הון עשיר על משנה שביעית א:ד

1היה אחד עושה וכו' מג' ועד ט' וכו' . גרסינן בירושל' (ה"ג ב:) היה אחד עושה וכו', ר' בבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים, היו ארבעה והבקר וכו', פלוגתא וכו'. מדקמפרש אח"כ היו ארבעה וכו', ש"מ דהאי פלוגתא דמשולשי' ומתושעים אמג' ועד ט' קאי, ולא אעשרה ומעשרה ולמעלה, דאי אעשרה קאי היה לו לירושלמי לשנות בתחילה היו ארבעה השייכ' במג' ועד ט', ולשנות בתר הכי פלוגתא זו דרב בבי וזעירא דקאי אעשרה, וא"כ הוא קשיא לפי' הר"ש שפירשה אעשרה, מלבד מה שהקשה עליו התי"ט, ואמת הוא שהראב"ד והכ"מ תרויהו סל"הו כהוכחה דידן דפלוגתא זו אמג' ועד ט' קאי, אבל מ"מ מי שידקדק בדבריהם ימצא דוחק בפירושם ז"ל. ועוד דחיקא לי מאד לכל הפירושים לישנא דמתניתין דקתני עד שיהיו משלשה, דלכאורה הוא לשון טפל ובלתי מדוקדק, ולכן אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דפירושא דהאי עניינא הכי הוא, דהא דאמרינן אם ראוים לעשות וכו', היינו בין שלשתן, והכא קאמר שאם אחד ראוי לבדו ושנים אינם ראויים, או שנים ראוי' וא' אינו ראוי, אע"ג דמ"מ בין שלשתם יש לעשות, אין חורשין כל בית סאה, מפני שאותו שאינו ראוי בטל לגבי אותם השנים והרי הוא כאלו הם שנים לבד, וכמו כן שנים הבלתי ראויים לגבי אחד הראוי, דלעול' חשבינן הגדול שבכולם כקטן שבכולם, ואם בהיותם כלם קטנים כמהו יש בהם ששים מנה חורשים כל בית סאה, ואם לאו אע"ג דבאחד מהם לבד יש בו שיעור זה אין חורשים אלא לצרכם, והיינו דקתני עד שיהיו מג', פי' כשאחד עושה וכו' אין חורשים עד שיהיו אלו הששי' מנה מכל השלשה האילנות, ומפני שמלישנא דמתניתין נראה דכיון שבין כל השלשה ראויים, אע"ג דאי דיינינן הגדול כקטון אינם מגיעים לשיעור זה, דמ"מ חורשים כל בית סאה, ודלא אתא מתניתין לאפוקי אלא היכא דשנים מהם ואפילו אחד אינו ראוי לעשות כלום, דאע"ג דאחד מהם לבד ראוי לכל, דאינו מצטרף להתיר לחרוש כל הבית סאה, משום הכי קאמר רב ביבי ובלבד שלא יפחות משיעור משולשים, פי' דבעינן שיהיה שיעור זה ראוי לחלק בשלשה אילנות אלו לשלשה חלקים שוים, וזה א"א אלא אם כן יהיה בפחות שבהם שליש שיעור זה לפחות, דבענין זה אף אם נחשוב הגדול כקטון יש בו שליש. כלל העולה, אין חורשין כל בית סאה אלא אם כן יש שם השלשה אילנות, שכל אחד מהם ראוי לעשות שליש שיעור הנזכר במתניתין דהיינו עשרים מנה לפחות, וזה השיעור נאמר עד ט', דעד ט' בעינן שיהיו ראוים לעשות בין כלם שיעור הככר, אבל כשהם ט' לא צריך שיהיה כל אחד מהם ראוי לעשות שליש ככר כמו בשלשה, וליהוו שלשה ככרים, וכמו כן לא צריך שלפחות שלשה מהם יהיו ראוים לכך, אלא אע"פי שהם אילנות קטנים מצטרפים, ובלבד שיהיה כל אחד מאלו התשעה ראוי לפחות לעשות תשיעית ככר, והיינו דקאמר זעירא ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים, על הדרך שפרשתי במשולשים, והטעם מבואר דלפי רבוי האילנות יתמעט השיעור של כל אחד מהם, כי מה שחסר בגדלם מתמלא ברבויים להתיר לחרוש כל הבית סאה בשבילם, כשיש בין כלם שיעור הככר מחולק כל אחד חלק הראוי להם כפי מה שהם, שאם יהיו ארבעה יצטרכו להיות מרובעים, ואם יהיו חמשה מחומשים, וכן כל כיוצא בזה, וכזה היא דעת הראב"ד ז"ל, ולא נקט זעירא מתושעים, אלא משום מתניתין דקתני עד ט' דהוא הקצה אחרון הצריך שיעור, דבעשרה ומעשר' ולמעלה אינו צריך שיעור, כי דיו רבוי האילנות להתיר לחרוש כל הבית סאה, ומפני שאין שיעור השליש של כל אחד משלשה אילנות שיעור קבוע, שהרי לפי רבוי האילנות מתמעט השיעור, משא"כ שיעור הככר דהוא קבוע עד עשרה, דמשם ואילך אינו צריך שיעור כלל, משום הכי לא קתני בפירוש אם כל אחד מהם ראוי לעשות שליש ככר וכו', אלא כללם כלם כאחד בשיעור הככר, באמרו אם ראוים לעשות ככר וכו', ולפי זה אפשר דרב ביבי וזעירא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, זה הוא הנלע"ד ודוק היטב:

2עושה . ראוי לעשות לא קתני, אלא עושה, לרבותא דאע"ג דעושה ממש, כשאין אחרים ראוים לעשות, אין חורשין כל הבית סאה:

3אין עושין . סרכא דעושה נקט, דאם ראוין לעשות, אף אם אינם עושים, כאלו הם עושים חשבינן להו: