כלי יקר על שמות לב:כה

1וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. לפי שאמרו רז"ל (יומא פו) מפרסמים את החנפים מפני חילול השם. כי הש"י בוחן כל נסתרות ומעניש החוטא על כל נעלם ומפני שהוא מוחזק לצדיק בעיני הבריות יקראו תגר על מדת הדין על כן מצוה לפרסם על כל מעשיהם לגלות רעתם בקהל, ומטעם זה הוציא אהרן מחשבתם הרעה לחוץ. וזהו שנאמר אתה ידעת את העם כי ברע הוא ר"ל אתה ידעת ברוח הקודש שעליך כי ברע המה חושבים תמיד על כן אמרתי כי טוב לגלות על החוטאים כדי שיהיו לשמצה בקמיהם לפרסם קלונם ברבים. וזהו דעת המדרש האומר שלקו בצרעת שנאמר כי פרוע הוא. וכתיב במצורע (ויקרא יג מה) ראשו יהיה פרוע, כדמסיק בילקוט (ובתנחומא מצורע ד) כי הצרעת ג"כ ענינו להוציא לאור הרעה הפנימית אשר בלבב החוטא, כי מטעם זה נקרא מצורע נוטריקון מוציא רע כדמסיק בילקוט פר' מצורע (יד תקנו) במעשה של הרוכל, אע"פ ששם מסיק המוציא רע על המספר לשון הרע מ"מ נ"ל שהוא מוציא לאור כל רע פנימי ולכך רמז כאן הצרעת במלת פרוע שפירושו מגולה כך הצרעת מגלה על החוטאים. ובשה"ש (א יב) כתיב נרדי נתן ריחו. ופירש התרגום על זה ונחית עליהם מכתש סגירא, כי הפסוק מדבר במה שנעשו לשמצה בקמיהם והובאש ריחם בעיני כל האומות הקמים עליהם וזהו נתן ריחו היינו לאחרים נתן הריח אשר היה נסתר בקרבו, וכאשר נתגלה אז היו לשמצה בקמיהם שמצאו להם מקום לחרף את ישראל על מה שעשו באלהים ובמשה ומכלל זה אתה למד שדבר זה אינו בנמצא באומות.

2וזה מבואר על דרך שמצינו ברבתי פר' וישב (פח א) מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני (תהלים לט ט) רבי חמא בר חנינא אמר לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם דוים וסקופים אלא שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם אומה של דוים וסקופים אתם הה"ד חרפת נבל אל תשימני, ור' שמואל בר נחמן אמר לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם בעלי חטטין ולמה יש בהם שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים לא אומה של מצורעים אתם הוי אומר חרפת נבל אל תשימני. ויש לדקדק במאי קמיפלגי ומה בין דוים, למצורעים, ונ"ל כדמסיק במדרש. חטאו בזה, כי זה משה האיש. ולקו בזה, שנאמר (איכה ה יז) על זה היה דוה לבנו. ונתרצו בזה, שנאמר (שמות לה ה-ו) זה הדבר אשר צוה ה', קחו מאתכם תרומה לה'. חטאו באלה, אלה אלהיך ישראל. ולקו באלה, שנאמר (איכה ה יז) על אלה חשכו עינינו. ונתרצו באלה, שנאמר (שמות לח כא) אלה פקודי המשכן. הנך רואה ממדרש זה שהיו כאן שני מיני חטא, האחת הוא, מה שחטאו להקב"ה ואמרו אלה אלהיך ישראל ועל זה נלקו בצרעת המוציא לאור כל המחשבה רעה וכבר חטאו במחשבה כמו שנאמר אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כמבואר למעלה והצרעת היה מוציא רעתם לחוץ לפרסם עליהם, ולפי שדין כל מצורע להיות מחוץ למחנה מושבו וכאן היו כל ישראל מצורעים ואיך יצאו מחוץ למחנה, ע"כ נאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד. כאילו שם מחנה שכינה והם מרוחקים ממחנה שכינה. ומה שנאמר על אלה חשכו עינינו לפי שלשון זה, מורה על הדבר שהאדם רואה בעיניו ומראה עליו באצבע לאמר כי זה הוא, ולשון אלה, מורה על דבר שהוא משיג בראיה לבבית אע"פ שאינו רואה בעיניו לכך נאמר חטאו באלה, על החטא שחטאו באלהים כי לא יראהו האדם וחי. וחטאו בזה, נאמר על מה שחטאו במשה ועשו כנגד חוש הראות כי בעיניהם ראו יושר דרכו ואעפ"כ הרהרו אחריו. ולפי הנחה זו קשה מהו שאמר על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו איפכא הל"ל.

3וביאור הדבר הוא, שלעולם לקו בדבר שהיה סבה אל העבירה כי במה שחטאו באלהים נמשך העון מן העין אל הלב כי העין רואה ואח"כ הלב חומד וכבר אמרנו שבעבור רוב זהב שהשפיע להם ה' בחרו בצורת שור כי משם מוצא הזהב כמבואר למעלה בפסוק זה יתנו כל העובר על הפקודים וגו' על כן נאמר על אלה חשכו עינינו כי העין גרם להם עון זה, אמנם במה שחטאו במשה היה נמשך העון מן הלב אל העין כי בעבור שהיו מהרהרים בלבם תמיד ומתקנאים במעלתו וחושדין אותו על כן נעשו עורים גם בחוש הראות וכחשו בדברים שראו בעיניהם כי זאת תורת הקנאות שעל ידיה נעשו עורים לעשות בהפך ממה שיעיד עליו החוש, על כן נאמר על זה היה דוה לבנו כי הלב היה סבה להם שעשו כנגד הדבר המורה עליו חוש הראות הרמוז בזה, ומכאן ראו לומר שכל דוים וסקופים הבאים על ישראל הכל הוא בעון מה שמטיחין דברים כנגד מנהיגי כל דור ודור. והצרעת בא על עון ע"ז הנמשך מן חמדת הממון, וחשכת העין מדה כנגד מדה לפי שעיני האדם לא תשבענה על כן ילקו בעין ולפי דרכנו נוכל לומר שחשכת העין היינו הצרעת המחשיך עין האדם כנודע מטבעיות ושני תכונות רעות אלו אינן מצויין כל כך באומות כדמסיק (בסנהדרין לט:) כתיב (יחזקאל יא יב) וכמשפטי הגוים עשיתם וכתיב וכמשפטי הגוים לא עשיתם (שם ה ז) הא כיצד כמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כי מצינו שהם מתוקנים בשני דברים הללו הן בענין האלהות כמ"ש (ירמיה ב יא) ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל. הן בענין המנהיגים שאינן בועטים בהם כמו שמצינו באנשי ננוה ששמעו אפילו לנביאי ישראל.

4ע"כ אמר רבי חמא בר חנינא, לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם דוים וסקופים והיינו כל חלי וכל מכה הבאה אל הבועטים במנהיגיהם כמ"ש על זה היה דוה לבנו ודעתו שמה שנאמר כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם היינו על מה שהאומות מונין את ישראל על מה שהמה עושים אל מנהיגיהם.

5ור' שמואל בר נחמן אומר, לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם בעלי חטטים והוא מין מן מיני הצרעת הפורחות בגוף אשר פרחה בו המינות והכפירה באלהיות, אלא שלא יהיו מונין את ישראל לא אומה של מצורעים אתם והוא סובר שמה שנאמר כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם, היינו שיחרף צר את ישראל על דבר הנגע והצרעת אשר פרחה בהם על אשר אמרו אלה אלהיך ישראל בעבור רוב זהב שהשפיע להם ה', ודעתו שעל זה אמר דוד מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני, כי יחרף אויב הצר לאמר שאני נבל המנבל צור ישועתו בעבור חמדת הזהב והעושר שנאמר בו (ירמיה יז יא) ובאחריתו יהיה נבל, כי כל אוהב כסף הוא איש כילי כנבל הכרמלי אשר נבל שמו ונבלה עמו וכמ"ש (ישעיה לב ה) לא יאמר עוד לנבל נדיב מכלל שהם שני הפכים, ויתבאר זה עוד בע"ה בפרשת האזינו על פסוק עם נבל ולא חכם. ועל זה בקש ואמר חרפת נבל אל תשימני. ואע"פ שאף אם יחרפני האויב ואם לדין יש לי תשובה והתנצלות, מ"מ נאלמתי לא אפתח פי. איני רשאי לדבר התנצלותי, כי אתה עשית. אתה גרמת לישראל בעבור רוב כסף וזהב שהשפעת להם והתנצלות זה אין לדבר בפני הגוי, לפיכך הסר מעלי נגעך. זה נגע הצרעת אשר פרחה בישראל, מתגרת ידך אני כליתי. מתגרת הוא לשון שפע ונזילה ורוצה לומר לפי שמידך יגר לי רוב שפע כסף וזהב ע"כ אני כליתי, והוסף מלת אני כליתי לומר שאין רע יורד מלמעלה והאלהים חשבה לטובה, רק אני כליתי וקלקלתי מעשי בעבור רוב שפע כסף וזהב אשר הושפע לי. בתוכחות על עון יסרת איש. בתוכחות הוא לשון ויכוח ור"ל בעבור הויכוח שיש לאויב עמי ומונה עלי לומר אומה של מצורעים אתם ע"כ יסרת איש גם האומות שנקראו בני איש כמ"ש (תהלים מט ג) גם בני אדם גם בני איש ואמרו רז"ל (ילק"ש תהלים מט תשנז) בני אדם אלו ישראל בני איש אלו בני נח, ותמס כעש חמודו. ע"י שיש גם בהם בעלי חטטים ואז לא יתלו בעון ישראל אלא יאמרו אך הבל כל אדם סלה. כי מקרה אחד לכל. ולדעת האומר לא היו ראויין להיות דוים כו' על שמטיחים דברים כנגד מנהיגיהם, דרש חרפת נבל כמו זכר זאת אויב חרף ה' (תהלים עד יח) לאמר שכל פה דובר נבלה כמו שמצינו שהטיחו על משה בכמה ענינים והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.