כתר שם טוב ב:טז

1מהבעש"ט זלה"ה. בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו). זהו כלל גדול. דעהו הוא לשון חבור ה' בוא"ו דעהו לחברם יחד בכל מעשיך אפי' בדברים גשמים שעושה. ועוד כלל אחר גדול אמרו שתהיה העבודה צורך גבוה מאד ולא לכוונת עצמו אפי' מעט מן המעט לא תהיה לכוונת עצמו רק כולו לה'.

2כשהוא מחשב בדברים רעים שהם מסטרא דדינא אז מצמצם מחשבתו באותם הדברים רעים ומרחיק עצמו מהתפשטות החסד עליון של א"ס ב"ה ושורין עליו דינים. וכן כשמחשב בדברים גשמיים הוא מצמצם לשם מחשבתו שבכ"מ שהוא ממשיך עצמו לשם שהמחשבה הוא קומה שלימה.

3יש יראה שירא מהדיבורים שיוצאים מפיו הוא עולם הדיבור המחשבה הוא כמו ספר שאומר מה שראה בספר כן אומר מה שרוצה במחשבתו ישים כל מחשבתו בכח התינות שהוא מדבר עד שיראה האורות של התיבות האיך מתנוצצים זה בזה ומתוכם נולדים כמה אורות וזהו אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.

4האותיות שבתורה הם חדרים של הש"י שהוא ממשיך בהן את אצילות אורו כמ"ש בזהר קב"ה ואורייתא כולא חד ולתוכן צריך אדם לתת כל הכוונה שהיא הנשמה כי הכוונה היא הנשמה וזהו הדביקות קב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. וזהו התפשטות הגשמיות כי פי' שיפשיט נשמתו מגופו ותהיה נשמתו מלובשת באותן המחשבות שהוא מדבר ויראה כמה עולמות העליונים:

5מהבעש"ט זלה"ה. כל שרוח הבריות נוחה הימנו. פי' כי המקום משרה רוחו על הדור בשבילו שהוא מרכבה לקדושה עליונה וממנו נמשך רוח המקום לבני דורו שנוחה ושורה עליו וז"ש רוח המקום נוחה הימנו. ולפעמים כאשר מקשר מחשבות חבירו למעלה יכול לשגות מחשבת חבירו באופן שהוא רוצה כמו ראי' כשאדם רואה שחבירו מביט ומשים כל ראייתו לצד אחד גם הוא מתחיל להביט ולהסתכל שם וכן דיבור וכו':