הון עשיר על משנה שביעית ב:ב

1ומעדרין במקשאות ומדלעות עד ראש השנה . הר"ב בעל תי"ט דחה פי' הר"ב והוא מפירוש הר"ש, שחילק בין חורש בעיקרי האילנות עצמם, דחרישה זו היא לצורך הפירות של אותה שנה, לחרוש חוצה להם כמלוא אורה וסלו או יותר שהוא לצורך האילן או לצורך הקרקע, והפך דבריהם לצד אחר, ואמר דעד כאן לא התירו אלא במקשאות ומדלעות דווקא. ואני הצעיר ראיתי אחרי רואי דהדין עם הר"ש והרב והרמב"ם בפירושו, ועל פיו אנו צריכים לפרש דבריהם בחבורו, והבט עיניך וראה בתחילה מאי דגרסינן בירושלמי דמשנה ז' דפרקין דלעיל (ג.) , הנטיעות והדלועין וכו' והן שיהו נטיעות רבות על דלועין, רבי חנינא בריה דרבי הלל בעי, לא מסתברא בדלעת יוונית, התיב רבי מנא והתני שלשה קשואין ושלשה דלועין וארבע נטיעות מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן, לא אתיא דלא על סיפא, רשב"ג אומר עשרה דלועין לבית סאה חורשין כל בית סאה עד ראש השנה עליה, ר' חנינא בריה דר' הלל בעי לא מסתברא בדלעת יוונית, ע"כ. והנה מאהבת הקצור אינני מאריך לכתוב הפירושים שונים הסובל לכאורה הירושלמי הזה, והדוחקים הסובלים אשר מחמתם אנו צריכים להפוך פנינו מהם, אלא אפרש מה שנלע"ד שהוא אמיתת הענין, והרואה יראה בעיניו שאין דרך לנטות בו ימין ושמאל, והוא דקאמר ברישא דבעינן שיהיו הנטיעות רבות על הדלועים, ש"מ דבעינן שיהיו הנטיעות לפחות ששה, והדר אמר ר' חנינא דבדלעת יוונית דווקא איירינן שהיא גדולה כאילן, וזהו אמרו ר' חנינא בעי לא מסתברא וכו' בתמיה, ודאי דמסתבר' הוא דבדלעת יוונית דווקא איירינן, דאי לא הוי דלעת יוונית אין הסברא נותנת שיחשב כאילן להצטרף לנטיעות, התיב ר' מנא והתני ג' קשואי' ג' דלועין וד' נטיעות מצטרפות, ואא"ב דדלועין דת"ק דבעי רוב נטיעות בשאר דלועין חוץ מדלעת יוונית מיירי, אתי שפיר הכא דלא בעינן רוב נטיעות דנוקמה ליה בדלעת יוונית, אלא אי אמרת דת"ק דבעי רוב נטיעו' בדלעת יוונית איירי, האי תני היכי מוקמת לה, אי בדלעת יוונית הא בעינן רוב נטיעות, ואי בכל הדלועין כ"ש הוא דבעינן רוב נטיעות שהרי הם קטנים מהדלעת יונית, אלא ודאי הת"ק בשאר הדלועין איירי, וא"כ האי דר' חנינא אהיכא קאי, ומשני דלא קאי אלא אסיפא דרשב"ג, דבהיותם כל העשרה דילועים אין חורשין כל בית סאה אלא אם כן הם כלם דלעת יוונית. כלל העולה, דבהיותם כלם דלועים בלי נטיעות, בעינן שיהיו כל העשרה דלעת יוונית, וזו היא דעת רשב"ג עם מה שפירש עליו ר' חנינא, ובהיותם עם הנטיעות אם אינם יוונית בעינן רוב נטיעות, וזו היא דעת הת"ק, ובהיותם יוונית אם יש עמהם קשואים או שאר מיני דלועים, די שיהיו הנטיעות רבות על כל אחד משני המינים, על המין היווני ועל המין הבלתי יווני, זה הוא הנראה מהתוספת' דהתיב ר' מנא דבעי ד' נטיעות וג' דלועים דהיינו יוונים כמו שהוכחנו לעיל, וג' קשואים, ואינו צריך שיהיו הנטיעות רוב העשר, ואם אין עמהם קשואים כבר אמרנו שאפילו כלם דלעת יוונית חורשין כל בית סאה, כ"ש כשיש עמהם איזה נטיעה: סוף דבר נמצינו למדים דקשואים ודלועים חשיבי כנטיעה לענין היתר החרישה, אלא דגריעי קצת מהנטיעות משום דלא הוו אילן ממש להתיר החרישה יותר מן הראוי בשבילם לבד, וא"כ הוא איך אפשר שיתירו לחרוש במקשאות ומדלעות עד ר"ה מה שלא התירו באילנות אלא עד העצרת, אלא ודאי האמת עם הר"ב והר"ש ופי' הרמב"ם, שהכל שוים לענין זה דבעיקרי האילנות וכן בעיקרי הקשואים והדלועים איירינן, דהחרישה היא לצורך הפרי ממש היוצא באותו שנה ולא לתקון האילן, דזה מותר עד ראש השנה בין באלנות בין במקשאות ובמדלעות, והאי דאמרינן לעיל עד העצרת, היינו חוץ מעיקר האילן דהיינו כמלוא האורה וסלו או יותר כפי מנין האילנות, דאין החרישה הזאת נעשה לתיקון הפרי של אותו שנה, אלא לתקון האילן או שארית הקרקע שבאותו בית סאה: ולישנא דירושלמי נמי דייקא דגרסינן התם (ה"ב ג:) מזבלין ומעדרין במקשאות וכו', מהו לחרוש להם, תני כל זמן שאת מותר לחרוש את מותר לזבל ולעדר, אם אין את מותר לחרוש אין את מותר לא לזבל ולא לעדר, אמר ר' יוסי מתניתא אמרא כן מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ר"ה וכן בבית השלחין, ותני עלה חורשין בית השלחין עד ר"ה, ע"כ. מדקאמר ברישא מהו לחרוש להם, משמע בעיקריהם כי להם דייקא, ומירושלמי זה נמי מוכח דהיתר החרישה תלויה בזבול ועדור, ואי אסיר באילן החרישה לפי דברי התי"ט, הרי אסור בו אף הזבול, ולמה הוציאו מן הכלל ועל פיו פירש דברי הרמב"ם, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי דחרישה זו הותרה אף באילן, והזכיר התנא מקשאות ומדלעות לרבותא, דאע"ג דהורע כחם מהנטיעות בחרישה שחוצה להם, יפה כחם כאילנו' בחרישה שבעיקריה' ממש, דהותרה עד ר"ה כמותם, והא דתני עידור אפשר דזו היא דרך המקשאות והמדלעות: ויש לנו עוד הוכחה לזה דיש הפרש בין חרישה דעיקריהם לשאר החרישה השייכה להם, מדתנן לעיל עד אימתי חורשין בשדה הלבן וכו' כל זמן שבני אדם חורשי' ליטע במקשאות ובמדלעות, והקשה ר"ש באמרו נתת תורה לכל אחד ואחד בידו. דמשמע דאין לחרישה זו דמקשאות זמן קבוע, והכא תנן סתמא דחורשין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה, דמשמע דיש לה זמן קבוע, אלא ודאי הוא כמו שאמרנו דהכא מיירי בעיקר הקשואים והדלועים, שחורש בשביל הפרי עצמו של אותה שנה וזה שרי עד ר"ה, ולעיל איירי בחורש ליטע המקשאות והמדלעות, שאין לזה יום מיוחד, אבל מ"מ אין זמנו מגיע אפילו לפסח, כפי מה שאפשר לדקדק מהירושלמי שעליו והבאתיו לעיל בפ"א משנה א', ואף כי אין זה ראיה גמורה לדברי דאפשר לדחוק הענין ולחלקו בדרך אחר, מ"מ נלע"ד דזה הוא בירור ענין זה וקושטא דמלתא:

2בית השלחין . שלא די לה במי גשמים, שאין בה לחלוחית מים, שעל ידו נקראת של בעל מפני שהוא לה כבעל שמרביעה ומולידה (עי' תענית ו:) , ולכן נקרא בית השלחין על שם ושלחה מביתו (דברים כד, א-ג) ולא בית השלהן בפירוש כתרגום של עייף (בראשית כה) שכתבו הר"ב והוא מהש"ס (מו"ק ב.) , ומ"מ הא והא איתינהו בה, כי ההא והחית מאותיות אח"הע המתחלפות: ומ"מ יש בו רמז נחמד לע"ד, דבלאו הכי לא הוו צריכי רבנן להמיר תמורה זו לפרש שם זה, ומה שנראה לע"ד לומר בקיצור, הוא דגילו לנו טעם היות שדה זו אשר ברכו ה', נעדר ומשולח מבעלה בחסרת מים העליונים, הוא מפני שהוא עייף מהעבירות הפוגמים בו, וסימניך הראיה שהביאו (מו"ק שם) מו(הוא)[אתה] עייף ויגע דכתיב בתריה ולא ירא אלקים (דברים כה, יח) ואף כי לעמלק קאי, מ"מ לנחשלים קרה כמשז"ל (ערש"י שם מ"ש מתנחומא) , ותמורה זו אשר המירו החית בהא שלא כדת, גרם העוונות האלו, כי החית והיא המדרגה השמינית מלמט' למעל', היא החבית של יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית לעולם הבא, והרשעים החליפו תענוגיה בתענוגי העולם הזה הנברא בהא, ודי למבין: