הון עשיר על משנה יומא ג:יא

1היה יודע . שינה בלשון באמרו היה יודע, מה שלא עשה כן בבית גרמו ודומיו. כנראה שלא למד דבר זה מאחרים, אלא ברוב ידיעתו בחכמת השיר מצא חדוש זה של הכרעת קול נעימה. א"נ לא היה דבר זה תלוי בטבע קולו, שאם היה כן למה להם לרבנן להזכירו לגנאי, אם דבר זה תלוי בטבעו ולא היה יכול ללמדו למי שאינו כערכו, אלא תלוי היה בידיעתו וידיעה זו היה יכול לפרסם והוא לא עשה כן:

2פרק בשיר . פרק זה לשון פרקי אצבעותיו הוא, דהכי גרסינן בש"ס (דף לח:) תניא כשהוא נותן קולו בנעימה מכניס גודלו לתוך פיו ומניח אצבעו בין הנימין עד שהיו אחיו הכהנים נזקרים בבת ראש לאחריהם, ע"כ. או יש לפרשו לשון זמן, שהיה מוציא קול ערב כמ"ש הר"ב הכרעת קול נעימה, במה שהיה נותן עת וזמן מוגבל לקולות היוצאים מפיו. שהרי כל הקולות השלמים שבעה הם, וסימניך שבעה קולות שאמר דוד על המים, וכשיגביה קולו בקול השמיני בהדרגה ישתוה אותו הקול לקול הראשון, ולא יהיה הפרש ביניהם כי אם שהשמינית תהיה קול חד והראשון קול עב, אבל ההברה דבלשון לעז נקראת טו"ן תהיה שוה לו ממש. וכן על דרך זה כל שאר הקולות, וסימניך מה שאמר דוד המלך ע"ה ראש המשוררים למנצח על השמינית, כי באמת כך הוא שלמשמע אזן יערבו השני קולות הנשמעות בבת אחת ותהיה הקול האחד עולה על חברתה שמנה מעלות, ונקראים בלשון לעז אוט"בה שהוא פי' שמינית, להיות כי השני קולות מתחלקים לבד בעובי הקול וחדודו אבל סברתם הם אחד, ואף כי לבקיאים בחכמת הנגון יש לאל ידם לחלק כל קול וקול לחלקים, מ"מ לא יקרא אותו החלק קול בפני עצמו, כי שמע ישמע לעולם אותו הטו"ן שהוא יותר חזק או רפה: ודע כי לא כל הקולות ראוים להחלק בענין אחד, כי כשתתחיל הקול הראשון באיזו הברה שתרצה ותעלה במדרגה כל השבעה קולות זה אחר זה, תמצא שהקול השני והשלישי יש יכולת בידך לחלקם לחצאים ולפחת מהקול השני חצי קול וכן מהשלשי ואזנך תבחין איזה קול הוא, אבל אם תרצה להגביה הקול השלשי קצת וכן השני לא תוכל אזנך להבחין כל כך בקל איזה קול הוא, כי לא תדע בהגבה' השני יותר מן הראוי אם הוא קול השני כי תדמה באזניך היות זה קול השלשי וכן מהשלשי לרביע[י], ולכן באלו השני קולות דרך כל הארץ הוא להשתמש בהם בנמיכות הקול יותר מן הראוי להם לפי ערך הקול הראשון דהיינו בקול רפויה אבל לא בקול חזק מהטעם שאמרתי, והקול הרביעי הוא להפך, והקול החמישי ראוי לזה ולזה, והקול הששי הנה הוא כקול השני והשלשי שאמרנו, והקול השביעי הוא כקול החמשי, והקול השמיני כבר אמרנו שחוזרת לאיתנו והנה הוא כקול הראשון. ואף כי בקול הראשון לא שייך לומר בו לא חצי קול ולא רביע קול וכיוצא בו על כי לא קדם לו קול אחר שיהיה זה הקול הראשון נערך אליו ויהיה ערכו חצי מהערך הראוי לו או כיוצא בו, מ"מ הקול השמיני סובל זה על כי ראוי הוא לעלות במדרגת ערך הראוי לו מהקול שביעי הקודם לו בשיעור קול שלם מתוקן לא חזק ולא רפה, ולזה הוא סובל מקרה הנקרה לשאר הקולות הסובלים החוזק והרפיון כקול החמישי הראוי לשניהם כדאמרן, וכן כל הקולות אשר הם שמיניים לקולות האלו בין למעלה בין למטה סובלים המקרה אשר יקרה לקול אשר הוא שמיני להם, על כי הם קול אחד דהיינו טו"ן אחד, שאין ביניהם שינוי אלא בחידוד הקול והטו"ן או בעביו: ועוד כל הקולות הרשות נתונה ביד האדם להאריך בהם או לקצר בהם, וכל הנגונים שבעולם בזה הם תלוים שע"י קולות ארוכות וקצרות הסמוכות זו לזו נבנה הניגון, וזה הוא הנקרא זמן המוסי"קה, כי המרגיל עצמו לשמור זה להוציא הקול מפיו כפי ערך וזמן הראוי לאותו נגון וזמר שרוצה לזמר, הנה הוא ינגן ויזמר איזה נגון שירצה בלי טורח ועמל ויהיה קולו ערב לאוזן, כי לפעמים מנעימות הניגון הוא ליתן ריוח זמן מועט בין קול לקול ולפעמים להפך, ולפעמים צריך להשמיע הרבה קולות ארוכות זה אחר זה ולפעמים להפך, ולפעמים צריך להרכיב קול אחד מהרבה קולות ולפעמים צריך שיהיו הארוכות רבות והקצרות מועטות ולפעמים להפך, ולפעמים צריך להשמיע הקולות תכופות זו אחר זו כאילו הם מחוברות יחד ולפעמים להפך, וכפי הנגון שרוצה לנגן כך הוא סדר הקולות ולא כפי עלייתם וירידתם במדרגה כי בדרך זה יהיה הנגון לעולם שוה, אלא לפעמים צריך להוציא אחר הקול הראשון שיוציא מפיו קול אחר שאינו סמוך לו בהדרגה לא למעלה ולא למטה אלא רחוק ממנו כמה קולות או למעלה ממנו או למטה ממנו, וכן מקול לקול אפשר שיצטרך להוציא מפיו הקול קול הרביעי קודם השני או אחר השביעי, וכן כל קול וקול יכול להיות מוקדם או מאוחר וסמוך או מופלג לאיזה קול שיהיה, והכללים האלו ידועים היו אצל הגרוס בן לוי והיה יודע להוציאם מן הכח אל הפועל כתקונם, כי אמון רב צריך לזה כי צריך למשוך חבלי הכנור הטבעי שהם סמפונות הריאה המוציאה קול כמשאז"ל (עי' זוהר רע"מ נשא קכא: ועוד) לאט לאט, כדי שיוציאו קול עב או קול חד כחבלי הכנור ממש ולא ינתקו בחדודם מחמת חוזק משיכתם או שלא ישמיעו קולם מפני רפיון עמידתם, כמקרה אשר יקרה לחבלי הכנור ממש, ובזה היה הגרוס בן לוי בקי וע"י היה מוציא מפיו בלי עמל ויגיעה קול גדול וערב המשמח אלקים ואנשים: וכל איש אשר יתן דעתו בכללים אלו אף כי קצרים הם בלקחו כלי זמר בידו ויש לו שכל בראשו יכול להרגיל עצמו בחכמה זו, וכבר ידענו שעל כל קול וקול יש לעשות רושם מיוחד בכל מקום ומקום לפי מנהגו, וכל אדם יכול לעשות לו סימנים להבחין בהם הקולות ע"י הכתיבה לבד בלי שישמעם כפי רצונו, כי הסימנים הנהוגים לא ניתנו למשה בסיני כמו אותיות לשון הקדש אשר יש להם שרש בקדושה העליונה, וע"י הסימנים אשר יעשה זכור יזכור לעולם איזה ניגון שירצה, ויוכל לכבד את ה' מהונו ממה שחננו אל בקולו כהגרוס בן לוי, ולא יענש כמו שנענש נבות על כי היה קולו ערב ולא היה עולה לרגל לשמח בו אלהים ואנשים כמו שאז"ל (עי' ילקוט מלכים רמז רכא) , כי באמת כל פעל ה' למענהו, ולמעלה יש היכלות אשר אינם נפתחות אלא בשירה וזמרה כדאיתא בתקוני זהר (תיקון יא, כו:) , ולא יצטרך נמי כדי ללמוד סדר הנגון לעבור על מאי דאמור רבנן ולילך לבתי טאטראות לשמוע קול אשה שהיא (עי' ברכות כד.) ללמוד מאותם הנגונים המגונים ולהתפלל אח"כ בהם, כי מלבד מה שחוטא בהליכת הטאטראות ולשמוע כלי שיר דאסור עד כי יבא שילה (עי' שו"ע או"ח תקס ס"ג) , הוא חוטא ג"כ במחשבת פיגול בתפילותיו אשר יתפלל, כי א"א שבהזכירו אותו ניגון הראוי לעיגון לא יעלה בידו ובמחשבתו אותם התיבות והמלות המקוללות והדברים המכוערים אשר שמע באותו ניגון, ועליו נאמר (ירמיה יב, ח) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה: ומה טוב ומה נעים שאם נפשו חשקה בזה, שיקח כלי זמר בידו וירגיל עצמו בו בכל ערב שבת ובמוצאי שבת, ותהיה כוונתו רצויה לקבל שבת מלכתא וללותה בשמחה, ובזה יהיה שכרו אתו ופעולתו לפניו ילך להרגיל קולו בזה לשורר ולזמר כהוגן וכשורה, ויכבד את ה' בקול ערב ולא בקול עורב כי גם זה אסור להשמיע קולו ברבים ולהיות שליח צבור אם אינו ערב לאוזן השומעים כדאיתא בזהר (עי' זוהר ויחי רמט:) : ומ"מ לא יתמיד בלמוד הנגון כל השבוע להתענג בו, אלא זכור יזכור חרבן ביתנו ותפארתנו וגלות השכינה, שלכן אסור לאדם למלאות פיו שחוק כמשאז"ל (ברכות לא.) , ולא ישכח מאי דאמור רבנן גם כן (סוטה מח.) אזנא דשמע זמרא תעקר. ואם באיזה פעם יקרה מקרה שבאמצע השבוע שהוא ימות החול יעלה במחשבתו איזה נגון וחש עליו שלא יאבד זכרונו ורוצה להנעימו על כנור ונבל לכתוב אותו בסימנים הידועים לו, יהי דומה בעיניו הזמר ההוא בזמן ההוא כזמרא דבקרי דשרי כמשאז"ל (שם, אמר רב הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי. ופירש"י ודבקרי. שמזמרים בשעה שחורשים אינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכים לקול השיר שערב עליהם) , כי במלאכתו הוא עוסק ולא יתענג בו, ואם חושש להסתת היצה"ר שיסיתנו מן ההיתר אל האיסור שב ואל תעשה עדיף, כי כשם שמקבל שכר על הדרישה לשם שמים כך יקבל שכר על הפרישה לשם שמים, כלל העולה וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ועיין עוד על ענין זה במ"ש במשנה ג' פ"ב דערכין:

3ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב . לא ידענא מאי קאמרו הר"ב והתי"ט בתמיהתו על הגרוס בן לוי שלא מצא תשובה לדבריו, שהרי בש"ס (דף לח:) גרסינן, כלן מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו. הרי מפורש שבן קמצר לבד לא מצא תשובה, ואע"ג דבש"ס לא נזכרה תשובת הגרוס בן לוי, הרי היא מפורשת בתוספתא דיומא פ"ב (ה"ח) וטעמו היה כטעם בית גרמו ובית אבטינס, ולא נזכרה בש"ס משום דמלתא דפשיטא הוא דהיתה תשובתו כתשובת בית גרמו ובית אבטינס דמאי שנא, ואילמלא המעשה שאירע לשניהם כדאיתא התם דמשום זה הוצרך להכתב מעשה שניהם, לא היתה הש"ס מזכיר כי אם תשובת אחד מהם לבד ותשובת כולהו מיניה ילפינן, ומ"מ כדי שלא נטעה לומר מכיון שנזכר תשובת שניהם שאלו לבד המפורשים מצאו תשובה חזר וכלל הגרוס בן לוי באמור כלם מצאו תשובה לדבריהם חוץ מבן קמצר שלא מצא תשובה זו לדבריו, שהרי אין זו עבודה כמו לחם הפנים וקטרת, ושיר נמי הוא עבודה לעבודה ואין לנו צורך בהם בחרבן הבית, ואף כי השיר ראוי היה אף בזמן הזה לכבד בו את ה' כדאמרן, מ"מ הואיל ובאזן לב שמח הוא נכנס יותר מלב עצב, אם היה הגרוס בן לוי מלמדו בחרבן הבית שערבה כל שמחה לנו בעונותינו, היו א"ה מלמדין אותו יותר ממנו ועובדים בעבודת פנים לע"א, ולכן יפה עשה הגרוס שלא רצה ללמדו, אבל ביחוד השם בכל דור ודור אנחנו חייבין בו ואין הקב"ה רוצה שיאבד עולמו מפני השוטים עע"א, כ"ש שלא היו ראוים לכך כבני ישראל אשר הם עם אחד כשם ה' אשר הוא אחד, כמו שאנו אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד, ולכן לא היו א"ה בטבעם לומדים אותו כאיש הישראלי: