשיעור שיש בין גודל לאצבע ושהוא שליש הזרת, שזה אינו, שהרי שיעור זה הוא פחות מעט מהזרת והוא השיעור שיש מן הזרת ועד הגודל, וכן יסד הקליר, מדת העולם כמזרת עד הגודל. ועוד שלפי דברי הקליר הסיט כפול הוא זרת, ומשום הכי קשה נמי למ"ש בחבורו (פ"ט ה"ז) הפך דברי הגאון, וכתב ששיעור זה שמן האצבע עד הגודל הוא קרוב לשני שלישי זרת, ושזה הוא הסיט. שהרי זה אינו, כי הסיט הוא חצי זרת. ועוד קשה דכתב (שם ה"י - יב) דשיעור המלבן והמנפץ ודומיו הוא בארבעה טפחים, ובמשנה תנן מלא רוחב הסיט כפול. ולפי דברי הקליר הם שני טפחים, ואפילו על פי פירושו שפירש שהסיט כפול הוא שליש הזרת אינו מגיע לשיעור זה, שאף אם נאמר שהזרת הוא חצי אמה כפי הנראה לכאורה מן הש"ס, אין שלשיתו יותר משני טפחים. ועוד קשה דבאורג דתנן מלא הסיט, פסק (שם הי"ח) ששיעורו הוא שתי אצבעות, ולפי דבריו שהסיט הוא כרוחב שיש מן הגודל עד האצבע, ושהוא בעצמו כתב שהוא קרוב לשני שלישי זרת, והזרת כתב בחשן שהוא חצי אמה, נמצא היות הסיט כשמנה אצבעות, ואפילו על פי מה שכתב בחבורו (בפיה"מ כאן) בשם הגאון שהשיעור הזה הוא הסיט כפול ושהוא שליש הזרת ושהסיט הוא שתות הזרת, קשה שלפי דברי הקליר איננו מגיע לשני אצבעות, אע"פי שלפי דברי הקליר בסיט הוא ארבע אצבעות. והמגיד ז"ל (עי"ש בהל' ז' והל' י"ח) הרגיש קצת בשנויים אלו ולא תירץ דבר מספיק, שהרי הוא רצה לומר שהר"מבם ס"ל שהזרת הוא חצי אמה דהיינו שלשה טפחים, ושהסיט הוא שתות הזרת דהיינו שני אצבעות, ושמלא רוחב הסיט הוא יותר ממלא הסיט והוא כשני שלישי זרת שהם שני טפחים, ומלא רוחב הסיט כפול הוא ארבעה טפחים, ולא נחה דעתי בזה שהרי כבר הוכחנו שהזרת המפורש בכתוב במדות המזבח הוא חצי אמה בת חמשה טפחים, והסיט שאינו מפורש בש"ס כבר ראינו שר"א ברבי שמעון אמר בפירוש שהוא טפח, ומי הוא זה ואי זה הוא אשר יחלוק עליו, כי דבריו דברי קבלה כי תנא הוא כמ"ש בכתבי האר"י (שער הכוונות דרושי עלינו לשבח דרוש א') וכן היא דעת התוספות (חגיגה שם) ושאר הפוסקים (עי' ברא"ש ברכות פ"ה סי' כא) , והא דקראום בשם זה של זרת וסיט ולא בפירוש טפח ושני טפחים, הוא מפני שאינם בשיעור זה מדוקדק, ולכן נקראו בשם מיוחד ועיין בדבור דלקמן:

2כמלוא רוחב הסיט כפול . גרסינן בש"ס (דף קו.) רב יוסף מחוי כפול, רב חייא בר אמי מחוי פשוט. ופי' רש"י, כפול ממש, שהיה מודד בהרחבת אצבעותיו הסיט שני הפעמים. ופשוט, שהיה מודד כמו כן במדידה אחת שיעור השני סיטין, והוא הסיט כפול. היינו טעמא דלא תנן במתניתין כמלוא רוחב שני סיטין אלא כמלוא רוחב הסיט כפול, לאשמועינן שיש בידנו לשער שיעור הסיט וגם לשערו כפול במדידה אחת:

3רוחב הסיט כפול . הא דתנן הכא רוחב, משא"כ בסיפא בכמלוא הסיט. נלע"ד לומר על פי דרכנו אשר דרכנו בשיעור הסיט והסיט כפול שהוא הזרת, והוא כי אמרנו לעיל כי הזרת הוא אורך הקו ההולך מן הזרת ועד הגודל כזה , והוא קו א"ג, והוא רוחב הסיט כפול, שהסיט הוא קו ד"ה ההולך מעיקר הזרת עד עיקר הגודל, והוא חצי קו א"ג דוק ותשכח כי כן הוא, ולהיות כי בסיט כפול איכא למטעי ולמימר דשיעורו הוא אורך הקו ההולך מראש הזרת עד ראש הגודל דרך ראשי האצבעות, והוא קו אב"ג, שלהיותו בעיגול מחמת שינוי אורך האצבעות הוא גדול מקו א"ג אשר הוא מיתר אליו, וכמו שדקדקתי בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה ע"ש, הוצרך לומר תיבת רוחב, לומר שבקו ההולך דרך רוחב היד משערינן, ולא בקו ההולך כלפי ראשו בעגול, אבל בשיעור הסיט שהוא למטה בעיקרי האצבעות ליכא למטעי בהא, ומשום הכי לא הוצרך לומר שם רוחב. ודע כי שם במקוה טהרה דרכתי דרך אחרת בשיעורין אלו ועליהם יש לסמוך, כי שם דקדקתי יפה יפה בענין זה מה שלא עשיתי פה ע"ש ויאירו עיניך:

4והאורג שני חוטין שיעורו כמלוא הסיט . ה"ג אף בירושלמי ובמשנה דבבלי, אבל בפ' המוציא דף ע"ט ע"א גרסינן, בעא מינה רבא מרב נחמן המוציא עור בכמה, א"ל כדתנן עור כדי לעשות קמיע, לעבדו בכמה (פי' רש"י, עור העומד לעבדו ועדיין לא עבדו, בכמה שיעור הוצאתו), אמר לו לא שנא, ומנא תימרא, דתנן שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו כמלא רוחב הסיט כפול, והאורג שני חוטין שיעורו כמלוא רוחב הסיט כפול, אלמא כיון דלטויה קאי שיעורו כטווי, הכא נמי כיון דלעבדו קאי שיעורו כמעובד, (ופי' רש"י, כיון דמלבן ומנפץ לטויה קאי שיעורו כטווה), וכתבו התוספות ז"ל (ד"ה) אלמא כיון דלטויה קאי, ה"לל כיון דלאריגה קאי שהוא רחוק יותר, אלא שמא לאו כולהו קיימי לאריגה, עכ"ל. נראה אם כן דה"ג במתניתין ששיעור האורג הוא כמלא רוחב הסיט כפול. וקשה דאם כן הוא למה חלקו התנא לשתי בבות. ועוד קשה דאם אמת היה הדבר הזה מאי קא משני דשמא לאו כולהו קיימי לאריגה, והלא אף לטויה לא קיימי כולהו שהרי עושים מהם הלבד, ואע"ג דהרמ"בם (פ"ט הט"ו) פסק דהעושה את הלבד חייב משום טווה. הלא ראיתי בגליון השגת הראב"ד כ"י שהשיג עליו, וכתב דאין בו דרך טויה כלל. ואע"ג דהרב המגיד כתב על הרמב"ם והכי איתא בירושלמי, אנכי לא כן מצאתי אלא העושה חבלין וממזור חייב משום טווה (פ"ז ה"ב נא.) , ולא נזכר שם לבדין, ומדתנן בכלאים פ"ט (מ"ט) יש להוכיח שאין בלבדים משום טווה, דהא תנן הלבדים אסורים מפני שהם שועים. ולא תנן מפני שהם טווי, דש"מ דמשום טווי אין בהם איסור דלאו טווים מקרו, ואי לאו משום שוע לא הוו אסירי, ואם תאמר דללבד לא שכיחי כמו דלטויה ואזלו רבנן בתר דשכיחי, א"כ אפוא למה לא תלו אותם בשיעור האריגה דשכיחה יותר מלבד וטויה, לחוט לתפור, והראיה שבבגד ארוג שיש בו אלף חוטים הוא נתפר בג' או בד' חוטים. אבל על זה יש להשיב דלעולם הטויה מרובה מהאריגה שהרי בין לאריגה בין לתפור צריך טויה, ולא אזלינן בתר מחשבת הטויה דאם היינו הולכים אחריה אין ספק שמחשבת האריגה מרובה, אלא בתר המלאכה עצמה, ומלאכת הטויה מרובה ממלאכת האריגה, ולכן תלו רז"ל שיעור המלבן והמנפץ והצובע בטווה ולא באורג. אבל עדיין הקושיא ראשונה לא זזה ממקומה דלמה חלקם התנא לשתי בבות, ואף בירושלמי בפ' כלל גדול (ה"ב נ:) ראיתי לשון זה, כל אילין שיעורייא, אם לאוכלין בגרוגרת, אם לבהמה כמלא פי גדי, אם לבשל כדי לבשל ביצה קלה, אם לארוג כמלוא רוחב הסיט כפול, אם לטוות כמלא רוחב הסיט כפול, ע"כ. וממה שפסק הרמב"ם בחבורו דאורג שיעורו בסיט, נראה דלא גריס גירסא זו במתניתין, וקשה מאד בעיני למחקו מן הספרים באמור שטעות נפל בהם. לכן נל"עד דשני הנוסחאות אמת הם דנוסחת הש"ס דאמרא דבאורג בעינן סיט כפול, היינו בין שני חוטים דנמצא היות רוחב כל אחד סיט, ומתניתין דלא הזכירה באורג כי אם מלא הסיט, על כל חוט משני החוטים קאי, דנמצא שבין שניהם יש שם אריגה של סיט כפול, ועל כי זה השיעור של האריגה אינו אלא בשני החוטים דווקא, שאם ארג חוט אחד לבד אפילו כרוחב הסיט כפול, לא מיחייב עד שיהיה שם אריגת שני חוטים שכל אחד מהם יהיה לפחות כרוחב הסיט, משא"כ במלבן ודומיו שכל שעשה מלאכה הראויה לסיט כפול, באיזה ענין שיהיה מחייב, משום הכי לא ערבינהו ותנינהו. ולפי זה מקשו שפיר למה לא תלאו שיעור המלבן ודומיו באריגה, שהרי אף היא בין שני החוטים צריכה מלאכה בסיט כפול: