הון עשיר על משנה שביעית א:א

1שביעית שביעית יש בו עשרה פרקים כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם (אבות רפ"ה), שע"י השביעית אנו זוכרים כי לה' הארץ ומלואה, כדאיתא בסנהדרין פ"ד (דף לט.) במעשה דההוא מינאה עם ר' אבהו. וע"ד הנסתר פשוט הוא כי יום השביעי לבנין הוא שבת הארץ, והיא עשירית למנין: עד אמתי חורשין . תנא אקרא קאי (שמות לד, כא) בחריש ובקציר תשבות, ומשו' דפליג עלה ר' ישמעאל, לא רצה להתחיל מסכת' זאת בו, דלעולם אל יפתח אדם פיו לשטן (ברכות יט. ועוד) , ומחלוקת דב"ש וב"ה לא חשיב מחלוקת, דהכי אמרינן בביצה דף י"א ע"ב. ועוד דקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו, דמהאי טעמא נשנה אע"ג דאגב ארחיה אשמועינן טעמא דב"ש, ובזה נחה הרגשת התי"ט:

2ובה"א עד העצרת . כתב הר"ב ז"ל דעד העצרת יפה לפרי ותו לא, ע"כ. וקשה דהיינו כל זמן שהוא יפה לפרי דב"ש, ובמאי קמפלגי. ומדקדוק דבריו דאמר ותו לא, נראה דבהא קמפלגי, דלב"ה ותו לא, מכלל דלב"ש אפילו אחר העצרת שרי, ואף זה דוחק דהואיל ותרויהו תלו טעמיהו ביפה לפרי, הוה ליה מחלוקת במציאות אם החרישה שאחר העצרת יפה לפרי או לא. ועוד קשה לפי דברי הר"ב מאי האי דכתב התי"ט בשם התוספות דעצרת יותר מדברי ב"ש, דלעולם ב"ש לחומרא, הלא זה אינו לפי דבריו, ולדברי התוספות נמי קשה, דאקשינן בירושלמי (ה"א א.) למה לא תניתא מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. ש"מ דב"ש שרי טפי מב"ה, וליכא למימר דבהא קמפלגי דב"ש סברי דבתר פירות אזלינן, דאע"ג דעל הרוב עד העצרת החרישה יפה לפרי, מ"מ יש קצת פירות שהחרישה יפה להם אף אחר העצרת, ויש מהם שאין החרישה יפה להם אפילו עד העצרת, ולדידיה כפי מיני הפירות כך יהיה זמן היתר החרישה בין להקל בין להחמיר, וב"ה סברי דהואיל ורוב הפירות אין החרישה מועלת להם אלא עד העצרת, לא הותר לאותו אדם שהחרישה מועלת לפירותיו אף אחר העצרת, לחרוש כלל אחר העצרת, אלא עד העצרת דווקא הותר, דבתר רובא אזלינן בין להקל בין להחמיר, והיינו דמקשה הירושלמי הנ"ל דה"ל מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, דהא הכי אמרינן בירושלמי דריש פ"ב עד אמתי חורשין בשד' הלבן וכו', מאן תנא לחה ר' מאיר היא, ור"מ כב"ש, ור"ש כב"ה, וכן אתינן מתניתא ר"מ כב"ש, ור"ש כב"ה, אלא ר"מ כמשנה ראשונה, ור"ש כמשנה אחרונה, [וכן אתינן מתינתין ר"מ כמשנה ראשונה ור"ש כמשנה אחרונה] אלא ר"מ שנייה מחלוקת, ור"ש שנייה כדברי הכל, הוי מאן תנא עד אימתי חורשין שדה הלבן וכו' ר' מאיר, ברם ר"ש דברי הכל עד העצרת, לא סוף דבר כשיש לו מקש' ומודלה, אלא אפילו מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאות ובמדלעות מותר, ע"כ. ופירושא דהאי עניינא לע"ד הכי הוא, מאן תנא לחה וכו' ר"מ, ור"מ כב"ש דפ"א, דכמו דהתם דהיינו הכא, קאמר כל זמן שהוא יפה לפרי, ואינו קובע יום מיוחד לתחילת איסור החרישה, כמו כן בשדה הלבן קאמר עד שתכלה הלחה כל זמן שבני אדם חורשין ליטע וכו', ואינו קובע לו יום מיוחד, ור"ש דקאמר עד הפסח ס"ל כב"ה, דקבע יום מיוחד אף לשדה האילן, ומקשה וכן אתינן מתניתא וכו' בתמיה, כלומר וכן מוקמינן מתניתין כי האי גוונא, ומשני אלא ר"מ וכו' ור"ש וכו' ותרויהו אליבא דכ"ע קאמרו, ומקשה וכן אתינן וכו' כמו שפירשנו בראשונה, ומשני אלא ר"מ שנייה מחלוקת, דעד שתכלה הלחה וכו' היא דעת ב"ש דווקא, דבמחלוקת היא שנויה, ור"ש קסבר דלדברי הכל בשדה הלבן עד הפסח, ובשדה האילן עד העצרת, ופליג נמי אמתניתין דפרקא א'.

3כלל העולה דרישא דמתניתין היא ר"מ אליבא דב"ש, דס"ל דפליגי בשדה הלבן כמו דפליגי בשדה אילן, וקאמרינן לא סוף דבר כשיש לו מקשה ומדלה, אלא אפילו אין לו מאחר שבני אדם עתידין ליטע מותר, ש"מ דבתר רובא דעלמא אזיל ב"ש, אע"ג דלא קבע יום מיוחד, ולא בתר דידיה, וזה הוא הפך ממה שאמרנו לעיל, וליכא למימר נמי דדוקא להקל אזיל ב"ש בתר רובא, אבל להחמיר לא אזלינן בתר רובא אלא בתר דידיה להקל, שהרי אמרינן בירושלמי דהאי פרקין (ה"א א .) אמאי דמקשינן למה לא תניתה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, פעמים שאין הגשמים מצויים ואין הליחה מצוייה, והוא עתיד לחרוש קודם לעצרת כדברי ב"ש, ובה"א עד העצרת, ע"כ. ש"מ דכשכבר חרש קודם העצרת מחמת הצורך, ושאין פירותיו צריכים עוד לחרישה, לא הותר לו לחרוש עד העצרת כרובא דעלמא להקל: מכח הקשיות האלה אנו מוכרחים לומר דבהא קמפלגי, והוא דאיתא בירושלמי (שם) דטעמא דב"ה עד העצרת ותו לא, הוא מפני דמשם ואילך החרישה באילן מאכל מנבל הפרי, ובאילן סרק מתיש כח האילן, ומכיון שכן ודאי אין כוונתו לתקון האילן אלא לעבודת הארץ, ומשום הכי אסור, ובתר הכי פריך הפירכא שהעתקתי לעיל למה לא תניתה מקולי ב"ש וכו', ומדפריך האי פירכא ש"מ דס"ל לתלמודא, דלב"ש שרי אף אחר העצרת, ואיך אפשר זה והלא כבר אמרנו דאחר העצרת החרישה מזקת לפרי, וב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי קאמר, וכבר אמרנו דאין לומר דליהוי המחלוק' במציאות, אלא ודאי אף הוא מודה דאחר העצרת החרישה מזקת, וא"כ הוא בעל כרחנו צריכים אנו לומר דאין זה אלא בשנים בנוניות, אבל בשנים שגשמיה מרובים אין דרכם לחרוש בשביל הפרי כי אם אחר העצרת כשפסקו רוב גשמי השנה, ובהא קמפלגי דב"ש ס"ל דבאותם השנים שרי לחרוש אף אחר העצרת הואיל והחרישה של אותה שנה באותו זמן יפה לפרי, וב"ה ס"ל דלא שנא ואף באותה שנה לא שרי אלא עד העצרת, כשאר השנים בנוניות דהחרישה משם ואילך מזקת, ומשום הכי פריך תלמודא למה לא תניתא מקולי ב"ש וכו', ומשני משום דלא פסיקא ליה דב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי אמר, בין לקולא בין לחומרא, ומשום הכי בשנה שגשמיה מועטים החרישה בשביל הפירות קודמת לעצרת, ומשם ואילך אפילו קודם העצרת החריש' מזקת להו, ולפי זה לב"ש יאסר באותה שנה משם ואילך לחרוש אע"פ שעדיין הוא קודם העצרת, ולב"ה שרי עד העצרת כשאר השנים בנוניות, ונמצא דבענין זה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא, ומשום הכי לא תנינן ליה מקולי ב"ש וכו', משום דיש בו להקל ולהחמיר, ולב"ש צ"ל דבשנה דגשמיה מרובים שרי לכל אדם לחרוש אף אחר העצרת, אף למי שחרש כבר קודם העצרת בשביל פירותיו כי נתקיים בו והמטרתי על עיר אחת וכו' (עמוס ד, ז) , כמו שמתיר במקשאות ובמדלעות שהבאתי לעיל, ואפשר דאף להחמיר אזיל בתר רובא אבל על זה אין לנו הכרח: