הון עשיר על משנה שבת כג:ה

1הכר מתחתיו . גם מכאן יש להוכיח מ"ש בפ"ד דשבת משנה ב' ד"ה הכר, שהכר הוא המשכב אשר ישכב עליו הגוף, ומה שמניח הראש עליו הוא הכסת, שהרי מתחתיו תנן ולא תנן מראשו, ועוד זיל בתר טעמא דהוא בשביל שימתין ולא יסריח, והסרחון נולד מהבני מעים שבתוך הגוף ולא מן הראש, ולכן אא"ב שהכר הוא מה שתחת הגוף אתי שפיר שבהשמטת הכר אף הכסת נשמט שהרי הוא עומד על הכר בראשו, אבל אי אמרת שהכר הוא מה שתחת ראשו אין הכסת נשמט בהשמטתו, וא"כ מה הועילו בתקנתם להתיר השמטת הכר שהוא קל מכסת אם הוא אותו שתחת ראשו, הלא עדיין גופו על הכסת שתחתיו ומסריח מחמתו שעיקר הסרחון משם הוא בא, אלא ודאי צריכים אנו לומר דהאי כר הוא מה שתחתיו ממש ושהכסת שתחת ראשו נשמט בהשמטתו, ושמשום הכי לא הוצרך התנא להזכירו בפירוש. ובירושלמי פ"ה דכתובות הלכה י"ב נמי משמע שהכר הוא אשר ישכב עליו הגוף, דנשי עניים לא רגילי בה, כמפורש שם. ובכלים פ' כ"ח משנה ה' נמי תנן כר שעשאו סדין, וכסת שעשאו מטפחת, דסדין שוכב עליו ככר, וכסת המניח תחת מראשותיו קטן הוא ולכן אינו ראוי לעשות בו סדין כי אם מטפחת:

2ומ(ש)[ט]ילין . אותו ע"י השמטת הכר:

3בשבת . משום דהוצרך לפרש חול פירש נמי שבת, אע"ג דלא אצטריך דביה קיימינן:

4אין מעמצין וכו' והמעמץ . בש"ס ובמשנה שבה גרסינן מעצמין והמעצם, ולפי זה הוא לישנא דקרא ממש שהביא התי"ט ועוצם עיניו וכו' (ישעיה לג, טו) :

5הרי זה שופך דמים . מלשון זה נראה דאם יש עדים והתראה נהרג עליו כדין הורג הגוסס, כמ"ש הרמ"בם בפ"ב מה' רוצח, שהרי לא תנן כשופך דמים, אלא שופך דמשמע ממש שופך דמים, וכדאמרינן בש"ס (דף קנא:) משל לנר שכבה והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד נכבה: