אמרי בינה, חלק רביעי; חקרי לב י

1שאלה. ידענו כי דם היוצא מן האשה מאותו מקום הוא טמא ומטמא את האשה והבא על אשה נדה חייב כרת, וידענו שאם יש חבורה או מכה באותו מקום בפנים ויוצא ממנה דם הרי זה טהור ואינו מטמא, ועל זה צריך לנו להבין למה הדם היוצא מאותו מקום טמא הוא, והיוצא מחמת מכה אע"פ שיוצא מבפנים מאותו מקום טהור:

2ועוד יש לנו לשאול כיון דהכתוב אמר בפרשת טהרות ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה, מנא לך לאסור רק את הדם היוצא מאותו מקום בלבד, דילמא כל דם היוצא מגופה בכל מקום שיהיה הרי זה טמא ומטמא, דהא קרא אמר יהיה זובה בבשרה וכל המצא מן בשר גופה טמא. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה:

3תשובה. בפרשת קדושים גבי הבא על הנדה כתוב והיא גילתה את מקור דמיה נמצא למוצא הדם הזה קורא אותו בשם מקור וכיון דקורהו מקור שמע מינה דם זה הטמא יש לו מקור שיוצא ממנו מאליו, כמו המעיין שיוצא ממנו בלי סיבה, ואין מקום בגוף בפנים שהדם יוצא ממנו מאיליו בלי סיבה אלא דוקא דם זה של הנדה שהוא נולד בפנים כגידול הפרי באילן, או כמעיין הנובע דלכך נקרא מקור, וכמ"ש הרב הלבוש ז"ל, אבל אם יש מכה הן בפנים הן בחוץ ויוצא ממנה דם אין דם זה יוצא מאליו אלא יוצא ע"י סיכה של המכה או חבורה ואין נחשב יציאתו מן המקור כי אין לזה מקור, ובכתוב אמר בדם נדה גילתה מקור דמיה, ולכך כל הדמים היוצאים מן הגוף ע"י מכה או חבורה הרי הם טהורין:

4ועוד אסביר לך הדבר ואביא לך עדות מן הטבע, דבעל כרחך שזה הדם היוצא מן המקור מבפנים הוא המקולקל דהוא משונה בטבעו מכל הדמים היוצאים מן הגוף, והוא דמצינו בספר הברית שכתב במאמר י"ג על פליאית הטבע הנמצא בצומח, ובכללם כתב וז"ל גם כרכום הנקרא זעפראן הנה הנם השערות הדקות יפות המראה אשר יושבות על מלאות באמצע ראש כל פרח ומראה להם כמשבצות זהב במלאותם הנקב העמוק אשר באמצעיתו, ובראש שבולת ימלאו לראשו עטרת פז, והגדל מהם במדינות עהטרייך הוא יותר חשוב מכרכים הגדל מעבר לים ד' פעמים, הנה מסגולתו הוא שיהיה נלקט מן המחובר בלילה דוקא ולנוגה הירח, ודוקא על ידי נערות בתולית קטנות שלא הגיע הוסת וחק לנערותיה, ובהקבץ נערות רבות כאלה בלילות לפר ירח יכסמו את ראשיהם של הפרחים והוא כרכים טוב ויפה מאד, אבל אם ילקטון בלי ירח אי בהגיע תר נערה וסתה ותלקט אותם אובד הצבע, והנוגעת בימים של הנדה בהם נשחת הצבע ואבד הצבע מהם עכ"ל:

5הרי לך עד נאמן בטבע הנראה לחוש הריאות שדם זה היוצא מן המקור מאותו מקום הוא מקולקל, משא"כ שאר דמים היוצאים מגוף האדם ואפילו מאותו מקום על ידי מכה וחבורה אין בהם קלקול זה של הכרכום, נמצא משונה דם זה משאר דמים לענין קלקלה, והשתא לא מצית למימר מאי חזית לתלות הטומאה בדם זה ולא בשאר דמים, ובהוכחה זו אשר הבאתי מן הכרכום אתה מוצא טוב טעם, לענין דם הוסת של הנדה למה הוא טמא ושאר דמים טהורין:

6ואמרתי בס"ד רמז לדבר זה והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, כלומר הדם של הוסת שיש בו שינוי משאר דמים שהוא מקלקל הצבע של הכרכום הנה הוא אות לדין הטומאה של הבתים אשר אתם שם, והיינו בתים ר"ל נשים שנקראים בתים כמ"ש רז"ל אין בית אלא אשה דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו:

7ודבר חידוש מצאתי כתוב בענין הדם הזה של הוסת בספר מדבר קדמות להגאון חיד"א מע' נו"ן אות ט"ו וז"ל נדה היא מטמאה באודם ולא האיש, וכמו שפס' הרמב"ם ז"ל ריש הלכות משכב ומושב ושמעתי מפי מגידי האמת שידעו בבירור שאדם אחד מישראל היה לו וסת בכל חודש רואה דם ודרך נשים לו, ואם תאחר וסתו יש לו צער והראוני את האיש ואת סיח"ו, אך לא דברתי עמו על זה והוא פלא, וזה האיש היה מגדולי הקהל והוליד כמה בנות עכ"ל, והשי"ת יאיר עירנו באור תורתו אכי"ר: