הון עשיר על משנה תענית א:א

1תענית תענית יש בו ד' פרקים, ע"ש הכתוב (זכריה ח, יט) כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וכו'. וע"ד הנסתר נמי כל אלו המספרים שייכים במלכות בית דוד, שהיא רגל הרביעי, פרצוף החמישי, יום השביעי, ספירה העשירית מלמעלה למטה, אשר הארבע' קליפות סבו' גם סבבוה וגרמו החרבן שעליו אנו מתענין: רא"א מיום טוב הראשון של חג . כתב התי"ט, דהואיל ומנטילת לולב גמר, דלדידיה מזכירין ביוצר דיום ראשון, ואע"ג דצריך הש"ץ להכריז קודם תפילה וה"ל הפסק בין גאולה לתפילה, לא איכפת לן כיון דצורך תפילה היא, ע"כ תורף דבריו. ולעד"נ דלא דק, דליכא מאן דמתיר להפסיק בכגון הא בין גאולה לתפילה, חדא דמאן לימא לן דלר"א נמי לא יתחיל אלא במוסף מהטעם עצמו דר"י, דאמרינן בירושלמי (ה"א א.) לר"י, ויתחיל מאורתא, לית כל עמא תמן, ולידכרו מצפרא, אף הוא סבור שמא הזכירו מבערב אף הוא הוי מדכר, מכיון דהוא חמי לון דלא מדכירין בקדמייתא ומדכירין באחרייתא אף הוא יודע שלא הזכירו מבערב, ע"כ. הרי דלר"י דס"ל דמשעה שמניחין הלולב מזכירין, הוה לן להזכיר מבערב יום טוב אחרון, שכבר עבר זמן הלולב ביום השביעי, ואע"פכ דוחין אותו שתי תפילות, בערב משום דלית כל עמא תמן, וביוצר דלא יטעה לומר דמבערב התחילו. ונלע"ד דנפקא מינא למי ששכח ולא התפלל ערבית, ובתפילת התשלומין יטעה ויזכיר והוא אינו צריך להזכיר, א"נ יטעה לשנה הבאה אם ימצא המצא בדרך אניה בלב ים שאין שם מי שמזכיר ויתחיל להזכיר מבערב, כ"ש לר"א דדחינן ליה תפילה אחת דהיינו יוצר, מהאי טעמא דלא לימא דמבערב התחילו להזכיר, דלדידיה מה שאין מזכירין מבערב מן הדין הוא ולא משום חשש, כדאמרינן בש"ס דהואיל ולא למד אלא מלולב ולא מנסכים, אין מתחילין מבערב שהרי עדיין לא הגיע זמן לולב, ואע"ג דיש לחלק ולמימר מהאי טעמא ממש דלר"א לא גזרינן שיטעה לומר שמבערב הזכירו, דזיל בתר טעמא ועדיין לא הגיע זמן ההתחלה מבערב, מש"אכ לר"י דכבר הגיעה אלא שנדחית משום דלית תמן כל עמא ולאו כ"ע דינא גמירו לדקדק בטעם דחייה זו, מ"מ עדיין לא ראינו חייוב זה שיצטרך הש"צ להכריז דווקא בין גאולה לתפילה, וחלילא וחס להפסיק ביניהם בשום דבור שבעולם, אלא יכריז במקום המותר להכריז, דהיינו קודם ברוך שאמר, או במקום דשרי לשאול מפני הכבוד דודאי לא גריעא הכרזה זו משאלת שלום אם מן הדין צריך לה, כ"ש דאין הכרזה זו צריכה להיות בפה כלל, דהכי אמרינן בירושלמי (שם:) והא דאת אמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ בגשם, קמון לצלותא כמי שהזכיר ש"ץ, ע"כ. הרי מפורש דעיקר איסור זה הוא שלא להקדים תפילתו בתפילה זו הראשונה לתפילת הצבור, אפילו הוא יחיד בביתו, אבל הכרזה אינו צריך כי התפילה עצמה הנאמרת בצבור באותה שעה היא ההכרזה, ודילמא דאי היה צריך לכך כגון שהיה צריך להזכירו ביוצר, דלא היה מפסיק בשום מקום בשביל זה, אלא בהגיעו בתפלתו שבלחש להזכרה היה מזכירה בקול רם, להודיע לכל שהתחיל זמן ההזכרה, ודייקא נמי דלא אמרינן עד שיכריז ש"ץ דמשמע הכרזה ממש, אלא עד שיזכיר ש"ץ דש"מ דההזכרה שעושה הש"ץ בתפילתו היא ההכרזה, ואף לזה אינו צריך להמתין אלא משהתחילו הצבור להתפלל הרי הוא כאילו הזכיר הש"צ, ואין קפידא אם ימהרו יותר מהש"ץ ויזכירו הם ההזכרה טרם ישמעוה מפי הש"ץ. ומכאן נמי יש הוכחה גמורה דאפילו לפי האמת דאנו מתחילין ממוסף אין צריך להכריז קודם התפילה כלל, מדקאמר קמון לצלותא כמי שהזכיר הש"ץ דמי. ואי ההכרזה היתה קודם התפילה מאי קאמר כמי שהזכיר, הלא כבר הזכיר ודאי במה שהכריז עד שלא קמו לתפילה, אלא ודאי דאין צורך להכרזה זו כלל עד שנאמר שאם היתה ביוצר הוה שרי להפסיק בה בין גאולה לתפלה, שאפילו במוסף אין אנו צריכים לה מדינא דש"ס, אלא מנהגא בעלמא הוא כנל"עד: