הון עשיר על משנה תרומות י:י

1כל הנכבשין . התי"ט הרחיב דבורו במשנה זו, והקשה דבשביעית בתרי דוכתי אשמעינן דכבוש אוסר דלא כמשנה זו. ולדידי קשה עוד ממשנה ז' דפרקין זתי חולין שכבשן וכו', וממשנה ח' דג טמא שכבשו וכו', דמיניהו שמעינן נמי דכבוש אוסר. ועוד כתב בשם הר"ש דאיתא בירושלמי (ה"ו נג:) אמתניתין דחגבים טמאים שנכבשו, אמר ר' יוחנן לית כאן נכבשין אלא נשלקין, דכבוש הרי הוא כרותח. ודמשמע דאכל משניות אלו קאי דגרסינן שלוקה במקום כבושה, ושצ"ל דשלוק פחות מבשול, אע"ג דבבבלי (חולין קי:) משמע דשלוק יותר מבשול. וכתב עליו דא"כ לפי הבבלי משניות אלו קיימן בקושיא, וכלומר דא"א שיתירו שלמי חולין עם שלמי תרומה, וכן חגבים טמאים עם חגבים טהורים, וכן בירקות דמשנה זו, ע"י שלוק, שאין בשול יותר מזה, ובאיזה ענין יהיו נאסרים זה מזה, שאינם מתערבים זה בזה יותר מע"י שילוק. וכתב עוד דבריש פ"ד דמעשרות משמע דשלוק פחות מבשול, והניח הכל בצ"ע. וכתב עוד דקשיא דר' יוחנן דירושלמי דקאמר דכבוש הרי הוא כרותח, אדבבלי (שם קיא:) דאמר דכבוש אינו כמבושל, ופליג אדשמואל דאמר דכבוש הרי הוא כמבושל. ועוד הקשה לפי הבבלי דגרסינן בכולהו מתניתין כבושה, אמאי לא הביאו משניות אלו לסייעתא דר' יוחנן, ומשניות דשביעית לסייעתא דשמואל. ותימא עוד על הרמב"ם שהעתיק בחבורו המשניות דתרומות כולהו בכבושה, דלא כמ"ש ר' יוחנן בפירוש בירושלמי דלית כאן נכבשין. ועל כלם לא השיב כלל: אבל לע"ד נראה, דכל מה שאסרו במשניות דשביעית ותרומות ע"י כבוש, אינו אלא על ידי משקה הרבה המלחלח או דברים המלוחלחים המוציאים משקה הרבה, שכן הוא ורד בשמן דשביעית (שביעית פ"ז מ"ז) , והכובש שלשה כבשים דהתם (פ"ט מ"ה) דפירשו המפרשים (עי' רע"ב שם) בציר או בחומץ, וכן פצועי חולים (לעיל מ"ז) שהם זתים כבושים מלוחלחים כי כן פי' הרמב"ם, וכן הדג שיש בו ציר (מ"ח) . והא דהתירו הכא כל הנכבשין, ר"ל ירקות כמ"ש הרב, שלא ע"י משקה כלל, דומיא דשלמי חולין עם שלמי תרומה דאסרום בחסית אע"ג דאין שם משקה כי אם הלחלוחית היוצא מהם, משום דאגב חורפיהו יהבי טעמא, כי פולטים הליחה המועטת שבהם ונבלעת במה שנעצר ונכבש עמהם: ולא אצטריכא הש"ס דבבלי להקשות לר"י ממשניות אלו ומאותם דשביעית, מפני שכבר דחו אותה מימרא דרבין אמר ר"י באמור שא"א שאמר כן, ממעשה שהיה בר' אמי תלמידו כדאיתא בחולין דף קי"א ע"ב, ומהאי טעמא לא אצטריכו להביא סייעתא לשמואל כיון דליכא דפליג עליה לפי המסקנא, ולפי המסקנא אתי שפיר דלא קשיא דר' יוחנן דבבלי אדירושלמי, ואפילו לפי הס"ד דרבין אומר אני דלא קשיא מידי, דהא דקאמר ר"י בירושלמי אמתניתין דחגבים, דלית כאן נכבשים אלא נשלקים דכבוש הרי הוא כרותח. לא קאי אכולהו משניות כמו שחשב הר"ש, דבכולהו אתי שפיר כבוש כמו שפירשתי וכמו שהעתיקם הרמב"ם בחבורו, אלא אמתניתין לבד דחגבים דעלה קאמר מימרא זו קאי, וקאמר דלית כאן נכבשים דמלתא דפשיטא הוא דמותרים, מפני שכבוש אינו כמבושל וכדרבין דבבלי אלא כרותח דצלי, ובציר חגבים דהקילו בו הרבה לא אצטריך תנא לאשמועינן היתר תערובתו בענין זה, אלא נשלקים תנינן דמשמע שהם מבושלים הרבה יותר מבשול כמו שיש להוכיח מכמה דוכתי בבבלי, ואפילו הכי אם לא נימוחו לא פסלו את צירם דאינו אלא לחלוחית בעלמא, והא דלא תני תנא בפירוש ששלקו לרבותא, משום דכששלקו אותם מסתמא הם נמוחי' ומתערבים ממש בציר, להכי תני שכבשו לאשמועינן דאיירי בענין שנשארו החגבים שלמים, דאם נמוחו הרי הם אוסרים כשאר אסורים בששים, ובזה נחו כל התמיהות, והא דמשמע בפ"ד דמעשרות דשלוק פחות מבישול אפרשנו במקומו בע"ה. כל זה כתבתי בראשונה, אבל בהיותי פה עיר הקדש צפת תוב"ב שזכני ה' לעשות מהדורא הזאת עם הירושלמי ראיתי בו, ואחרי רואי מצאתי כי הר"ש ז"ל אחרי נשיקת עפר רגליו, לא דק בדבורו, לומר דהאי דר' יוחנן אמשנה דחגבים נאמרה, מכמה טעמים. חדא דבפרקין נמצאו י"ב משניות וכך הם נמי במשנה דירושלמי, ובירושלמי דהאי פרקין לא נמצאו כי אם י' הלכות, הרי שאין להביא ראיה ממנין ההלכות למנין המשניות לומר שכל הלכה היא כנגד אותה משנה שבאותו מנין ממש, כגון לומר שההלכה ב' מפרשת המשנה ב' והשלישית המשנה ג' וכן כולהו. ועוד דבסוף הלכה ז' קודם האי דר' יוחנן מפורש העדות דר' צדוק מהו טהור וכו' שהיא סוף משנת חגבים, וא"כ הוא איך אפשר שר' יוחנן קאי ארישא אחר שכבר פירשו הסיפא, ואע"ג דמיד אחר מימרא זו דר' יוחנן קא שקלו וטרו על מילי דר"ע דמתניתין דלקמן קודם מילי דר"ש, אע"ג דמלתא דר"ש קדים במשנה לדר"ע, התם אגב חסית דמשנתנו פתח בדר"ע ומשום הכי סיים מילי דר"ע, אבל הכא אין לנו טעם לאחר פי' הרישא לסיפא. ועוד שמשנת חגבים היא משנה ט' והאי דר' יוחנן היא ראש להלכה ח'. ועוד אי אמשנה דחגבים קאי, למה שינה מלשון המשנה באמרו לית כאן נכבשים, לית כאן נכבשו הל"ל כלשון המשנה, ואע"ג דאין זו קושיא כ"כ בפרט לפירוש הר"ש דס"ל דאכולהו משניות דפירקין קאי, מ"מ סייוע קצת לדברינו אלה הוא עם צירוף שאר הטעמים. ואם כן הוא דלא קאי אחגבים, נראה דאנכבשין דמשנתנו דווקא קאי, והכי קאמר לית כאן נכבשין, כי פשיטא הוא ששני מיני ירקות הנכבשים יחד בכלי אחד בלי משקה אין כח בהם ליתן טעם זה בזה כלל, אלא נשלקים הוא דהוצרך התנא לאשמועינן דאינם נותנים טעם זה בזה להיותם בלי משקה אפילו ע"י האש, כי באמת עינינו רואות שאם תנתן ירק בכלי על גבי האש בלי שום משקה לא תגיע הירק לידי חמימות הראוי להתבשל, אם לא תתיבש מחמת חום האש, וע"י כן עומד טעמו בה ואינו יוצא מעשב אחת לחברתה. ואל תתמה מסברא זו, שהרי לפי פי' הר"ב זו היא סברת ר' יוסי דמשנה דלקמן, כי לא הוציא מכלל זה אלא התרדין דס"ל דיש כח בהם ליתן טעם אפילו בענין זה, אלו הם דברי ר' יוחנן דאמר לית כאן נכבשין אלא נשלקין. והדר אמר כבוש ברותה הוא, הכי כתיב בנוסחא שלפני, והר"ש ז"ל סבור היה כי טעות הוא, ושצ"ל כרותח ולא ברותה, ומשום הכי יצא לנו מזה כל הקשיות אשר הקשינו. אבל לע"ד הגירסא דברותה נכונה היא, ופירושה כמו הא דר' פלוני ברותא היא, דגרסינן בכמה מקומות בבבלי, ואין לתמוה מהשינוי שבין האלף להא, כי הבבלי והירושלמי לאו לשון אחד נינהו, ועוד דהאלף וההא שניהם ממוצא אחת המתחלפת, ומשום דאיכא למימר דנקט התנא נכבשים לרבותא דחסית, לאשמועינן דחסית אפילו בכבוש לבד אסר, קאמר דכבוש ברותא הוא, דאינו כן, ולא תנן כבוש על כי בכבוש שמעינן כחה דאיסורא, ובשלוק שמעינן כחה דהתירא, ואנן קיל"ן דכחה דהתירא עדיף לאשמועינן, ומשום הכי נשלקים תנן ולא נכבשים. ולפי זה ר' יוסי דלקמן לא פליג את"ק אלא בתרדין, והכי משמע מדבריו דקאמר כל הנשלקים עם התרדין אסורים, דבהא פליג את"ק, דלפי דברי הר"ב דבכל הנשלקים פליג את"ק, דלת"ק אסרי אהדדי בשלוק, ושלא התיר אלא בכבוש, ואינו מודה לו אלא בתרדים, הל"ל הכי ר' יוסי אומר כל הנשלקים זה עם זה מותרים אלא עם התרדין, אבל בלשון זה הכתוב במשנה לפי פי' הר"ב העיקר חסר מן הספר, שההודאה נזכרה לבד ובלשון פלוגתא. והשתא דבמשנתנו איירי ר' יוחנן דנזכר בה דין החסית, אתי שפיר לשנות תכף ומיד אחריו לפלוגתא דר"ע ורבנן בחסית, ואגבו הזכיר כל הפלוגתא אף בענין הבשר הנזכרה במשנה דלקמן, אע"ג דנזכרה במשנה אחר דברי ר"ש, והדר פריש מילי דר"ש. וזה נלע"ד עיקר והמעיין יבחר: