הון עשיר על משנה שבת יח:א

1מפנין אפילו ארבע . במנין זה רמז לנו, דאפילו ארבעה דברים דלכאורה לא חזו, דאיסורא רביע עליהו, מותר לפנות. ואע"פי שהם חמשה, מעשר שני והקדש דלשניהם מפני הפדיון נגעו בהו חשובים כאחד. וחמש אתא לרבות התורמוס, דלא חזי מצד גריעותו. ועוד חמש אצטריך, דלא תימא ארבעה דווקא. ומ"ש התי"ט דבתר תשלומי ד' וה' דבב"ק סריך התנא במנין זה בכולי ש"ס, טעם רחוק הוא בעיני, ודוק ותשכח בכל כיוצא בזה טעם הראוי לו, ואנכי כתבתיו כפי אשר חנני ה':

2של תבן ושל תבואה . אע"ג דלגבי היתר הטלטול יש רבותא בתבן יותר מבתבואה, שהרי התבואה ראויה לאדם משא"כ התבן, מ"מ לגבי היתר הטרחא לפנות מקום לבני אדם יש בו רבותא בתבואה יותר מבתבן, משום דאין בזיון כ"כ להעמיד בני אדם בין התבואה כמו בין התבן:

3מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש . מדלא תנן מפני בית המדרש דומיא דמפני האורחים, ש"מ דלא התיר בשביל המדרש אלא היכא דאי לא עביד הכי הוה מתבטל, אבל בלאו הכי כגון שיש מקום בבית חבירו להעמיד הת"ח, לא יטרח לפנות האוצר בשבת, כי יכול גם הוא לילך שם ללמוד וירויח אף שכר הליכה, משא"כ הכנסת אורחים, דאע"פ שאינם דרים בשוק כי יש אדם אחר המקבלם בביתו, מ"מ שרי ליה לפנות להכניסם הוא, כי ההכנסתם בביתו מצוה רבה היא, שהרי הוא מקבל פני שכינה (עי' דף קכז.) , ואפשר דאפילו אם יש לו מקום אחר בביתו לקבלם, אלא שהוא צר ושיצטרכו לישב שם האורחים בדוחק, או שאינו מקום ראוי, שרי ליה לפנות שלא יצטערו מקוצר המקום או כיוצא בו, כי גדול כבוד הבריות בפרט בענין זה שהשכינה עמהם:

4תרומה גדולה . הקדימה לדמאי, אע"ג דבה אית רבותא טפי, לרמוז דלא נחשדו עליה:

5מפני שהוא מאכל לעניים . נ"א לעזים. והכי מסתבר, דהיתר טלטול מאכל הראוי לעניים כבר שמעינן ליה לעיל בדמאי, וליכא למימר דבהא שמעינן חדוש דלא שמעינן בדמאי, דבדמאי אף אם הוא עשיר יכול להיות שיהיה ראוי לו אם יפקיר נכסיו, משא"כ בתורמוס דלא רביע איסורא עליה מחמת עשרו, אלא שאין דרכו לאכלו מחמת אסטניסותו כי הוא רגיל במאכלים ערבים, ולכן אף אם יפקיר נכסיו אינו ראוי לו לאותו יום כלל, כי ע"י הפקר נכסיו אין טבעו משתנה ברגע כי אם באורך הזמן מחמת ההכרח, דא"כ ה"ל לשנות דמאי אצלו הואיל ושניהם מחד טעמא שרו, ואע"ג דאיכא למדחי ולומר דמשום שהאיסור שבו בכל שנה הוא התרומת מעשר שהיא במיתה כתרומה גדולה, לכך סמכו לה ולא רצה לשנות בין הבלתי ראוים מחמת איסור הבלתי ראוי מחמת גריעותו, מ"מ לשון המשנה אינו מדוקדק, דקתני מפני שהוא מאכל עניים, דמשמע דזה הוא עיקר מאכלם, שבאמת זה אינו, וה"לל מפני שהעניים אוכלים אותו או מפני שהוא ראוי לעניים. ועוד דגרסינן בש"ס (דף קכז:) דווקא יבש אבל לח לא, מ"ט כיון דמריר לא אכלה. מדאמר אכלה, ש"מ דלבהמה קאי, דאי לאדם לא אכיל ה"לל:

6מפני שהוא מאכל עורבים . ובנוסח המשנה דירושלמי גרסינן לעורבים, כמו לעזים דרישא. ונראה דנפקא מינא בין הגרסאות, אם הוא עיקר מאכל אותו העוף, או אם הוא ראוי לאותו עוף אבל עיקר חיותם הוא ממין אחר. דבאמרנו מאכל עורבים משמע שדרך בני אדם לגדלם ע"י מאכל זה, ואי גרסינן לעורבים משמע שדרך בני אדם להאכילם ממין זה כשלא נמצא המין שדרכם להתגדל בו, או אפילו בנמצא מאכילים אותם אף מזה. והמדקדק בענין זה ימצא נפקותא לענין דינא, דאף על גב דאין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל, מ"מ יש לנו לעזים בדברי ת"ק לדקדק בו: