אמרי בינה, חלק רביעי; חקרי לב ז

1שאלה. אני עבדך מודה, אפילו אות אחת בתורה לא נכתבה לבטלה ח"ו, ומודה אני שכל ספורי מעשיות הכתובים בתורה יש בהם סוד והם דרך משל לדברים עליונים ונסתרים, אך אני אומר אין כבודה של תורה שיהיה פשט המשל שלה אין בו תועלת ולא נכתב אלא בעבור המשל בלבד, אלא ראוי שיהיה גם ספורי מעשיות ועניינים שכתובים בתורה יש בהם תועלת וצורך לפי פשוטן, דמאחר שאין הסוד שהוא הנמשל גלוי ואין מכירים אותו אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה אז צריך שיהיה גם פשט בדברים האלה יש בו צורך ותועלת לכל אדם מאחר דרובא דעלמא אין מכירים בסוד, ואם לא יוצא מהם תועלת ללמוד בהם דברים גלויים למה יקראו אותם וילמדו בהם אלפים ורבבות בני אדם, על כן יורני ויפרש לי מעכ"ת טעם באיזה מקומות שאני מתקשה בהם, ולא אטריח על מעלתו לשאול דברים הרבה רק על ד' דברים בלבד:

2הא' בפרשת בראשית ויקח לו למך שתי נשים שם האחת עדה ושם השנית צלה. מה צורך ללמדנו הפסוק על נשואין שתי נשים אלו שנשאו ללמך, והלא בכל שמות האנשים הנזכרים בפרשה זו לא הודיענו הכתוב שמות הנשי' בנשואין שלהם אלא זכר האשה על עת שילדה, וכאן ג"כ הזכיר בפסוק שאחריו שמות הנשים האלה בעת שילדו, דכתיב ותלד עדה ללמך את יבל וכו' וצלה גם היא ילדה ללמך את תובל קין, ולמה הודיענו פסוק שלם בפ"ע על נשואין של שתי נשים אלו:

3גם עוד יש לשאול בזה מה צורך יש במה שהודיענו הכתוב ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך האזינה אמרתי וכו' גם למה סיים דברים אלו בפסוק וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת וכו' מאחר כי אח"ז בסי' ה' הודיענו הכתוב לידה של שת עם לידה של דורות הבאים אחריו, דכתיב ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד כדמותו כצלמו, ויקרא את שמו שת:

4הב' בפרשה הנז' מצינו בסי' ה' שפירש הכתוב שנות חייהם של אלו הדורות הנולדים קודם המבול, ומה צורך יש לנו בידיעה זו לידע כמה ח"ו בני אדם אלו מאחר דאלו נמחה זכרם מן העולם, וכל הדורות שאחר המבול מתייחסים לנח, ולכך כל העמים נקראים בני נח, ומה צורך יש לנו לידע שנות אלו שהיו קודם המבול ומה תועלת יוצא לנו מן ידיעה זו:

5הג' בפרשת וישלח סי' ל"ד, ותצא דינה בת לאה. סיפרו הכתובים מעשה ארוכה של דינה, והריגת אנשי שכם, ומה צורך יש לנו לדעת בדברים ארוכים אלו, ומה נלמד מהם לפי פשוטן:

6הד' באותה פרשה בסי' ל"ו ותמנע היתה פלגש לאליפז, ותלד לאליפז את עמלק. וקשיא לי למה הוצרך הכתוב לפרש בתמנע שהיתה פלגש ולא אשה, ולמה האריך, וסגי לומר ותלד תמנע לאליפז את עמלק, ועוד למה הוצרך הכתיב לפרש אח"ז בפסוק כ"ב יאמר ויהיו בני לוטן חורי והימם ואחות לוטן תמנע, ומה לנו לדעת שתמנע הנזכרת לעיל היתה אחות לוטן. על הכל יודיעני ויורני תשובה נצחת ושכמ"ה:

7תשובה. על שאלה הא' ששאלת על מה שהוצרך הכתוב להזכיר שמות עדה וצלה בנשואם ללמך, הנה גדולת מזאת אנחנו רואים בכתובים אלו דהזכירם בדרך כבוד שם האחת עדה ושם השנית צלה, ע"ד שהזכיר שמות אלדד ומידד דכתיב בהו שם האחד אלדד ושם השני מידד, וכל כיוצא בזה ממש הזכיר שמות אמותינו הקדושות לאה ורחל באומרו וללבן שתי בנות שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. ונראה דחלק כאן כבוד זה לעדה וצלה בהזכרת שמותם בנשואם ללמך בעבור שהיה על ידם קיום העולם, כי היו סיבה ללידת שם בן אדה"ר אשר באמת מן שת הושת העולם, ובא הכתוב ללמדנו כל אדם שיהיה סיבה לטובה כללית של העולם הוא חביב ויקר ונכבד בעיני הקב"ה למאד:

8והענין הוא דארז"ל במדרש כיצד נהרג קין הנה למך בן בנו היה שביעי לדורות כי היה שביעי לאדה"ר והיה סומא והיה יוצא השדות לצוד, והיה בנו הנקרא בשם תובל קין אוחזו בידו, וכשהיה רואה אותו תינוק חיה, היה אומר לו והיה מכה בקשת שבידו (נראה כי הבן היה מכוין ידי אביו למך כנגד החיה ואביו היה מכה בקשת), ופעם אחת יצא לצוד וא"ל תובל קין כעין חיה אנכי רואה ומשך הקשת כנגדו והרג את קין, הביט אותו תנוק היטב (פירוש אחר כשקרבו אל ההרוג הביט תובל קין היטב) וראה דמות אדם הרוג וקרן במצחו, ויאמר לאביו אבי הרי דמות אדם הרוג וקרן במצחו, אמר למך הוי לי זקיני הוא (כי קין היה לו קרן אחת במצחו לסימן) טפח למך את שתי ידיו בחרטה ונגע בראש תובל קין בנו והרגו בשוגג שלא במתכוין, שנאמר כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי, נשארו שלשתן במקום אחד, קין הרוג ותובל קין הרוג, ולמך סומא עומד במקומו כי אינו יכול לשוב לביתו מאחר דאינו רואה הדרך. לעת ערב יצאו נשיו לחפש אחריו שראו שלא בא היום מן השדה, וימצאו קין זקינם הרוג ותובל קין בנם הרוג, ולמך סומא עומד במקומו ויספר להם המעשה ויביאו אותו לבית, וכיון שבאו לבית אמר להם למך לעלות למטה (בשביל תשמיש), אמרו לי הרגת את קין זקינינו ותובל קין בננו, ואנחנו נעלה למטה לשכב עמך, לא נעלה, אמר להם כבר קין נטל חלקו אחר שבעה דורות שהרג במזיד, ואני שהרגתי בשוגג ודאי הזמן ארוך עד שבעים ושבעה דורות, אמרו לו לא נשמע לך למה נוליד בנים לקלקלה אמר להם נלך לבית דין והלכו להם אצל אדה"ר, אמרו לו עדה וצלה לאדה"ר, אדונינו הנה זה למך בעלינו הרג את קין זקנינו ותובל קין בנינו, ורוצה לשכב עמנו, אמר להם אדה"ר, נשי למך האזינה אמרתי, למך אומר וכי איש הרגתי לפצעי בתמיה, כלומר וכי במזיד הרגתי שנקרא פצעי, וכן הילד וכי במזיד הרגתיו שנקרא חבורתי, על כן לכו השמעו לבעלכם לתשמיש המטה, אמרו לו לאדה"ר אסיא אסי ית חגרתך תחלה, כן אתה השופט תשפוט את עצמך תחלה, והלא אתה פרשת ממטתך מאה ושלושים שנה, ואתה מלמד אותנו שנזקק לבעלינו, מיד וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת וכו' עכ"ד:

9נמצא הנשים ההם המה היו סיבה שיוולד שת אשר ממנו נתייסד העולם, כי כל זרע קין אבדו במבול ולא נשאר עד אחד, ורק נשאר נח שהיה מבניו של שת וכל העולם יצאו מן נח, ע"י טענה ותוכחה שטענו והוכיחו לאדה"ר שפירש מאשתו חזר ונזקק לאשתו והוליד את שת, ולכן חביבין היו שתי נשים אלה של למך שנכתב בתורה פסוק שלם על נשואין שלהם עם למך, ולא עוד אלא שהזכיר אותם בדרך כבוד דכתיב ויקח לו למך שתי נשים שם האחת עדה ושם השנית צלה, באות ה"א הידיעה כמ"ש וללבן שתי בנות שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל וכאשר הזכיר את אלדד ומידד, דכתיב שם האחד אלדד ושם השני מידד, דהזכרה בה"א הידיעה הוא לכבוד כמ"ש רז"ל ע"פ את הכבש האחד המיוחד שבעדרו, וכל זה בהזכרתם בנשואין, ואח"כ הזכירם בענין הלידה כאשר הזכיר לאחרים דכתיב ותלד עדה וכו' וצלה גם היא ילדה וכו', ומכאן אנחנו למדין כמה חביב ויקר האדם לפניו יתברך כשיוצא ממנו טובה לכללות העולם:

10עוד למדנו מענין הרמוז באלו הכתובים מוסר גדול, והוא שהאדם צריך לקבל תוכחה אע"פ שהוא גדול שבגדולים מן הקטן שבקטנים, דהא אדה"ר שהיה יציר כפיו של הקב"ה והוא אב לכל העולם, קבל דברי תוכחה מאלו הנשים שהם ילדים של ילדי ילדיו ואע"פ שהם נשים, כשאמרו לו אתה השופט תשפוט את עצמך תחלה והלאכ אתה פרשת מאה ושלשים שנה ואתה מלמד אותנו שנזקק לבעלינו, וקבל תוכחה שלהם באהבה וחיבה ותכף ומיד וידע אדם את אשתו ותלד בן:

11גם עוד מכתוב אחד שבאלה הכתובים למדנו דבר אחד לסתום פה המינין שאומרים ח"ו יש שתי רושיות שכל אחד שמו הוי"ה, מדכתיב וה' המטיר על סדום אש וגפרית מאת ה' מן השמים, ומן הכתוב בפרשה זו למדנו שדרך הוא לדבר כך, ולעולם הוא באמת ה' אחד, וכמ"ש בגמרא דסנהדרין דף ל"ח א"ל ההוא צדוקי לרבי ישמעאל בן רבי יוסי כתיב וה' המטיר על סדום ועמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים מאתו מבעי ליה, אמר ליה ההוא כובס שבקיה ואנא מהדרנא ליה, דכתיב ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך, נשי מבעי ליה, אלא משתעי קרא הכי, הכא נמי משתעי קרא הכי, אמר ליה מנא לך הא, אמר מפרקיה דר"מ שמיע לי, פירש רש"י שמיע לי שהמקרא הזה הוא תשובה לזה ע"ש. ועתה הבט נא וראה כמה דברים יקרים ומעולים למדני מזו הפרשה המדברת בענין למך ושתי נשיו אשר היתה בעיניך לשון יתר ואין בו צורך:

12ועל שאלה השנית ששאלת מה צורך יש לנו לידע מספר שנותיהם של אנשי הדורות שהיו קודם דור המבול, תשובה. כי המצא ימצא פתאים וכשלים שיהיו מהרהרים על קצבת שנות בני האדם שקצב להם השי"ת שנים מועטין לחיות בעוה"ז, באומרם יותר טוב וראוי ונכון לקצוב להם שניה מרובות כדי שאם האדם חוטא בבחרותו שדמו רותח וחומרי גם, יש לו שיעור רב ברבוי השנים של ימי העמידה וימי הירידה שבהם יתעורר להטיב דרכיו וישוב בתשובה ויתקן את אשר עיות, משא"כ אם יהיו כל שנותיו שבעים שנה אין לו זמן ארוך בימי העמידה והירידה להתעורר בתשובה אלא בעודו בכסלות של הבחרות יבא קיצו וימות רשע, על כן הודיעו הכתובים על אותם הדורות הראשונים שהיו מאדה"ר ועד נח שניסה אותם השי"ת בזה הדבר שנתן להם שנים מרובים, ועכ"ז הרשיעו ביתר ונשארו ברשעתם עד שנתחייבו כליה ונמוחו במי המבול, וכמ"ש התנא באבות פ"ה עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. נמצא רבוי השנים לא הועיל כנגדן אלא אדרבה ברבוי השנים הרבי פשעים וזדונים יותר, על כן אחר נח קצר שנותיהם והיו רביעית משנות שהיה קודם המבול, ועוד כמה דורות קיצר שנותיהם יותר עד שהעמידן על שיעור הנזכר בתהלים ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ולכן לא מכל אדם להרהר ח"ו אחר מעשיו יתברך, והכל יהיו מאמינים ומכירים כי כל אשר עשה אלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. ולכך תמצא שהוצרך הכתיב לפרש בשנותיהם של אלו הדורות הראשונים אשר לכאורה נראה שאין לנו צורך כלל בידיעה זו, והוא שנטפל הכתוב להודיענו בכל אחד ואחד כמה שנים חיו קודם שילדו וכמה שנים חיו אחר שילדו, כדכתיב ויחי אנוש תשעים שנה ויולד את קינן ויחי אנוש אחר הולידו את קינן חמש עשרה שנה ושמונה מאות שנה, וכן הודיענו קינן חי שבעים שנה ויולד את מהללאל ואחר שהוליד את מהללאל חי ארבעים ושמונה מאות, ולכאורה דבר זה יפלא מה צורך יש בידיעה זו ודי להודיע סך כל השנים אשר חיו בלבד, אמנם באו הכתובים להודיע גודל רעתם של אותם הדורות דאע"פ שהיו האבות דרים עם הבנים שנים מרובות, שהיה אנוש דר עם קינן ת"ת שנה וט"ו שנה וכן קינן דר עם מהללאל בנו ארבעים ות"ת שנה, לא הועילו זה לזה ולא נולד מחברתם ודירתם ביחד להיות מדכרי אהדדי לשום לב לשוב מרוע דרכיהם להתעורר מתרדמתם ולהרגיש בכסלותם ולפרוש מרעתם ולהטיב דרכיהם:

13ועל שאלה הג' ששאלת מה צורך בידיעת ענין דינה ומעשה שכם שהאריך הכתוב בסיפור זה, ומה תועלת של לימוד יוצא לנו מסיפור ענין זה מתחילתו ועד סופו. תשובה. באמת כמה דברים יקרים ומוסרים נאים אנחנו לומדין מספור הארוך הזה, וכן נמי יש לנו ללמוד מזה פאר ושבח של השבטים שבטי יה אשר מהם חוצבו כל זרע ישראל. והם, תחלה וראש אנחנו לומדים מוסר גדול ודרך ארץ ממה שהקדים ואמר הכתוב בתחלת הענין ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ, ואח"כ אמר וירא אותה שכם בן חמור, והחכם עיניו בראשו למה הוצרך אריכות דברים ההם, וסגי לומר וירא שכם בן חמור החוי יושב הארץ את דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב, ויקח אותה וישכב אותה ויעניה ולא היה צריך לומר כל אותו פסוק של ותצא דינה:

14על כן נראה דבא הכתוב הזה של ותצא דינה ללמדינו, כמה קלקול גדול יצא מיראה של האשה חוצה מפתח ביתה, דהא דינה אע"פ שיצאה לראות בבנות הארץ בבנות ולא בזכרים, ואע"פ שהיתה בת גדול הדור הוא יעקב אע"ה, עכ ז יצא קלקול מיציאה זו שראה אותה שכם בן חמור, ויקח אותה וישכב אותה, צא ולמד מזה קל וחומר לשאר ההמון כמה צריך להזהר האשה שלא תצא מפתח ביתה אלא לצורך גדול, דכל כבודה בת מלך פנימה:

15ועוד הודיענו המקרא על טהרת לב זרע האבות מצד הזנות, דאע"פ שדינה היתה נקבה אשר כפי הטבע תאותה מרובה יותר מן הזכר, וגם ראה אותה עשיר גדול בן נשיא הארץ אפי"ה לא נטה לבה לתאוה רעה לזנות ולנאף עמו, והראיה היא שלא נהנית מביאה שלו ושכיבתו עמה נחשב בעיניה לעינוי דכתיב וישכב אותה ויערה שנחשב לה לעינוי, ולכך ותדבק נפשו דוקא בדינה ולא דבקה נפשה בו, ויאהב את הנערה הוא אהב ולא אהבתהו היא, ולכך הוצרך להרבות עמה דברי פתוי למשוך את לבה, כמ"ש וידבר על לב הנערה ועכ"ז לא נטתה לדבריו ומאסה בו:

16ועוד למדנו מכל דברי הענין הזה מתחלה וע"ס יקר תפארת השבטים שבטי יה שכרנו עצמן לעשות מעשה זו במרמה להרגם ולא חשו פן ילחמו בהם הכנענים והאמורים, וכל זה כונו כדי להסיר החרפה מעל אחותם שלא יאמרו העולם היא אמרה לו שכבי עמי והיו חושבים אותה לזונה ח"ו וכמ"ש המפרשים ע"פ עכרתם אותי וכו' והשיבו הכזונה יעשה את אחותנו, כלומר בעל כרחינו באנו בעקיפין להרים במרמה זו כדי שלא יאמרו על אחותנו זונה היא ח"ו, נמצא מן הסיפור הזה יצא תועלת להסיר החרפה מעל דינה ומעל השבטים, ויהי להם דבר זה לתהלה ולשם ולתפארת, ולא היה בסיפור זה דבר לבטלה שאין בו צורך. ועל השאלה הד' ששאלת למה הוצרך הכתוב להאריך ולומר ותמנע היתה פלגש לאליפז בן עשו, שדקדק להודיענו שהיתה פלגש ולא אשה, גם הול"ל בקיצור ותמנע ילדה לאליפז את עמלק, הנה בדרשותי פרשתי בס"ד דקדק לקרותה פלגש דארז"ל פלגש הא פלג שם, ורמז הכתוב לפי דרכו שיצא ממנה עמלק אשר בימיו יהיה בקדושה פלג שם, דאין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק דכתיב כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק. וכשימחה שמו של עמלק לגמרי אז יהיה שם הוי"ה שלם וכל זה הוא דרך רמז בס"ד:

17אמנם תשובה לשאלתך הנז' הנה היא מפורשת בגמרא דף צ"ט ע"ב, ת"ר והנפש אשר תעשה ביד רמה זה מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי, אמר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא אחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פלגש לאליפז וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה יצתה בת קול ואמרה לו תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי וכו', ועליו מפורש בקבלה הוי מושכי העון בחבלי השוא וכו', אח"ז שאלו בגמרא שם לפי האמת למה הוצרך לכתוב דברים אלו בתורה ואמר עלה דתמנע בת מלכים הות דכתיב אלוף לוטן וכל אלוף מלכותא בלא תגא, ולהכי אמר אחות לוטן תמנע שהיתה אחותו של מלך ובודאי בת מלך, בעיא לאגיורי ובאה אצל אברהם ויצחק ויעקב ולא קבלוה דחשו שמא אינה מתגיירת לש"ש, כי ראו שהיתה רוצה להדבק בזרעם דוקא, והלכה והייתה פלגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב תהיה שפחה לאומה זו ולא תהיה גבירה לאומה אחרת, ונפק מינה עמלק דצערנהו לישראל, מאי טעמא דלא אבעי להו לרחקה אלא היה להם לגיירה ע"ש. ופרשתי הטעם דנענשו על אשר לא קבלו לגייר אותה, דמחמת כן יצא ממנה עמלק היינו כיון דהיתה בת מלכים לא היה לחוש שמא באה להדבק בהם ובזרעם להרבות כבודה שלא לש"ש, דבשלמא אם היתה מהמון העם אפשר לחשדה שבאה בשביל הכבוד, אבל כיון שהיתה בת מלכים ודאי לא היה לה כונה בשביל להשיג כבוד אלא כונתה לש"ש. ורבינו בחיי ז"ל פירש טעם אחר שהוצרך הכתוב להודיע ותמנע היתה פלגש לאליפז כדי שלא תתרעם ותהרהר אחר דברו של הקב"ה, למה באדומי כתיב כי אחיך הוא והלא עמלק הוא זרע עשיו ואחיך הוא, לכך הודיע שהיתה פלגש. נמצא הנך תרי קראי של תמנע אצטריכו למילף מנייהו שצריך לקבל את הנכרי שבא להתגייר, וכמו דעבד הלל לאותו הגר שבא לפניו להתגייר ע"מ שיעשוהו כהן גדול וקבלו, וסוף דבר נעשה מאיליו גר אמת אע"פ שידע שא"א להיות הוא כה"ג, והיינו כאן דפסוק אחות לוטן תמנע מורה שהיתה בת מלכים וממילא נודע בפסוק ותמנע היתה פלגש ותלד לאליפז את עמלק שנענשו בזה שיצא עמלק דצער את ישראל על אשר לא קבלו לגיירה ומזה נודע כמה חיוב לאדם להשתדל לקבל גרים ולא ידחה אותם, ולא יעשו כשמאי הזקן שדחה שלשה גרים. אלא יעשו כהלל הזקן ע"ה שקבל אותם הנרים והכניס תחת כנפי השכינה הרי דבר גדול לימדו אותנו הפסוקים ההם ואצטריכו טובא:

18ועל פסוק וילך ראובן בימי קציר חטים שערער בו מנשה, נתעוררו על זה בגמרא דסנהדרין שם ופרשו אמר רבא בר יצחק אמר רב מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהם בגזל, ופירש רש"י ז"ל בחומש להגיד שבחן של שבטים שעת הקציר היה ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו ע"כ, ובמדרש רבא פרשה ע"ב נתבארו הדברים יותר, דאיתא התם וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים, רבי חייא בר אבא אמר יברוחין ורבי יצחק אמר שעורים רבי יהודה ברבי סימון אמד מיישין, בין לדברי אלו ובין לדברי אלו הכל מודים שלא הביא אלא מן ההפקר, למאן דאמר שעורים, שעורים בימי קציר חטים כשרה של הפקר הן לפי שכלה הקציר של שעורים וכו' להודיעך שהיו שמורים מגזל הארץ, ואם כך היו שמורים מגזל הארץ על אחת כמה וכמה שהיו שמודים מכל הגזל ע"כ. וכתב הרב יפה תאר ז"ל וז"ל, למ"ד יברוחין ומיישין פשיטה דהפקר הוו דאין דרך להניחם בשדה אלא דנפול מעלמא ואיכא יאוש בעלים דבמקום רבים הוה, אבל למ"ד דודאים היינו שעורים, הוה משמע דלא הוו הפקר, שדרך להניחם בשדה לולי שהיה בימי קציר חטים ואין דרך להניח השעורים בשדה עד הזמן ההוא אלא שהיו מלקט שכחה ופאה וכו', ואם כך היו שמורים מגזל שדרך האנשים בעלי האילנות שלא להקפיד כ"כ במי שיפשוט ידו ויקח קצת מהפירות וכ"ש כשיש לשובע, וע"כ היו נזהרים בו, כל שהן מכל הגזל בענין משא ומתן ע"כ:

19נמצא מלבד השבח שלמדנו בצדיקים שבטי יה, עוד למדנו הלכות במקרא זה דלא תימא דוקא גזל איש מרעהו אסר רחמנא אבל גזל הארץ שרי משום דדרך האנשים בעלי האילנות שלא להקפיד כ"כ במי שיפשוט ידו ויקח קצת מהפירות שרי, ובזה המקרא שאמר שהיו נשמרים גם מגזל הארץ למדנו דאסור גם בכה"ג. ועוד למדנו הלכה דאפילו בזמן קציר חיטים דאז כלה קציר השעורים ואם נמצא שעורים חשיבי של הפקר ומותרים, עכ"ז למדנו שיש להזהר גם בכה"ג. ולמ"ד דודאים היינו יברוחין ומיישין למדנו הלכה דהביא מזה משום שכפי הדין יש לאלו דין הפקר משום דאין דרך להניחם בשדה אלא דנפול מעלמא ואיכא יאוש, ולמדנו נמי דבמקום רבים יש דין יאוש:

20הרי לך כל דברי תורתינו הקדושה אפילו סיפורי מעשיות מלבד הסוד שלהם נכתבו גם לפי פשוטן ללמוד מהם דברים יקרים ונעימים, הלכות ודרך ארץ, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתי אכי"ר: