הון עשיר על משנה שבת ז:ד

1המוציא וכו' . פתח בהוצאה דסליק מינה, מהטעם שכתבתי במקומו, להיות כי מלאכה גרועה היא, לבל יכשלו בה בני אדם מצד גריעותה, וכמ"ש הרמב"ם בריש מכלתין וכתבו התי"ט:

2עצה כמלוא פי גמל . כתב הר"ב, דפי גמל גדול מפי פרה. ובדבור דלקמן כתב, דפי טלה גדול מפי גדי. וא"כ קשה דה"ל לשנות התנא בתחילה עצה כמלוא פי גמל שהוא שיעור הגדול, והדר תבן כמלוא פי פרה שהוא פחות מפי גמל, והדר טלה והדר גדי, דהוא שונה ע"י כן השעורים במדרגה ממעלה למטה, וכמו כן לא הוה מכניס הגמל שהוא בהמה טמאה בין הטהורות. וי"ל דאי הוה תנן לה בסדר, היינו אומרים שהתנא לחומרא נחית, והוא שעיקר השיעור הוא הראשון דהוא כמלוא פי גמל שהוא שיעור גדול, ובתבן אנו מחמירין בשיעורו הואיל והוא ראוי אף לפרה, ומחייבינן ליה כמלוא פי פרה שהוא שיעור מועט משיעור פי גמל, ומטעם זה הייתי מפרש ואין מצטרפין זה עם זה להחזיר החמור קל, דהיינו שהתבן החמור אינו מצטרף להשלים שיעור פי גמל דעצה הקל, כדי שלא נטעה לומר דאף התבן שיעורו כמלא פי גמל ונקל עליו בהיותו לבד, אבל מצטרפין להחזיר הקל חמור, שהעצה הקל מצטרף להשלים שיעור פי פרה של תבן, שאף אם נטעה לומר שהעצה יהיה שיעורו כתבן הרי אנו מחמירין בו ואין בכך כלום, כי אף התנא לחומרא נחית בשיעורי הוצאה אלו, וזה אינו אלא הענין הוא להפך שהתנא ס"ל שאין מצטרפין להחזיר הקל חמור, אבל מצטרפין להחזיר את החמור קל כמ"ש לקמן, ומשום הכי הקדים התנא ברישא שיעור הפרה החמור, והדר תני שיעור הגמל הקל, לאשמועינן דלקולא נחית, ושנפרש ואין מצטרפין זה עם זה להחזיר את הקל חמור, לפי שנבא לטעות להחמיר על הקל כשהוא בפני עצמו ואנן לקולא נחתינן, אבל מצטרפין להחזיר את החמור קל, ולא חיישינן דילמא יטעה ויקל על החמור בהיותו בפני עצמו כקל. והא דלא התחיל מן הגדי והדר טלה והדר פרה והדר גמל, דבזה היה מורה לנו יותר דלקולא נחית, שהרי פתח בחמור שבכלם והשלים בקל שבכלם, הוא משום דרצה לסמוך שיעור פי הטלה לשיעור הגרוגרת דסיפא, לאשמועינן דזה הוא שיעור פי הטלה כמפורש בש"ס (דף עו.) ומשום הטלה שנא אף הגדי בסיפא לסמכו אליו, לרמוז דשניהם שקולים כמשאז"ל (שם) , והא דלא הקדים גדי לטלה דבזה היה סומך יותר פי הטלה לגרוגרת, הוא משום דבכי האי גוונא הויה דומיא דרישא ממש דקתני השיעור הגדול אחר שיעור הקטן דמראה דלקולא נחית, ואי הוה הכי לא היה לנו במשנה שום רמז להחמיר, ולכן הייתי טועה בואין מצטרפין זה עם זה להקל ממש שאינו מצטרף לא החמור עם הקל ולא הקל עם החמור לחייבו, אלא שלעולם יהיה פטור עד שיהיה לו שיעור שלם מן הקל או מן החמור, ואין זו דעת התנא כפי מה שאכתוב לקמן משמא דגמרא, אבל בשנותו סדר הטלה וגדי הפך הרישא המורה דלחומרא נחית, הורה לנו דבאין מצטרפין זה עם זה יש בו קולא וחומרא, וה"ט נמי שלא שנאם כלם מלמטה למעלה גדי בתחילה וגמל בסוף:

3ואין מצטרפין זה עם זה . ש"ס (שם) אמר ר' יוסי בן חסדא אין מצטרפין לחומר שבהן, אבל מצטרפין לקל שבהן. ופי' רש"י, כגון תבן החמור מצטרף עם עצה הקל, להשלים שיעורו שהוא פי גמל, ואין עצה הקל מצטרף עם התבן החמור, להשלים שיעורו שהוא פי פרה. וכן פסק הרמב"ם (פי"ח ה"ג) וכבר כתבתי בדבור הנ"ל איך רמזו לנו התנא בשינוי לשונו, ותמהני מאוד מהר"ב שלא פירשו, ופליאה היא בעיני מהתי"ט שלא העיר עליו:

4רבי יהודה אומר חוץ מקלפי עדשים המתבשלות עמהם . בש"ס (דף עו:) גרסינן עדשים אין פולין לא, והתניא רבי יהודה אומר חוץ מקליפי פולין ועדשים, לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי, עתיקי מ"ט, אמר ר' אבהו מפני שנראים כזבובי בקערה, ע"כ. והואיל וטרח הש"ס לישב דבריו, יש לתמוה למה פסקו הר"ב והרמב"ם דלא כותיה, אם לא שנחלוק בין כשנושא ונותן הש"ס על דברי החולק לישבם עם הברייתות או מימרות שלא יקשו עליו, להיכא דאינו נושא ונותן אלא להבין דבריו שלא תקשי דידיה אדידיה כגון הכא: