הון עשיר על משנה שביעית י:ה

1והמאוחר פסול . ומונה משעת הכתב, כן כתב התי"ט בתחילה בשם הירושלמי (ה"ג ל.) , ואח"כ דחאו מהלכה, על כי הפוסקים רובם השמיטו הירושלמי זה, ועל כי סלה"ו דסתם מתניתין פליג אהא, ושפסול דפרוזבול הוא כפיסול דשטרות, שאינו טורף אפילו משעת ההלואה ואילך, ועל כי לא מצא התוספתא הזאת המובאת בירושלמי בין התוספתות, ועל כי בבבלי לא מצינו שחילקו חילוק זה, וגם שלא נזכרה ברייתא זאת בבבלי, וסוף דבר על כי הר"ן (שו"ת סי' עז) פסק בפירוש דכיון שלא נכתב כהלכתו אין לו דין שטר, אלו הם תו(כ)[ר]ף ראיותיו ז"ל לדחות הירושלמי הזה. ואני בעניי השיגוני עונותי ולא יכלתי לראות לדחות מימרא שלימה השנויה בירושלמי ולפסוק הלכתא דלא כותיה, בראיות רעועות בלתי מקובלות, שאם לא מצאה בתוספתא דשביעית אפשר שהמצא תמצא בין התוספתות או ברייתות אחרות, וה' יודע שאילו היו לי הספרים כלם הצריכים לכך, לא הייתי מונע עצמי מלטרוח בטרחא ואתנח לחפש אחריה בחפוש אחר חפוש, לראות אם אמצא מקום מושבם, אבל מה אעשה כי עוונותי גרמו שאני עני וגווע מנוער, שאפי' הספרים אשר אי אפשר מבלעדם לחבר חבור זה לא נמצאו אצלי כי אם בדוחק, אבל אף שיהיה אמת הדבר שלא נמצאת תוספתא זו בשום מקום, מה חטא לנו הירושלמי שלא נשגיח עליו ולא נאמין בו שיהיה תוספתא זו בעולם, הרי מוטב לנו לומר שבטעות נשמטה מן התוספתות, מלומר שבטעות נכתבה עם המשא ומתן שעליה בירושלמי, ואם הפוסקים השמיטוה מה אעשה להם, לא משום זה אמלא לבי לדחות הירושלמי המקובל איש מפי איש מהלכתא, ואדרבא ממנו אקשה לפוסקים זכרונם לברכה למה השמיטוהו, שהרי אף כי לבם פתוח לרוחה כפתחו של אולם, מ"מ לא עדיפא סברתם ז"ל לדחות בדבר קל דברי קבלה אלו, ואילו היה ענין זה תלוי בתיבה אחת או בשנים, ושהם ז"ל ברוחב שכלם הכירו שהוא טעות החרשתי, דטעות כזה אפשר שיפול בספרים, אבל ענין שלם כזה רחוק הוא מרעיוני הרבה שיהיה טעות על כי לא נמצא ענין זה במקום אחר הראוי לו, כ"ש דטעות ההשמטה הוה ורגיל הוא יותר מטעות ההעדפה, וסימניך שב ואל תעשה עדיף: וגם לדחותו מן הטעם שבבבלי לא מצינו חילוק זה לא נהירא כלל, דכל היכא דלא מצינו בבבלי בפירוש להפך אין לנו כח לדחות הירושלמי, שהרי קי"לן דלעולם ילמד סתום מן המפורש, ולא טוב הדבר לפרש הסתום נגד המפורש, דאפושי פלוגתא לא מפשינן, וכמה דברים יש לנו שהם סתומים בבבלי ואנו עושים הלכה למעשה על פי הירושלמי, וכיוצא בזה כתב הרב ר' דוד כהן בתשובותיו בית ראשונה חדר י"ט ע"ש. והטעם שכתב לדחות הירושלמי משום דסתם מתניתין היא דלא כותיה, אין לו קייום כלל ועיקר, חדא שאף אם אמת הוא הדבר הזה דסתם משנה חולק על אותו הירושלמי, איך נרים יד לפסוק הלכה מתוך משנתנו הנדחית מהלכה מפי הירושלמי אשר ראה וחקרה ופירשה וחלק עליה, וכי זו היא משנה ראשונה סתמי' הנדחית מהלכה בתלמודא דידן ואין פוצה פה ומצפצף ח"ו לעשות הלכה למעשה כאותה משנה. ועוד דאין הדבר כן דבעל כרחנו צריכים אנו לומר דאף הסתם משנה ס"ל כההיא תוספתא דירושלמי, וכדי שלא תטעה הבט עיניך וראה הירושלמי אשר אני מעתיק, המוקדמים פסולים ר"י אמר פסולים ממש, רשב"ל אומר אינו מונה אלא משעת הכתב, והתני פרוזבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב, אם אומר את כן בשטרות מה בין פרוזבול מה בין שטרי, ע"כ. והנה אנן ידעינן דר"י ס"ל דהלכה כסתם משנה, ואא"ב דסתם משנה נמי הכי ס"ל אתי שפיר, ולא הקשה לו ממתניתין אלא מאותה תוספתא משום דבה הדין מפורש יותר ממתניתין, ואתי שפיר נמי דלא השיב לו ר"ל אנא כסתם משנה ס"ל, דפוסל פרוזבול מאוחר מכל וכל, משא"כ מוקדם בשטרות לפי דעתי דמחמיר אני בפרוזבול יותר מבשטר, וזה הוא החילוק שביניהם, אלא אי אמרת דפיסול דפרוזבול דמתניתין הוא פיסול ממש, איך מקשה לו ר"י לר"ל מן התוספתא, דלפי סברתו דאית ליה דהלכה כסתם משנה היא דלא כהלכתא, ועוד למה לא השיב לו ר"ל לר"י ולדידך מי ניחא מן המשנה הזאת, דלדידיה פיסול דשטרי דמי לפיסול דפרוזבול שהוא פסול מכל וכל, א"כ הוא מה בין שטר לפרוזבול, דהשינוי שהפיסול דשטר הוא במוקדם ופרוזבול הוא במאוחר, אין זה שינוי של חמרא וקולא, כי זה טבע הקנוניא גורם אשר לא נעשה בפרוזבול כי אם ע"י איחור, הפך השטר שאינה נעשת אלא ע"י קדימה, וזו היא נמי סברת ר"י מדהקשה לר"ל מן התוספתא ולא חש לשינוי זה של מוקדם ומאוחר: ועוד למה לא השיב לו ר"ל אנא כסתם משנה ס"ל, דפוסל בפרוזבול מכל וכל, מה שאין כן בשטר וכמ"ש לעיל: ואם תאמר דסברא זו להחמיר בפרוזבול יותר מבשטר אינה נכונה, כאשר יראו עיניך מלתא בטעמא בע"ה בסוף דברי, ושמשום הכי ר"ל לא השיב לו הכי, א"כ אפוא צריך אתה להודות דלדידיה דפירוש פסולין דשטרות דמתניתין לקולא, דא"א שיהיה פסול דפרוזבול לחומרא, אלא לפחות דומיא דשטרות הכשרים משע' הכתב לפי דבריו אע"ג דמ"מ קשה מה בין פרוזבול לשטרות: ומכח סברא זו בלתי נכונה צריכים אנו לומר דאף ר"י ס"ל דפסול דפרוזבול דמתניתין הוא לקולא, אע"ג דלדידיה פיסול דשטרות הוא לחומרא, דאי לא תימא הכי אדאקשא לו לר"ל מן התוספתא דלפי דבריו לא יהיה הפרש בין הפרוזבול לשטר, ליקשי לו ממתניתין בכח גדול מהתוספתא, שלפי דבריו נמצא שהפרוזבול חמור מן השטר, שהיא סברא בלתי נכונה אפילו לדעת ריש לקיש כמו שכתבתי לעיל, אלא ודאי מדלא הקשה לו הכי שמע מינה דאף הוא סבירא ליה דפיסול דפרוזבול דמתניתין היא לקולא כמפורש בתוספתא, והקשה לו מהתוספת' על כי מפורש בה ענין זה יותר ממתניתין כמ"ש לעיל: הא קמן דהמשנה והתוספתא ור"י ור"ל כולם כאחד מודים בפיסול דפרוזבול שהוא כשר משעת הכתב, ואם כן הוא לא אלימא סברת הר"ן אשר הסביר ברוחב שכלו הזך לדחות דברי קבלה אלו, ולפסול פרוזבול זה מכל וכל, דהא קי"לן דאף כי לדין יש תשובה אם קבלה היא נקבל, כי גבהו מאד מחשבות רז"ל הקדושים אשר רוח ה' דבר בם ממחשבותינו, וכ"ש שיש לנו בע"ה די השיב על הסברא הזאת: והוא דגרסינן בגיטין דף ל"ז ע"א, [דבי] רב אשי מסרי מיליהו לאהדדי, ר' יוחנן מסר מיליה לרבי חייא בר אבא, אמר ליה צריכנא מידי אחרינא, א"ל לא צריכת, ע"כ. ופי' רש"י ז"ל מסרי מיליהו בלא כתיבת פרוזבול, אלא כך אמר לחבריה הרי אתם ב"ד וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה, עכ"ל. ופסקו הרמב"ם בפ"ט מה' שמיטה, באמרו תלמידי חכמים שהלוו וכו' מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה היא מדבריהם, דבדברים בלבד היא נדחית, ע"כ. הרי מפורש דלא נתקן כתיבת הפרוזבול אלא לבלתי יודעים, דלת"ח היודעים בדבור בעלמא סגי להו: א"כ אפוא בשלמא בשטרי חוב, כאשר נאמר סברת הר"ן שכיון שנכתב שלא כהלכתו אין לו דין שטר, אתי שפיר לפוסלם מכל וכל ושלא יגבה עמו אפילו משעת הכתב מן הלקוחו', שהרי היא כמלוה על פה שאינה גובה ממשועבדי', (אצל) [אבל] בפרוזבול אף אם נאמר דאין לו דין שטר, מ"מ דברים היו שם בשעה שכתבו אותו, ולמה לא יועילו דבריו לגבות מאותו היום ולמעלה ממ"נ, דהא עיקר הכתיבה לא נתקנה אלא לבלתי יודע, דלא יהיה סבור שאיסור תורה נדחה בדברים בעלמא ויבא להקל בו יותר מן הראוי, אבל באמת בדברים בעלמא נמלט מן האיסור, וא"כ הוא אם הוא ת"ח ויודע ששטר זה אינו שוה כלום, אם נגבה אותו בשביל הדברים לא אתי למטעי, שהרי גם הוא יודע שהדברים מועילים על כי השמטת כספים הוא מדבריהם, ואם אינו ת"ח כמו כן לא ידע ששטר זה הוא פסול מכל וכל, ולעולם יהיה סבור שבשביל השטר אנו מגבים לו ולא בשביל הדברים, על כי ראה שלעולם עשינו לו הפרוזבול ולא סמכנו על דבריו להיות שאין הוא מהת"ח, ושידע זה ולא זה רחוק הוא. ואפשר דהיינו טעמא ממש דהזכיר התנא פיסול בפרוזבול כמו בשטרי חוב, אע"ג דלא דמו, דבשטרי חוב אינו טורף עמהם, ובפרוזבול גובה משעת הכתב ולמעלה, משום דבאמת אינו גובה עם הפרוזבול מחמת הכשרו משעת הכתב, שהרי הוא כאילו אינו כמ"ש הר"ן, ופסול הוא, אלא מחמת הדברים אנו מניחים אותו שיגבה כמ"ש לעיל:

2מחמשה . כלשון הזה העתיק הרמב"ם בחבורו, ואם הוא לאו דווק' בדוחק נוכל לומ' דהוא כנגד מנין הנמצאים שם בעת ההלואה שהם חמשה, המלוה והלוה הסופר והעדים. ורמז רמז לנו דלא ילוה אדם מעותיו בלא עדים, כי הוא צועק ואינו נענה כמשאז"ל (ב"מ עה:) , ואם היא מלוה על פה נכנס הערב במקום הסופר: