הון עשיר על משנה תרומות י:א

1בצל שנתנו בתוך עדשים וכו' . ירושלמי (ה"א נ:) רבי חזקיה רב אחא בשם רבי בא בר ממל, מתניתין בשהוציאו עדשים מימיהן, שעדשים צופדות אותו שלא יבלע. וכמה דאמר (אמר) עדשים צופדות אותו שלא יבלע, ודכוותא עדשים צופדות אותו שלא יתן. מתניתין בבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה אבל בבצל של תרומה שנתנו לתוך עדשין של חולין לא בדא, ביבש אבל בלח אסור, בבצל אבל בקפלוטות בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך אסור, העביר פטימתו כמחותך הוא, היו שנים שלשה קטנים כמחותכים הם, הדא דתימר כשאין בקליפתו החיצונה כדי ליתן טעם אבל אם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם אסור, ע"כ: והנה המפרשים ז"ל הרמב"ם הר"ש והר"ב כלם פה אחד תלו עיניהם בירושלמי זה, ובפ' ט"ו מה' תרומות (ה"ז) פסקו הרמב"ם, על פי פירושו אשר פירש הוא וחביריו הקדושים במשנה זו, דמתניתין איירי בכל ענין בין בבצל תרומה תוך עדשים חולין בין להפך, והרב בעל כסף משנה (שם) בראותו כי הנראה מלשון הירושלמי מתניתא בבצל של חולין וכו' הוא הפך פירושם ז"ל, דחק עצמו ואמר דהאי מתניתא וכו', פליגי אדחזקיה דס"ל דמתניתין איירי בכל ענין, ושהרמב"ם פסק כחזקיה. ועוד דחק עצמו בסוף דברי הרמב"ם שכתב שאם ניטל קליפתו החיצונה הרי הוא כמחותך, באמור דזה הוא פירוש אבל אם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם אסור: ואני בער ולא אדע איך יהיה דין פירושא דדין, דלא ראי זה כראי זה. ודקדוקים אחרים יש לי לדקדק על פירוש' ז"ל, אשר על כן אף כי צעיר אני לימים והם ישישים, הנני מוכרח לחוות דעי השפל בפי' הירושלמי זה אשר בו יותרו כל הספקות הנופלות בפי' המפרשי' ז"ל, כי להעתיק כל לשון המפרשים ולכתבם נ"ל אריכות ללא צורך, ולכן דייני לכתוב הנלע"ד, והמעיין בעצמו יראה אם מבלעדו יש לו ישוב לירושלמי זה בענין אחר כ"א בדוחק וזה החלי: רבי חזקיה וכו' מתניתין כשהוציאו עדשין מימיהן, שהעדשים צופדות, לשון צפד עורם על עצמם (איכה ד, ח) , כן פי' הכ"מ, ופירושו שמכויצות הבצל שלא יבלע מהעדשים. והדר שואל וכמה דאמר וכו' דכוותא הוא להפך, ואם יהיה כן בכל ענין לא יאסרו העדשים והבצל זה את זה. ומשני אינו כן, כי מתניתא לא איירי אלא בבצל של חולין ועדשים של תרומה, ומילתא בטעמא הוא, דתנן אם שלם מותר דקאי אבצל, ולא תנן מותרים דקאי אעדשים, ש"מ דהבצל היא של חולין ובהאי גוונא דווקא מותר, על כי העדשים של תרומה צופדות אותו שלא יבלע מהם, אבל כשהענין הוא להפך לא כן הוא, שהרי בעת שהעדשים צופדות אותו שלא יבלע מהם הם בולעים ממנו שהוא של תרומה, ולכן הם נאסרים בנותן טעם. ואח"כ אמר דהא דאמרינן שהעדשים צופדות היינו בבצל יבש אבל בלח אסור, שאין בעדשים כח לצפדו על כי יש בו לחלוחית הרבה, ולכן הוא בולע מהם. והדר אמר דאפילו ביבש לא אמרינן הכי אלא בבצל אבל בקפלוטות בכל ענין אסור, דאין בעדשים כח לצפדם. ולא הזכיר הש"ס החילוק שיש בין שלם למחותך בבצל, על כי זה החילוק מפורש במשנה, והדר אמר דבבצל אם העביר פטימתו הרי הוא כמחותך, דאסור בנותן טעם, על כי נכנס טעם העדשים בכל הבצל ע"י מקום חתך הפיטמת. והדר אמר היו שנים שלשה קטנים כמחותכים הם, והוא דנלע"ד דאפי' במקום שהבצל מותר אין ספק דבעיא קליפה, דלא גריע מחם בחם בלא רוטב דבעי נטילת מקום, והכא להיות שמסתמא הבצל משוקעת בעדשים נטילת מקום שלה הוא לקלוף כל הקליפה החצונה, דודאי עד שם מתפשט טעם העדשים, ולזה אמר דאין זה אלא בבצל גדול שהקליפה ראשונה שלה היא קשה, וקודם שיעבור אותה טעם העדשים כבר נצפד מה שבפנים מחמת הבל חמימות העדשים, ולכן הבצל אחר שנקלפה היא מותרת, אבל אם הם בצלים קטנים שהקליפה שלהם רכה הרי הם כמחותכים, שהרי קודם שיתכוצו מבפנים כבר נכנס טעם העדשים בהם מחמת רכות קליפת', ונתפשט בכלם מחמת קטנותן. והדר אמר דאפי' בבצל יבש וגדול לא אמרינן דשרי אלא אם כן אין בקליפה החצונה שיעור לתת טעם במה שבפנים, שאין מה שבפנים מקבל טעם מהקליפה החצונה הנאסרת, ומן העדשים כבר אמרנו שאינו מקבלו כי צפד עורו על עצמו, אבל אם יש בקליפה החצונה הנאסרה מחמת העדשים שיעור לתת טעם למה שבפנים שהיא עבה, הרי הבצל נאסרה מחמת טעם קליפתה, שהרי יש כח בעדשים לצפדו שלא יקבל טעם חדש מהם, אבל הטעם שכבר נתפשט בקליפה הסובבתה אין כח בעדשים לצפדו שלא תקבל אותו ממנה, ולכן אעפ"י שאין בכל הבצל ששים כנגד העדשים כי העדשים הם מרובים, אם יש מן הקליפה השנית שבבצל ולפנים ששים כנגד הקליפה החיצונה, ושהבצל היא יבשה שלימה וגדולה, הרי הבצל מותרת כשיקלפו אותה מקליפתה החיצונה, ואם אין במה שבפנים ששים כנגד הקליפה החצונה, אם אין בכל הבצל ששים כנגד העדשים הרי כל הבצל אסורה, אעפ"י שהיא יבשה שלימה וגדולה. כלל העולה מזה שמשנתנו איירי דווקא בבצל של חולין יבשה וגדולה, ושאין בקליפתה החיצונה שיעור ליתן טעם למה שבפנים, שנתנו בעדשים שכבר נתבשלו ויצאו מימיהן בעודן חמים וכשאינו בענין זה כבר פירשתי על פי הירושלמי מהו דינו כנלע"ד:

2ושאר כל התבשיל . לשון הר"ב, כגון שום וקפלוט וכיוצא בהם, ע"כ. ואף כי הדין דין אמת, מ"מ פשטא דמתניתין נראה דפירושו הוא, ושאר כל התבשיל חוץ מעדשים, שנתן בתוכם בצל בין שלם וכו'. שכח העדשים דווקא בטבעו צופד הבצל, ולא שאר כל תבשיל. ובזה ר"י מתיר וכו' אתי שפיר, דהוא מענינו ממש דשאר כל התבשיל, על כי בשאר כל התבשיל נכלל אף הצחנה אשר יש בה הבצל, והוא הוציאה מן הכלל כמו שפירש הרב. ומהירושלמי נמי מוכח הכי, דשתק מהחילוק שבין שלם למחותך בבצל על כי הוא מפורש במתניתין כמ"ש לעיל, ולא שתק מהחילוק שיש בין קפלוט לבצל, ואם איתא דזה הוא פירושא דושאר כל התבשיל, לישתוק נמי מינה, שהרי אף חילוק זה מפורש במתניתין, ואף כי יש לדחות ולומר דמשום לח ויבש דלא נזכר במתניתין נקט ליה, מ"מ שלם ומחותך לא היה לו להזכיר כי כבר הוא מפורש במתניתין לפי פירוש הר"ב, כמו שלא הזכירו בבצל מטעם זה. ועוד לישנא דמתניתין נמי דקתני תבשיל מוכיח הכי, דסתם תבשיל מורה על עיקר התבשיל, ולא על מכשירי התבשיל, שהם בצל ושום וכיוצא בו הניתנים בתוכו: