כל בו פג

1פג. דין השבת אבדה

2דרשו ז״ל לכל אבדת אחיך לרבות המשומד ואפילו אם היה בעל האבדה רשע אוכל נבלות לתאבון וכיוצא בזה מצוה להשיב לו אבדתו. אבל אוכל נבלות להכעיס הרי זה מין. והמינין והאפיקורוסין ועובדי ע״ז ומחללי שבת בפרהסיא אסור להשיב להם אבדה.

3המוצא מציאה בזוטו של ים ובשליליתו של נהר שאינו פוסק אע״פ שיש בה סימן הרי זה של מוצאה שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שודאי נתיאשו ממנ׳. והרב ר׳ פרץ ז״ל פירש ואפי׳ לא ידעו הבעלים השטיפה דהשתא ליכא יאוש בשעת מציאה והוי יאוש שלא מדעת אפילו הכי קים לן שגזרת הכתוב דגבי שטיפת הנהר הוי יאוש כדפיר׳ ה״ר יצחק בפרק אלו מציאות עכ״ל:

4המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלכה לה וכל כיוצא בזה הרי זה מאבד ממונו מדעתו. ואבדה שאין בה שוה פרוטה אינו חייב ליטפל בה ולהחזירה.

5מצא שק או קופה אם היה זקן או נכבד שלא היה דרכו ליטפל בכלים אלו אינו חייב להחזיר. כללו של דבר כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר בשלו אינו מחזיר בשל חברו אינו מחזיר:

6ראה בהמה שברחה מן העדר והחזירה למקומה הרי זה קיים המצוה ואין צריך דעת בעלי׳. החזירה וברחה אפי׳ מאה פעמים חייב להחזיר שנאמר השב תשיבם פירוש אפילו מאה פעמים עד שיחזירנה לבעליה למקום המשתמר ואם החזירה למקום שאינו משתמר כגון גנה וחורבה ונאבדה משם חייב באחריות:

7כהן אינו מטמא עצמו בבית הקברות להחזיר אבדה וכן הבן אינו שומע אל אביו שאמר לו אל תחזיר:

8ראה מים שוטפין ובאין בשדה חברו הרי זה גודר בפניו:

9אבדתו ואבדת אביו ואבדת רבו שלו קודם לכל אדם אביו ורבו רבו קודם וה״מ רבו מובהק. ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת: המוצ׳ מציא׳ חייב להכריז עליה וכשהוא מכריז מזכיר שם האבדה ואינו חושד לרמאי לפי שאינו מחזיר אלא על ידי סימנין מובהקין פי׳ מובהקין כגון מדה ומשקל או מנין או מקום האבדה.

10באו שני׳ זה נותן סימנין וזה נותן סימני׳ זה כמו זה לא תנתן לזה ולזה אלא תהא מונחת עד שיודה האח׳ לחברו או שיעשו פשרה ביניהם: וכן אחד הביא סימן ואחד הביא עדים תנתן לעדים: זה נתן סימן וזה נתן סימן ועד אחד הרי העד כמי שאינו ויניח: מצא שמלה או כיוצא בה זה הביא עדי אריגה שארג לעצמו וזה הביא עדי נפילה שנפלה ממנו תנתן לעדי נפילה. זה נתן מדת ארכ׳ וזה נתן מדת רחבה תנתן למי שנתן מדת ארכה. זה כוון מדת ארכ׳ ורחב׳ וזה כוון משקלה תנתן למדת משקל:

11והר״ף כתב ויש מחלקים בין בגדי׳ שאין דרך לשקלן ממתכו׳ שדרך לשקלן. וצרי׳ לבדוק האבד׳ שלא תפסד מאליה. כיצד כסות מנערה אחת לשלשי׳ יום ושוטחה על גבי מטה לצרכה ולא לצרכו.

12מצא כלי עץ משתמש בהן כדי שלא ירקבו:

13כלי נחשת משתמש בהן בחמי׳ אבל לא על גבי האור מפני שמשחיקן. כלי בסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן: מגרפות וקרדומו׳ משתמש בהן ברך פי׳ עצים רכים ולא קשים מפני שמפחיתן: מצא כלי זהב וכלי פשתן וכלי זכוכית הרי זה לא יגע בהן עד שיבא אליהו. מצא ספר קורא בו אחת לשלשים יום. ואם אינו יודע לקרו׳ גוללו אחת לשלשים יום ולא יקרא בו פרשה וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם. ולא יפתח יותר משלשה דפים ולא יהיו ב׳ קורין ב׳ ענינים שמא ימשוך זה ויתקלקל הספר. אבל קורין שני׳ בענין אחד: מצא תפילין מניח כדי דמיהן ומניחן. פירוש מעכבן לעצמו:

14מצא דבר שיש בו רוח חיים שהרי הוא צריך להאכילו אם הוא דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן עד י״ב חדש או שוכרן ולוקח שכרן ומאכילן ואם היה שכר יותר המותר לבעלי׳ וכן התרנגולת מוכר הבנים ומאכילה כל י״ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלי׳ בשותפות כדין כל השם בהמה מחברו: ור״ש ז״ל פירש שם דמיהן מוכרן ומניח הדמי׳ אצלו:

15מצא עגלים וסייחים שרועים בשדה מטפל בהן ג׳ חדשי׳ ושל בריאה ל׳ יום פי׳ ואם צריך לפטמם בבית מטפל בהן ל׳ יום:

16מצא אווזין ותרנגולין זכרים גדולי׳ מטפל בהן ל׳ יום קטנים וכל דבר שטפולו מרובה משכרו מטפל בהן ג׳ ימים מכאן ואילך מוכר בב״ד מה יעשה בדמים לא ינתנו לב״ד אלא ינתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהן לדברי רבא שפסקנו כמותו ועל ידי כן חייב בגנבה ואבדה אבל באונס לא. במה דברים אמורים בדמי מכירה כגון שמכר האבדה אבל מעות אבדה כגון שמצא מעות לא ישתמש בהן:

17והמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם.

18ומחזירין חמור בסימני אוכף. זה הכלל באבדה שאין בה סימן כיון שנאבדה וידעו הבעלים שנאבדה הרי זו בחזקת שנתיאשו הבעלים ממנה והרי היא של מוצאה והר״ף כתב מיהו בדבר שיש לו קול סמוך לבעלי׳ שיש לו כקורות ואבנים אפי׳ בדבר שאין בו חייבין השכנים להחזיר ע״כ: אבל אם לא ידע שנפל כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.

19וכל דבר שיש בו סימן הרי הוא בחזקת שלא נתיאשו הבעלים ממנה והמוצא אותה חייב להכריז. ואם הוא דבר שאין בו סימן יהא מונח בידו עד שיבא אליהו. ואם יש בו סימן אע״פ שהוא עשוי לידרס הוי סימן וחייב להכריז.

20ואין מחזירין אבדה בטביעות עין אלא לתלמיד חכם שאינו משנה בדבורו כי אם בג׳ דברי׳ בפוריא ובאושפיזא ובשביל הבאת שלו׳:

21תמרי זיקא שריין שהבעלים מתיאשין מהן ומוחלין להם ואם הם של יתומים שאינן בני מחילה אסורין וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום אילנות הרי זה גלה דעתו שלא מחל ואסורות:

22מצא דבר שיש בו סימן בצד דבר שאין בו סימן חייב להכריז אם נראה שהדבר שאין בו סימן מדבר שיש בו סימן:

23מצא מעו׳ בחנות הרי הן שלו בין התיבה ולחנוני הרי הן של חנוני לפני השלחני הרי הן שלו. ואמרי׳ ואפי׳ על גבי השלחן. בין התיבה או בין הכסא של שלחני הרי אלו של שלחני ואפי׳ בדבר שיש בו סימן הרי אלו שלו שרוב גוים מצויין לשם וקיימא לן כר׳ שמעון דמתיר ברוב גוים ולא ברוב ישראל: ראה אותה המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה אותו האיש שהחזיק בה זכה בה. והמגביה מציאה לחברו קנה חברו.

24בהמה של מציאה לא זכה בה עד שימשכנ׳ או עד שינהגנה וכן בנכסי הגר. אחד רוכב ואחד תופס מוסרה הרוכב קנה הבהמה והמוסרה שעל לחי הבהמ׳ והתופס מוסרה קנה מה שתפס בידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה.

25וחברו של אדם קונה לו שלא מדעתו אם היתה חצר המשתמרת או עמד בצדה אע״פ שאינה משתמרת. ד׳ אמות של אדם קונות לו בכל מקום. מסקי׳ דקטנה יש לה חצר ויש לה ד׳ אמות וקטן אין לו חצר ואין לו ד׳ אמות.

26מציאת בנו ובתו הסמוכי׳ על שלחנו אע״פ שהם גדולי׳ ומציאת בתו הקטנה והנער׳ אע״פ שאינה סמוכה על שלחנו ואפי׳ מכורה לאמה הרי אלו שלו וכן מציאת אשתו ועבדו ושפחתו הכנעני׳ אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שלחנו אע״פ שהו׳ קטן וכן מציאת עבדו ושפחתו העברים אע״פ שהם סמוכין על שלחנו הרי אלו שלהם מפני שעבדו ושפחתו אוכלי׳ בשכרם ויתום הגדל בתוך הבית לא קרינא ביה סמוך על שלחנו אחרי שאינו מוטל עליו לגמרי.

27והמוצא שטרי חוב לא יחזיר אף על פי שהחייב מודה: