הון עשיר על משנה סוטה א:ב

1סוטה סוטה בס' הקנה מסדר הכא גיטין כמו שסידר הרמב"ם, אבל הש"ס שהביא התי"ט א"א לישבה על פי סדר זה: סוטה יש בה ט' פרקים כנגד ט' קללות שנתקללה חוה מלבד המות השוה בשלשתם, אדם חוה ונחש, כדאיתא בפרקי ר"א (פי"ד. ועי' עירובין ק:), על כי סטדה מבעלה וזנתה עם הנחש שבא עליה כסוטה. וע"ד הנסתר י"ל, כי המזנה פוגם באות ברית קדש, צדיק יסוד עולם, שהוא פרק התשיעי. ועוד מצדו בא הקנאה, כדאיתא במאורות נתן אות ק' ס' י': אל תדברי וכו' . מה שפירש הר"ב, מפורש בש"ס בהכי קאמר, ולא בלשון חסורי מחסרא. ואני בער לא ידעתי על מה ועל מה, כי בעיני הדבר רחוק מאד להכניס למוד זה בכח לשון המשנה יותר מכל שאר חסורי מחסרא שבמתניתין. וכמו כן לא זכיתי הכא למצוא טעם מה ראה התנא על ככה ומה הגיע אליו לסתום לשונו כל כך, דנראה דכשנסתרה ע"י קינוי דדבור דאסורה עליו, מה שאין הדין כן. אם לא שנאמר דרמז לנו התנא בזה דאע"ג דעדיין מן הדין מותרת, הואיל ובאה לידי מדה זו להסתר, שלא יעלים עיניו ממנה ויחקור וידרוש אחריה כי רגלים לדבר, משא"כ כשדברה עמו שלא בסתר אפילו ע"י קינוי דסתירה, שאין לחוש לזה כלל הואיל ולא באה לידי סתירה, ואע"ג דכשדברה עמו הזכיר התנא קנוי דדבור דגריע מקנוי דסתירה, י"ל דאדרבא משום האי טעמא דאמרינן יש בו רבותא בקנוי דדבור כי דברה יותר מקנוי דסתירה, דלא מבעיא כשאמר לה אל תסתרי ודברה, דמלבד הדין שהיא מותרת עדיין לו דאין לחוש לדבור זה כלל, שהרי איכא למימר דלא עלה בדעתה לעבור רצון בעלה דקסברא דסתירה דווקא צוה עליה להזהר ולא דבור שלא בסתר, אלא אפילו קינא לה באסור הדבור ודברה דעבר על רצון בעלה ממש, ואיכא למימר דודאי לעבירה כיוונה הואיל ולא חששה לעבור על צווי בעלה המפורש, אפילו הכי מלבד הדין שהיא מותרת אין לחוש לזה כלל, הואיל ולא באה לידי מדת סתירה. וכדי להשמיענו כל זה, לא חש התנא לסתום לשונו בענין דאיכא למטעי ביה, הואיל וסוף סוף ליכא למטעי להקל כי אם להחמיר ולאסור האשה שנסתרה ע"י קינוי הדבור כנראה מלשון המשנה, מה שמן הדין היא מותרת. או לאסור מדיוקא דרישא האשה שדברה אחר קינוי הסתירה, באמור דדוקא אל תדברי ודברה מותרת, אבל אל תסתרי ודברה הרי היא אסורה, מה שמן הדין היא מותרת. אבל עדיין צריכים אנו למודעי איך הדין שפירש הר"ב הוא בכח המשנה, כי הדבר קשה מאד להולמו, אם לא שנפרש על פי דרכנו ונאמר, דסיפא אדייוקא דקינוי דרישא קאי, והכי קאמר התנא, אל תדברי ודברה עדיין היא מותרת, וכ"ש אל תסתרי ודברה דנראה בזה דלא כיוונה לעבור רצון בעלה כמ"ש למעלה, דעדיין היא מותרת. אבל נסתרה בקינוי זה דאתיא מדיוקא, דהיינו קינוי דסתירה, אסירא. אבל לפי זה אל תדברי ונסתרה דעדיין היא מותרת, אין לו מקום במשנה, אם לא שנאמר דכל שלא עברה רצון בעלה וצוויו ממש באיזה ענין שיהיה, אתיא במכ"ש מאל תדברי ודברה, והוא כי אל תסתרי ודברה כבר כתבתי לעיל איך אתיא במכ"ש, ואל תדברי ונסתרה נמי י"ל דעדיפא מדברה להתירה, דכשדברה עמו שלא בסתר נגד רצון בעלה שאמר לה בפירוש אל תדברי וחציפא כולי האי, איכא למימר דיש דברים בגו כי סטדה מבעלה עד שאינה מקפדת על צוויו לעבור עליו אפילו בגלוי, אבל כי נסתרה איכא למימר דאדרבא אימת בעלה עליה, ויש לה לדבר עם האיש הזה דברים המותרים ומשום אימת בעלה אשר צוה לה שלא לדבר עמו אינה מדברת עמו בגלוי אלא מסתרת עצמה לדבר עמה, וא"כ בין אל תסתרי ודברה, בין אל תדברי ונסתרה, אתיין במכ"ש דאל תדברי ודברה דהיא מותרת, ומכיון שכן הוא בעל כרחנו אנו צריכים לפרש נכנסה עמו בבית הסתר דסיפא, כשהקינוי נמי הוה לסתירה, ולא קאי אקנוי דדבור הנזכר בסיפא, וש"מ דתרתי בעינן, שתעבור על צווי בעלה ממש ושיהיה ההעברה בדבר מכוער דהיינו סתירה, ואז היא אסורה, וזה א"א אלא אם כן הקינוי נמי היה מסתירה, דאם הוא דבור ונסתרה, או אם הוא סתירה ודברה, לא עברה על צווי בעלה ממש, ואם הוא דבור ודברה לא עברה בדבר מכוער, ומשום הכי לעולם היא מותרת עד שיאמר לה אל תסתרי וסתרה, וזה הוא הדין, אבל החששות הין הכי נמי דאיכא למיחש כפי הענין, כמ"ש בתחילת דברי דזה אפשר דרמז לנו התנא בקיצור לשונו, וה' יאיר עינינו בתורתו:

2מותרת לביתה . סירכא דסיפא דאסורה לביתה, דהתם קמ"ל אגב ארחיה דאסורה אפילו להתיחד עמו, כדתנן לקמן ומוסרין לו שני ת"ח שמא יבא עליה נקט: