אמרי בינה, חלק רביעי; חקרי לב טו

1שאלה. פליאה גדולה יש לנו בענין יפתח שעשה עם בתו אשר מפורש במדרש רבא פרשת חיי שרה פרשה ס' שאמרו שם דיפתח שאל שלא כהוגן, דכתיב והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וכו' והעליתיהו עולה, הא אלו יצא חמור או כלב אחד או חתול אחת היה מעלהו עילה, וזימן לו הקב"ה שלא כהוגן הה"ד ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יוצאה לקראתו, רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר הקדש דמים היה מחויב, וריש לקיש אמר אפילו הקדש דמים לא היה חייב דתנן אמר על בהמה טמאה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום, אמר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה. ומקשי התם ולא היה שם פנחס שיתיר לו את נדרו, ומשני אלא פנחס אמר היא צריך לי ואני אלך אצלו (בתמיה) ויפתח אמר אני ראש קציני ישראל ואני הולך לי אצל פנחס (בתמיה) בין דין לדין אבדה הנערה ההיא, הדא דברייתא אמרינן בין חייתא למחבלתא אזל ברא דעלובתא. ושניהם נענשו בדמיה של נערה, יפתח מת בנשיאת אברים, בכל מקום שהיה הולך בו היה אבר נשול הימנו והיו קוברין אותו שם, הה"ד וימת יפתח ויקבר בערי גלעד בעיר גלעד לא נאמר אלא בערי גלעד. פנחס נטלה ממנו רוח הקודש וכו' עכ"ל ע"ש. והדבר יפלא אם יפתח חשב שלא אפשר להתיר לו הנדר הזה אלא פנחס בלבד שהיה כה"ג איך ירצה שתמות בתו ולא יזלזל בכבודו לילך אצל פנחס אחר שידע דפנחס לא ירצה לבא אצלו, ועוד פנחס אם לא רצה לבא אצלו מפני הכבוד היה לו להודיעו ע"י שליח שהנדר הזה יוכל להתיר אותו ע"י פתח בפני שלשה חכמים המצויים אצלו, אי אשר יביאם ממקום אחר דאין התרת נדרים צריך לה כה"ג ולא נביא ולמה איבד הנערה בידים:

2עוד מתפלאים אנחנו בענין הושע הע"ה שא"ל הקב"ה לך קח לך אשת זנונים וכו', ומפורש הדבר בגמרא דפסחים דף פ"ז שאמר הקב"ה להושע בניך חטאו, והיה לו לומר בניך הם בני בחוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב גלול עליהם מדת רחמיך, לא דיו שלא אמר כך אלא אמר לפניו רבש"ע כל העולם שלך הוא העבירם באומה אחרת, אמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה, אני אומר לו לך קח לך אשה זונה ותוליד לך בני זנונים, ואח"כ אומר לו לך ושלחה מעל פניך אם יוכל לשלחה אף אני אשלח את ישראל, שנאמר ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וילך ויקח את גומר בת דבלים, גומר שהכל גומרים (ביאתם ותאותם) בה, בת דבלים דבה רעה בת דבה רעה, ושמואל אמר שמתוקה בפי הכל כדבלה, רבי יוחנן אמר שהכל דשים עוד ותלד בת וכו', ותהר עוד ותלד בן וכו', לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת א"ל הקב"ה להושע לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה אף אתה בדול עצמך הימנה, אמר לפניו רבש"ע יש לי בנים הימנה ואיני יכול להוציאה ולגרשה, א"ל הקב"ה ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים ואי אתה יודע אם שלך הם אם של אחרים הם כך, ישראל שהם בני, בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב אחד מארבעה קניינים שקטתי בעולמי וכו', ואתה אמרת העבירם באימה אחרת, כיון שידע שחטא התחיל מבקש רחמים על עצמי, א"ל הקב"ה עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך, עמד ובקש רחמים ובטל הגזירות וכו' ע"ש. ודברים אלו הם פלאות אצלינו, איך יצוה הקב"ה את הנביא הצדיק לטמא עצמו ח"ו שיקח לו אשה זונה מפורסמת שהכל דשין בה ותלד לו בנים זנונים, ואם כדי שיהיה מכיר בטעות שטעה באומרו על ישראל העבירם באימה אחרת היה אפשר שיתן לו בינה בלבבו שהוא מעצמו ירגיש בטעות שלו ויתחרט על דברי הקטגורייא שאמר על ישראל ויחזור בו להפך בזכותם כרצונו יתברך בזה ולמה עשה ה' ככה שיהיה הנביא מכיר בטעותו ויחזור בו ע"י מעשה מאוסה כזאת שיקח לו הזונה ההיא ותלד לו בנים זנונים:

3עוד מתפלאים אנחנו במאמר הגמרא דסנהדרין פרק יו"ד דף צ"ה על מחנה סנחריב כשבא על ירושלים בימי חזקיהו הע"ה תנא אורך מחנה ת' פרסה, רוחב צואר סוסיו ארבעים פרסה, סך מחנהו מאתים וששים רבוא אלפין חסר חד, בעא אביי חסר חד רבוא או חד אלפא או חסר מאה או חסר חד, תיקו ע"כ, והדבר יפלא על רבוי הזה ואתמר שם כי כזה הרבוי היה אצל המלכים שנלחם בהם אברהם אע"ה, ואע"פ דאתמר בכמה דוכתי דברו חכמים לשון גוזמא הנה מן הבעיא של אביו והונח בתיקו משמע דאין דברים אלו בדרך גוזמא. וגם עוד יפלא אינו מכוון אורך מחנהו ת' פרסה עם מספר מחנהו. על הכל יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה:

4תשובה. הנה בודאי שיפתח שזכה לגדולה זו לא היה בוקי סריקי מעמי הארץ ל"ו, על כן ודאי ידע שיש לו התרה לנדר זה והפתח שלו הוא ידוע, וידע דאין צריך להתרת הנדר כהן גדול ונביא אלא די בשלשה חכמים שיתירו לו הנדר, אמנם הוא שגג בעיקר הנדר שאמר כל היוצא מביתו בשובו לשלום יעלהו עולה לה' שדבר זה אפילו טפש ועם הארץ לא יעלה בלבו לאומרו, יען כי שמא יצא חזיר או חמור או כלב וכיוצא, היתכן שיעלה עולה ואיך אמר כן, והוא בעת שאמר כן לא הרגיש בטעותו זאת, אך בשובו שראה שיצאה בתו לקראתו ונבהל על צרת הבת הרגיש במכשול שלו איך נדר כן, דשמא היה יוצא חמור וכלב או חזיר וכיוצא, ולכן הגם כי ידע שיש הצלה לבתו ע"י התרת הנדר והסכים לעשות התרה לנדרו, היה בוש מדבר זה לגלותו לשום אדם להודיעו שכו"כ נדר, כי זה הדבר נחשב לשעות וכסלות וגנאי לו שידעו אחרים שהוא הוציא מפיו נדר בלשון זה של דברי כסילים ושוטים מאחר שהוא ראש קציני ישראל, ועל כן לא רצה להגיד הנדר לפני שלשה כדי שיתירו לו, ורק לפנחס שהיה גדול הדור כה"ג ונביא רצה לגלות לו הענין שהוא יתיר לו הנדר דאפילו אם ישבו שנים עמו אין צריך שידעו הנדר מה היה ורק פנחס ידע, ובשביל הכבוד שלו שהיה ראש קציני ישראל לא רצה שייך הוא אצל פנחס אלא רצה שיבא פנחס אצלו ויתיר לו:

5על כן שלח שליח שלו אצל פנחס ויאמר לו יש לי להתייעץ עמך בדבר השייך לי לעצמי ואינו שייך לכללות ישראל, ותבא אצלי לדבר עמך בזה, כי יפתח לא רצה לגלות ענין הנדר שלו לשליח שיודיע לפנחס, וגם לא לכתוב אותו לו במכתב כי אם רק שהיא יודיענו לפנחס בפיו בלחישה, וכל זה מחמת הבושה שלא רצה שידע שום אדם באלה הדברים שטעה בנדרו שנדר לפני השי"ת. והנה פנחס כיון שלא ידע הענין מה הוא וראה שהוא קורא אותו בשביל צרכו, אמר אין זה כבוד לכהונה גדולה ונבואה שאני אלך אצלו בשביל צרכו אלא הוא יבא אצלי ולכך לא בא פנחס אליו, ולז"א לה אהה בתי הכרע הכרעתני ואת היית בעוכרי, כלומר אם לא היית את יוצאה הייתי משתדל לקיים הנדר בכל אופן שיהיה, ולא הייתי נצרך לגלות הנדר לאחרים כדי להתירו ולא היה ניכר ונודע לשום אדם הטעות שטעיתי בלשון זה שיצא מפי, אך עתה שאת יצאת מוכרח אני לבטל הנדר על ידי התרה, וממילא אהיה מוכרח לגנות לשון הנדר וידעו איך דברתי בלשון טפשות באומרי כל המצא מביתי אעלהו עולה ולא ניגשתי שמא יצא כלב או חזיר וכיוצא. וז"ש הכרע שהיה לי מצד הלשון הכרעתני עתה עתה שיתגלה הדבר הזה, ואת היית בעוכרי בגילוי הדבר, כי לולי את הייתי מקיים הנדר בכל אופן שיהיה ולא אצטרך לגלותו לשום אדם. והיא השיבה לו אם אתה חושש על זלזול כבודך שיהיה מחמת התרת הנדר גם עתה לא תהיה מוכרח להתיר הנדר אלא תקיימנו בי כאשר נדרת, ואז התחכם יפתח שלא יעשה התרה זו אצל שום אדם אלא רק אצל פנחס, דאחר שיבא פנחס אצלו יגיד לו ענין הנדר בפיו בלחישה כדי שיתיר לו:

6ואחר שראה שלא רצה פנחס לבא אצלו והוא חס על כבוד עצמו ולא רצה שילך אצל פנחס אז הוכרח לקיים הנדר ולא יעשה לו התרה, אמנם אם וקיימנו כפשוטו שישחט את בתו כזבח של עולה וישרפנה ע"ג המזבח כשריפת קרבן עולה הנה דבר זה לא מלאו לבי לעשותו לשפוך דם נקי שיתחייב עליו מיתה מן התורה כדי לקיים נדרו. אך נתחכם לקיים נדרו לעשות בתו כקרבן עולה על ידי מיעוט חלבה ודמה בתענית כמה ימים ולילות רצופים ביחד עד שתסתלק ממנה נשמתה ברבוי הימים, כי מיעוט חלב ודם של אדם בתעניתו נחשב לו כאלו מקריב קרבן לה'. והענין הוא דאיתא בגמרא דסנהדרין דף ע"ז ע"א, אמר רבא כפתו ומת ברעב פטור. ופירש רש"י ז"ל דבשעה שכפתו אין כאן דבר הריגה והרעב בא מאליו והולך וחזק לאחר זמן כל שעה, וכן פסק הרמב"ם בה' רוצח פרק ג' הלכה יו"ד הכופה את חבירו והניחו ברעב עד שמת אין ממיתין אותו והרי הוא רוצח. ודורש דמים דורש ממני דם (ר"ל יתחייב בידי שמים). ולכן יפתח קיים נדרו באופן זה שהכניסה בתוך מגדל גבוה ולא הכניס לה שום אכילה ושתיה כלל. וצוה לה שהתענה שם כמה ימים כדי להקריב חלבה ודמה קרבן לה' ע"י תענית שהיתה מתענית שם תעניות רצופים כידוע מ"ש הרב נחלת בנימין ז"ל מצוה קכ"ז דדם הנפש הוא תל"ב אסרין, ובכל יום תענית מתמעט שימור איסור מן תל"ב אסרין של דם הנפש וכו' ע"ש, והוא צוה לה שתשב עשרה ימים רצופים או יותר עד שמתמעט כל דם הנפש וממילא תצא נפשה, וזה הוא ענין הקרבתה לעולה לקיים נדרו, ובחר הרע במיעוטו באם היה שוחטה ושורפה ע"ג המזבח היה מתחייב עליה מיתה מן התורה אך באופן זה שעשה לה שתהיה בתענית ימים ולילות עד שתמות הוא פטור ממיתת ב"ד ורק חייב מיתה בידי שמים, וחשב כיון שהוא מתכוין בזה לש"ש לקיים נדרו להעלותה עולה לה' ולא לנקום ממנו אין עליו חטא ובאמת טעה בזה. והוא אחר שהכניסה במגדל בלא אכילה ושתיה וסגר עליה המגדל המתין עד שידע דודאי, יצאה נפשה ומתה אז פתח המגדל וקברה בתוכו או במקום אחר, ובודאי אחר גמר המעשה כשפתח המגדל וקברה נתחרט על מעשה הרע הזה שעשה להמיתה על ידי רעבון, וכשראה העונש שנענש בידי שמים שלקה בשחין והיו נושרין אבריו ממנו אז הסיר מסוה הבושה מעל פניו והתוודה על חטאו בפני הכל והגיד להם המעשה אשר עשה מתחלה ועד סוף ואז נודע הדבר לכל:

7ככה יש לצייר מעשה של יפתח עם בתו שיתקבל הדבר ע"פ השכל ובזה מובן הטעם שנענש בנשירת אברים שהיו נושרין אבריו ממנו בזא"ז, כי הוא לא שחט אותה כקרבן עולה, אלא הרעב אותה בתענית כמה ימים, שבכל יום היה מתמעט מדם הנפש בלה איזה חלק ממנו עד שכלה כל דם הנפש ואז יצאה נפשה כי מתה, יכן כל יום היה נושר ממנו אבר אחד, עד שנשרו כל אבריו דאז מת והוי עונשו מדה כנגד מדה:

8הנה כי כן בהצעה זו שעשינו נסתלקה וסרה הפליאה הגדולה מעל פנחס, למה לא הודיע ליפתח שיש לו תקנה ע"י התרה שיתירו ג' חכמים שיבואו אצלו ויתירו לו, כי באמת פנחס לא ידע מזה הענין ולא הודיעו יפתח בעבור מה הוא רוצה שיבא אצלו והבין מדברו שרוצה להתראות עמו בעבור עצה אחת השייכה לו לצרכו וכאמור לעיל, ולכך אמר אין מן הראוי שאני אלך אצלו אלא הוא יבא אצלי. גם נסתלקה וסרה הפליאה מעל שאר חכמים וגדולים שבדור למה לא הגידו ליפתח שיספיק לו לעשות התרה לנדרו, כי באמת לא ידע שום אדם מענין זה כי היה בוש לגלותו, ומ"ש רש"י ז"ל בשופטים ע"פ ואלכה וירדתי על ההרים דאיתא במדרש רבי תנחומא דא"ל בתו שתלך על ההרים אלו הסנהדרין שמא ימצאו פתח לנדרך, הנה בודאי הוא לא נתן לה רשות לגלות הדבר הזה ולא הלכה ולא ידעו מזה:

9גם לפי הצעה זו שעשינו בענין זה סרה ונסתלקה בפליאה הגדולה מעל יפתח, איך שפך דם נקי בידים בשביל לקיים נדרו, ועוד כיון דידע דיש לנדרו תקנה בהתרת חכם דעל כן רצה שיבא פנחס אצלו כדי להתיר לו, איך בשביל כבוד כל דהו שלא רצה שילך אצל פנחס שפך דם הנערה. ובזה שאמרנו ניחא כי הוא לא שחטה בידים כקרבן עולה אלא רק סבב לה מיתה ברעב שהניחה סגורה במגדל כמה ימים בתענית עד שמתה ובזה אינו חייב מיתה מן התורה, כאמור לעיל, ואע"פ דחייב מיתה בידי שמים טעה לחשוב דבעבור קיום נדרו שנדר לש"ש רשאי לרצותה שתמסור נפשה לשמים ע"י התעניות שתתענה כמה ימים רצופים, והגם דבזה טעה טעות גדולה מ"מ הוא לפי דעתו מצא מקום להביאו לידי טעות זו ונכשל בכך:

10ואחר הדברים האלה אבא להעיר אותך בהערה זו, והוא כי מה שהסכימו הרד"ק ז"ל ושאר מפרשים הפך דברי רז"ל באומרם דלא היה לבת יפתח מות כלל, אלא בנה לה בית על אחד ההרים לפרישות דוקא שתהיה יושבת שם כל ימיה ולא תנשא לאיש, וכמה קושיות נצבות על פירוש זה, חדא על מה היתה כל החרדה הזאת שיפתח נדון בנשירת אברים, ופנחס נסתלקה ממנו רוה"ק דמה נזק גרמו לה בפרישות זו, ואם שלא נשאת לאיש מה בכך הלא קי"ל אין האשה חייבת בפריה ורביה, ועוד מאחר שישבה במגדל של פרישות כל ימיה, איך ברבוי הימים לא נמצא אדם שיתקנא על צער הבת בפרישות ויוכיח את אביה לספר מעשה שעשה לבתו, או שילך ויגיד לסנהדרין על הדבר הזה, ועוד יש קושיא חזקה מכל אלו איש כי ידור נדר לה' על חזרתו בשלום והצלחת דרכו צריך שידור לעשות דבר מצוה, וכאן קיום הנדר הוא על מעשה חטא למנוע אותה מן נבואין ולבטל ממנה פריה ורביה, על כן הנראה בענין זה הוא ההצעה שעשינו ע"פ דברי חז"ל במדרש רבא הנז' וע"פ ביאור תרגום יונתן בזה דשניהם לדבר אחד נתכוונו, אלו ואלו דברי אלהים חיים, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

11ועל שאלה הב' שנתפלאתם בענין הושע הע"ה בגמרא דפסחים דף פ"ז, הנה כתבתי בס"ד בסה"ק בן יהוידע דף למ"ד ע"א וז"ל, ודע כי מה שא"ל קח לך אשה זונה ולקח גומר בת דבלים וילדה לו ב' בנים ובת אחת וקרא להם שמות, ומה שא"ל היה לך ללמוד ממשה רבך, ומה שהשיב יש לי בנים ממנה, ומה שא"ל השי"ת על דבריו אלי, כל זה לא היה בפועל בהקיץ אלא ראה כל זה במראה החלום שחלם חלום ארוך שא"ל קח לך אשה זונה וכו' וכן כל הענין כולו, ואפשר שנראה לו זה הדמיון בחלום כמראה הנבואה דכתיב בה בחלום אדבר בו וכזאת נמצא ביחזקאל הע"ה שהיה רואה שהלך לא"י וראה עושק כו"כ, גם ראה שהלך ביום הכפורים לירושלם וראה שהמלאך מודד לפניו העזרות ובהמ"ק כולו וכנז' בסי' מ' בעשרים וחמש שנה לגלותנו וכו' בעשור לחודש וכו' בעצם היום הזה היתה עלי יד ה' ויבא אותי שמה: במראות אלהים הביאני אל ארץ ישראל ויניחני אל הר גבוה מאד וכו', וכן ראיתי לרד"ק ז"ל שפירש כן, והוא ביאור מוכרח מאד ומצוה להודיע זאת בפני עם הארץ כשלומדים הפסוקים האלה בהושע שבוה תתייישב דעח האדם, ע"כ:

12ועל שאלה הג' שנתפלאתם במאמר הגמ' דסנהדרין דף צ"ה בענין מחנה סנחריב כשבא לירושלים וכו' הנה גם על זה כתבתי בס"ד בסה"ק בן יהוידע חלק חמישי דף ל"ו וז"ל ודע כי סך של ר"ס רבוא אלפים אינו מספר קרקפתא דגברי, אלא הוא מספר האכות שלהם, כי בזמן קדמון היה להם גבורה בידים שהיה אדם אחד שקול כנגד מאה ואחד כנגד מאתים או שלש מאות וכן עזה"ד, ולכן היו כותבים בפנקס מספר החיל של המלך כפי הערכה שעושים ביכולת של כל או"א, ורק עתה שבטלה גבורת היד עושים המספר אקרקפתא דגברי, וסנחרב היה כתוב בפנקס החיל שלו שיש לו ר"ס אלף רבוא אלפים, ואפשר שעולים במספר קרקפתא דגברי עשרה רבוא אלפים ולא יותר ונכתבו בסך ס"ר רבוא אלפים כפי חשבון ההערכה דאחד נחשב כמאה ואחד כת"ק או יותר ובודאי דהם אינם מעריכים אותם כפי האמת אלא מרבים מספר ההערכה כדי להשביח כוחם ולהגדיל מעלתם:

13ומ"ש אורך מחנהו ת' פרסה לא היו הולכים כל הגיסות ביחד אלא היו מפוזרים ורחוקים זה מזה, דהיינו שילכו כל עשרה אלפים בפ"ע ובין אלו לאלו יש מהלך פרסה או יותר, וכן ברוחב ככה עושק כדי להטיל אימה על בני אדם בדברם בגודל רבוי שלהם שיאמרו על מחנהו שהוא רב וגדול ועצום מאד. ונ"ל בס"ד שיש הכרח לדבר זה מגוף המאמר עצמו דאם הדבר כפשוטו שכל משך זה של ת' פרסה על ת' פרסה הוא מלא חיל של סנחרב, איך אמר תלמודא לעיל דאורחא דבעא לסגויי בעשרה יומי סגא בחד יומא, ואמרי ליה כלדאי שאותו היום דוקא יוכל על ירושלים, ובקשו חילו לשלוח ידם בם ולא הניחם, ואמר להם מחד תביאו כל אחד אבן מן החומה ונבקענה ובלילה מתו כולם, והלא משך ת' פרסא יש בין המחנה לסופו כמה ימים כי מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות, ואם נכנס ראש המחנה היום לחומת ירושלם לא יגיעו סוף המחנה לירושלם אלא עד אחר כמה ימים וכיון שא"ל למחר כל אחד יקח אבן אחת מן החומה ונבקענה, משמע שכל המחנה הגיע עד החומה והיו סמוכים לה, ועוד בני אדם הממלאים קרקע שגודלה ת' פרסה על ת' פרסה היכן עמדו בבואם לירושלים והלא כל ארץ ישראל היא ת' פרסה על ת' פרסה ועוד ממ"ש ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור ק"ף אלף דארז"ל אלו היו ראשי גייסות משמע דכל מחנהו באו סביבות ירושלם על כן מוכרח לומר דסך המחנה בקרקפתא דגברי לא יעלו יותר מעשרה רבוא אלפים אך כדי להטיל אימה כאשר הולך למדינה להלחם בה היה מפזר הגיסות שלו ללכת במשך ת' פרסה, ויש מקום גדול פנוי בין זל"ז, וכשבא לירושלם נקבצו כל הגיסות ביחד ועמדו סביבות חומות של ירושלם, ע"כ. והדברים ברורים והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר: