כל בו פה

1פה. דין הלכות נדה

2האשה אפילו קטנה בת שלש שנים ויום אחד מתטמאת בבית חיצון אף על פי שלא יצא הדם לחוץ אלא שנעקר מן הרחם ושתת הואיל ויצא מבין השנים והוא מקום שיגיעו אליו בשעת גמר ביאה ובין השנים עצמו כל פנים:

3ואסור לבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה ואפילו להיו׳ מערה בה והבא עליה כל ימי נדתה עד שתטבול בכרת:

4ונדה דאוריתא כך היא כשמתחלת לראות דם אפילו טפת דם כחרדל טמאה ז׳ ימים בין ראתה כל ז׳ ימים בין שלא ראתה אלא יום אחד:

5וכת׳ הר״ש ז״ל דהא דאמרי דאשה מתטמאה בכל שהוא הוא לענין ראייה אבל לענין כתם הנמצא בבשרה או בבגדיה לא מטמאה עד כגריס. ועוד שאפילו עד כגריס תולה במאכולת ע״כ:

6ואם פסקה מלראות ביום ז׳ סמוך לערב טובלת בליל שמיני וטהורה לבעלה ואם תראה אחר כן נכנסה לימי זיבה והם י״א יום: זהו משפטן אם ראתה ביום א׳ שהוא יום ראשון בין שראתה בתחלת הלילה בין שראתה בסוף היום אותו היום כולו טמא וכאלו לא פסק הדם מעת שראתה עד ששקעה החמה ומשמרת כל הלילה של יום שני ואם לא ראתה כלום בלילה טובלת ביום אחר הנץ החמה ושומרת כל היום אם לא ראתה כלום הרי יום אחד טהור כנגד יום טמא ומותרת לבעלה ליל יום ג׳. ראתה דם גם ביום השני בלילו או ביומו הרי יום שני טמא ומשמרת יום ג׳ ותהיה מותרת לבעלה ליל יום רביעי אם לא ראתה: ובין הימים האלו נקראת זבה קטנה. ראתה גם בליל שלישי או ביומו הרי היא זבה גדולה וצריכה לספור ז׳ נקיי׳ שיהיו כלם טהורים מבלי ראיה וטובלת ביום ז׳ אחר הנץ החמה ומותרת לבעלה בליל ח׳: ראתה אחר ז׳ נקיים אלו והם י״א יום מתחלת ימי זיבה חוזרת לימי נדתה והם שאמרו רז״ל י״א יום שבין נדה לנדה וטמאה שבעה ימים בין ראתה בין לא ראתה וטובלת בליל ח׳ אם פסקה כמו שבארנו.

7והיה מנהג הנשים להראות כתמיהן לחכמים לראות אם הוא דם טמא או טהור כי יש כתמי׳ שאין טמאי׳ ואף על פי שיצאו מן המקור שאין כל המשקה היוצא מן המקור טמא אלא הדם בלבד. וה׳ דמים באשה טמאים והשאר טהור. ובימי חכמי התלמוד נסתפק הדבר במראה הכתמים שלא היו בקיאין בו לטהרו או לטמאו ועוד שנתקלקלו הוסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה על כן החמירו חכמי׳ בדבר וגזרו שיהיה כל דם שתראה האשה ספק זיבה שאם ראתה שלשה ימים רצופים שתשב ז׳ ימים נקיים:

8ובנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבו׳ עליה ז׳ נקיים חוץ מאותו יום שבו פסק הדם שחששו ואמרו שמא טעינו ולא ידענו מתי התחלנו לראות ואולי ראינו זה ג׳ ימי׳ ואנו זבות גמורות וצריכות אנו לישב ז׳ נקיים וכ״ש אם ראו ראייה גדולה שצריכו׳ לחוש לזה אח׳ שהפתח פתוח אבל החומרא היתרה כשאינן רואות רק טפת דם כחרדל שיש לומר לפי מעוטו שעכשיו מתחילות לראות:

9והר״ש נ״ע כתב וז״ל וליכא למימר דהא אתא לאשמועינן דמדאוריית׳ דם טפה כחרדל לא מטמא והם החמירו דמטמא דהא אפילו מדאוריתא אשה מתטמאה בראיית דם כל שהוא כדתנן בפ׳ יוצא דופן מטמאין בכל שהוא ואפי׳ כעין חרדל ובפחות מכן הלכך לאו אדם טפה כחרדל קא מהדר אלא אראיה אחת דמדאורי׳ זבה כשסופרת ז׳ נקיים אינה סופרת אם לא בג׳ ראיות בג׳ ימים רצופים בתוך י״א יום שבין נדה לנדה והן החמירו על עצמן לעשות כן אפילו בראיה אחת עכ״ל:

10ועוד החמירו חכמים בענין זה שמן התורה אין האשה מתטמאה עד שתרגיש ותראה דם ויצא מבשרה. וחכמים החמירו ואמרו שכל הרואה כתם על בשרה או על חלוקה אפי׳ לא הרגישה ואף על פי שבדקה עצמה ולא מצאה דם לפנים בבשרה שהרי מן המקור בא כתם דם זה ומונה ז׳ נקיים משעה שמצאה הכתם. והבא עליה בזדון מכין אותו מכת מרדות וקלקלה וסתה בכתם זה לפי שלא הרגישה מתי יצא דם זה:

11והכתם שנמצא בבשרה אין לו שעור. ואם נמצא על חלוקה או על בגדי׳ שמקבלי׳ טומאה שישבה בהן והיה הכתם כגריס טמאה. פחות מכן טהורה שתולין שהוא דם מאכולת.

12נמצא על דבר שאינו מקבל טומאה כגון שישבה על כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכלי חרס מגבו או על עור הדג או על בגד שאין בו ג׳ אצבעות על ג׳ או שישבה על הקרקע ונמצא במקומה כתם אינה חוששת לו שכל שאינו מקבל טומאה לא גזרו על הכתם שימצא בו:

13וכתב הר״ף ז״ל ודוקא בשלא הרגישה ע״כ: ואפי׳ במקבל טומאה אם לא היה לבן ולפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונים כדי שתנצל מדין הכתמים:

14ולא בכל מקום שימצא הדם על בשרה יטמא משום כתם אלא אם כן ימצא כנגד בית התורף שלה. נמצא על עקבה טמאה שמא נגע עקבה בבית התורף שלה בעת ישיבתה וכן נמצא על שוקה ועל פרסותיה מבפנים והם המקומות הנדבקות זו בזו בעת שתעמוד ותדביק רגל ברגל ושוק בשוק הרי זו טמאה. נמצא על ראש גודל שלה טמאה שמא נטף מן המקור על רגליה בעת הליכתה. וכן כל מקו׳ שאפשר שינתז עליו דם נדתה כשתהלך שנמצא עליו דם טמאה ואם נמצא על ידיה או אפילו על קשרי אצבעות ידיה טמאה שהידים עסקניות הם אבל אם מצא הדם על פרסותיה או על שוקיה מבחוץ או מן הצדדין ואין צריך לומר מן הירכים ולמעלה הרי זו טהורה שאין זה אלא דם הבא ממקום אחר:

15הכתם שנמצא על בשרה שהיה ארוך כרצועה או עגול או שהיה טפין טפין או שהיה אורך הכתם על רחב ירכה או שהיה נראה כאלו הוא מלמטה למעלה הואיל והוא כנגד תורפה טמאה ואין אומר אלו נטף מן הגוף לא היה כזה שכל הדם הנמצא במקומות אלו מחמירין בו אע״פ שהוא ספק:

16הכתם הנמצא על החלוק שלה מן החגור ולמט׳ טמאה מן החגור ולמעלה טהורה נמצא על בית יד שלה אם מגיעה כנגד התורף טמאה ואם לאו טהורה:

17היה פושטתו ומתכסה בו הלילה כל מקו׳ שימצא בו דם טמאה וכן אזור שלה כל מקום שנמצא בו דם טמאה. וכל כתם שהיא טמאה בגללו אם יש לה דבר לתלו׳ בו ולומ׳ שמא כתם זה מדבר פלו׳ אם נמצא על הבגד טהורה. ואם נמצא על בשרה ספקו טמא ואינה תולה בו ואם היה לה לתלות בבשרה יותר מחלוקה אף על בשרה תולה וספקו טהור: כיצד שחטה בהמה חיה או עוף או שנתעסקה בכתמי׳ או שישבה בצד העוסקים בהם או שעברה בשוק של טבחי׳ ונמצא דם על חלוקה טהורה שתולה הכתם בדברים אלו.

18והר״י ז״ל כתב עיר שיש בה חזירים אמרינן פ׳ הרואה כתם דאין חוששין לכתמים ונראה שכשעברו אצלה מיירי:

19נמצא הכתם על בשרה בלבד אפילו מחגורתה ולמעלה טמאה היא שאם היה דם זה מאחד מאלה היה נמצא על בגדיה הואיל ונמצא על בשרה ולא בבגדיה טמאה: היתה בה מכה ואף על פי שחיתה אם יכולה להגלע ולהוציא דם ונמצא דם על בשרה תולה במכה וכן כל כיוצא בזה:

20נמצא הדם על בשרה ובגדיה כאחד תלה בכל מה שיש לה לתלו׳. ותולה במאכולת שמא בעת שישבה נהרגה מאכולת תחתיה והרי זה דם מאכולת ועד כמה עד כגריס היה יתר מכגריס אף על פי שמאכולת רצוצה בכתם אינה תולה במאכולת.

21וכן תולה בכנה או בבעלה אם היו עסוקין בדם או שהיו ידיהם מלוכלכות בו או שהיתה בהם מכה תולה ואומרת שהם נגעו בה והיא לא ידעה ודם זה מחמתן הוא.

22ואין מחזיקין דם ממקום למקום לתלות בו כיצד היתה לה מכה בכתפה ונמצא כתם על שוקה אין אומ׳ שמא בידה נגעה במכה ונגעה במקו׳ זה וכן כל כיוצא בזה אין תולין בין בגופה בין בחלוקה.

23שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בי אלא כסלע דם ונמצא על כל אחת מהן דם כסלע שתיהן טמאות:

24נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס ונמצא עליה כתם כשני גריסין תולה כגריס בדם שנתעסקה בו וכגריס במאכולת ואם נמצא הכתם יותר משני גריסין טמאה.

25נתעסקה באדום אינה תולה בשחור נתעסקה בעוף שיש בו מיני דם הרבה ונמצא בה מראה אחת מהן תולה בו.

26היתה לובשת שלש חלוקו׳ אם יכולה לתלות תולה אף בתחתון. ואם אינה יכולה לתלות אינה תולה אף בעליון כיצד עברה בשוק של טבחי׳ אע״פ שנמצא הכתם בתחתון לבדו טהורה לא עברה בשוק של טבחים אע״פ שנמצא הכתם בעליון לבדו טמאה: ספק עברה ספק לא עברה ספק נתעסקה ספק לא נתעסקה אינה תולה:

27האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין גויה בין ישראלית וחזרה ולבשה אותה קודם בדיקה ונמצא עליה כתם תולה בנדה שלבשה אותו:

28השאילה אותו לנדה בז׳ ימים נקיים וחזרה ולבשה אותו קודם בדיקה ונמצא עליו כתם שניהן מקולקלות שמא מזו הוא שמא מזו: השאילה ליושבת על הכתם אינה תולה בה שאין תולין כתם בכתם בדקה חלוקה ובדקה עצמ׳ ומצאה טהור׳ והשאילה החלוק לחברתה ולבשתו ונמצא עליה כתם כשהחזירתו לה השואלת טמאה ואינה תולה בבעלת החלוק שהרי בדקה אותו קודם שתשאילהו לה.

29ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה ונמצא בו כתם אם נמצא כנגד תורפה שלה טמא׳ ואם לאו טהורה שכתם זה של קצרה הוא: ג׳ נשים שלבשו חלוק אחד זו אחר זו ואחר כך נמצא עליו כתם וכן אם ישנו במטה אחת כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות. ואם בדקה אחת מהן עצמ׳ מיד ומצאה דם היא טמאה והשתים טהורו׳ בדקו כולן ומצאו עצמן טהורות תולה מי שאינה ראויה לראו׳ דם במי שראויה ותהיה שאינה ראויה טהור׳ והראוייה טמאה. כיצד היתה האח׳ מעוברת או מניקה תולה והיא טהורה וכן הבתולה מדמים תולה בשאינה בתולה. היו כלן שאינן ראויות לראות דם כלן טמאות:

30ג׳ נשים שעלו דרך מרגלות המטה וישנו כלן ונמצא דם תחת האמצעית שלשתן טמאות תחת הפנימי׳ זאת ושבצדה טמאו׳ והאחרת טהורה. ואם לא עלו דרך מרגלות המטה שהרי אין להן סדר ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות בד״א כשבדקו כלן עצמן ונמצאו טהורות שלא תוכל האחת לתלות בחברת׳ שלא בדקה ותהיה זאת שלא בדקה בלבד טמאה אבל כשבדקו כלן לא יוכלו לתלות וכלן טמאות.

31וכל כתם הנמצא על הבגד שלא נודע שהוא דם אינו מטמא ואפילו אין לה במה לתלות: כתב הר״ש יש נשים שנמנעו׳ מלבא בבית הכנסת ואינן צריכות לעשות כן דמה טעם הן עושו׳ אם מפכי שסבורות הן שבית הכנסת הוא מקדש אפילו אח׳ הטבילה למה נכנסות בו והלא מחוסר כפרה שהרי טבל והעריב שמשו בכרת וא״כ לא תכנסו הנשים לעולם עד שתביאו קרבן לעתיד. ואם אינו כמקדש תכנסו ותכנסו ועוד שכלנו טמאי מת ושרץ ובעלי קריין ונכנסי׳ בו. הא למדת שאינו כמקדש ויכולי׳ לבא שם. מ״מ מקום טהרה הוא ויפה הן עושות ע״כ:

32היולדת טמאה כנדה ואף על פי שלא ראתה דם ואחד היולדת חי או מת אם זכר או נקבה יושבת לזכר או לנקבה והוא שתגמר צורתו ואין צורת הולד נכרת פחות ממ׳ יום אחד הזכר ואחד הנקבה.

33המפלת בתוך מ׳ יום או ביום מ׳ אינה טמאה לידה. הפילה ביום מ״א אחר התשמיש הרי זה ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה.

34היתה צורת האדם דקה ביותר שאינה נכרת בעליל תשב לזכר ולנקבה. וזהו שנקרא שפיר מרוקם איזהו שפיר מרוקם תחלת בריתו של אדם גופו כעדשה. שני עיניו כשתי טפי זבוב מרוחקות זו מזו. שני חוטמיו כשתי טפי זבוב קרובות זו לזו. פיו פתוח כחוט השערה ואין לו חתוך ידים ורגלים נתבארה צורתו יותר מזה ועדין אינו נכר בין זכר לנקבה אין בודקין אותו במים אלא בשמן שהשמן מצחצחו ומביאין קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום מלמעלה ולמטה אם מסכסך בידוע שהוא זכר אם נראה באותו מקום כשעורה סדוקה הרי זו נקבה ואינה צריכה בדיקה.

35ובכל אלה הרקימות של נפלים אין נותנין להם ימי טוהר עד שישעיר הולד.

36ובאלה הארצות פשט המנהג שאין נותנין לשום יולדת ימי טוהר כלל אבל סופרת ז׳ ימי׳ נקיים בכל עת שתרצה ואחר כך טובלת כמי שילדה בזוב ואפילו ראתה בימי טוהר שלה שהם ל״ג יום לזכר וס״ו ימים לנקבה שמן התורה נקרא כל דם שתראה בהן דם טוהר שאינו מונע האשה מבעלה אלא שטובלת אחר ז׳ נקיים של זכר ואח׳ י״ד של נקבה ומשמשת מטתה אעפ״י שהדם שותת: ובצרפת העמידו המנהג כדין תורה בדם טוהר.

37והר״י ז״ל כתב אין נותנין לה ימי טוהר עד שישעיר הולד אבל מבן מ׳ יום והלאה נותנין לה ימי טומאה אע״פ שלא תראה דקיימא לן דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם: אבל בכמה ארצו׳ נהגו שלא לבעול על דם טוהר עכ״ל:

38והרי״ף ז״ל כתב ויולדת נקבה אם לא ראתה בתוך שבעה ללידתה אלא פסק סופרת ז׳ נקיים בתוך השבועים עצמן ועולין לה אף על פי שהיא אסורה לשמש בתוך השבועי׳ מיהו לידי ספירה עולין לה שכך שנו חכמים ימי לדתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה וטובלת לאחר שבועים ותשמש לאחר שבועים. אבל אם לא ספרה ז׳ נקיים לעולם לא תשמש דבעינן נסתם הטמא ונפתח הטהור.

39המפלת חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצאת בה עצם הרי זו טמאה לידה. הפילה חתיכה ואפילו היא אדומה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ואפילו נקרעה החתיכה ונמצאת מלאה דם טהורה שאין זה דם נדה אלא דם החתיכה:

40הפילה חתיכה קרועה ודם אגוד בתוכה טמאה:

41הפילה כמין קליפה כמין שעורה כמין עפר כמין יבחושין ומראיהן אדום מטילן בתוך מים פושרין ואם נמוח טמאה שדם הוא שנקפה. וכל הרואה דם יבש טמאה ואם שרו אותו בפושרין מעת לעת ולא נמוח טהורה שדם מכה הוא זה:

42הוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה מדבריהם ואין לה ימי טוהר עד שיצא הולד רובו ואם יצא ראשו כלו כאחד הרי זה כיוצא רובו.

43מי שילדה זכר ונקבה תאומים תשב לנקבה. ילדה טמטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. ילדה תאומים אחד זכר ואחד טמטום או אנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה: האחד נקבה והשני טומטום או אנדרוגינוס תשב לנקבה שהטומטום או אנדרוגינוס ספק הן שמא זכר או נקבה.

44האשה שהוחזקה מעוברת וילדה ואין ידוע מה ילדה כגון שהפילה בבור או בנהר או הפילה וגררתו חיה הרי זו בחזקת שהפילה ותשב לזכר ולנקבה ולנדה:

45כל מקום שנאמר תשב לזכר ולנקבה דינה שתהא אסורה לבעלה י״ד יום כיולדת נקבה ז׳ ראשוני׳ ודאין וז׳ שניים ספק ואין נותנין לה ימי טוהר אלא מ׳ יום כיולדת זכר. ואם ראתה דם אחר המ׳ יום עד השמנים אינו דם טוהר אלא ספק דם נדה. וכן אם ראתה דם ביום פ״א בלבד הרי זו ספק נדה ותשב ז׳ ימי נדה שמא נקבה ילדה שאין לה וסת נדות עד אחר מלאת ימי טהרה.

46וכל מקום שנאמר תשב לזכר ולנקבה ולנדה דינה שתהא אסורה לבעלה י״ד יום כיולדת נקבה ואם ראתה ביום פ״א הוי ספק נדה. וכן אם ראתה ביום מ״א אע״פ שראתה ביום לדה הרי זו ספק נדה ואסורה לבעלה עד ליל מ״ח כיולדת זכר ואין נותנין לה ימי טוהר כנדה והרי היא כמי שלא ילדה: וכל דם שתראה מיום שנפלה עד פ׳ יום אם בימי נדתה הרי זו ספק נדה מאחר הז׳ מיום שהפילה ואם בימי זיבת׳ הרי זו ספק זבה שאין וסת כל ימי מלאת: וכן אם ביום פ״א עדיין היא מקולקלת ותהיה ספק נדה אף על פי שלא ראתה אלא יום אחד. וכשיוקבע לה וסת אחר השמנים יסור קלקולה ותחזור להיות נדה ודאי או זבה וכן מיום שהפילה עד ז׳ ימים תהיה בנדתה ודאית אם הפילה בתוך ימי נדתה:

47יש אשה שיש לה וסת ויש שאין לה וסת אלא לא תרגיש עד שיצא הדם ואין לה יום קבוע לראיתה וזו שיש לה וסת הוא שיש לה יום קבוע מכ׳ יום לכ׳ יום או מכ״ד לכ״ד או פחות או יותר וקודם שיבא הדם תרגיש בעצמה שהיא מפהקת ומעטשת וחוששת פי כרסה ושיפולי מעיה ויסתמר שערת בשרה או יחם בשרה וכיוצא במאורעו׳ אלו ויבאו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה קבועה לה או ביום וסתה.

48וכל אשה שיש לה וסת בחזקת טהורה לבעלה עד שתאמר לו טמאה אני. או שהוחזקה טמאה בשכנותיה:

49ומי שהלך בדרך למדינה אחרת והניח אשתו טהורה כשיצא אינו צרי׳ לשאול לה אם היא טהורה ואפילו מצאה ישנה מותר לבא עליה שלא בשעת וסתה שאינו חושש שמא נדה היא ואם הניחה נדה אסורה לו עד שתאמר טהורה אני:

50האשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהור׳ אני אינה נאמנת אם לא נתנה אמתלא לדבריה מפני מה אמרה טמאה אני: היה משמש מטתו עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי לא יפרוש מיד כשהוא בקשיו שהנאה יש לו ביציאתו כביאתו ואם פירש מיד חייב כמו שבעל נדה אלא כיצד יעשה נועץ צפרני רגליו בקרקע ושוהה עד שימות האבר ונשמט ממנה:

51ואסור לאדם לשמש עם אשתו סמוך לוסתה שמא תראה דם בשעת התשמיש. עבר וסתה ולא ראתה מותר לשמש אחר שתעבור עונת הוסת כיצד היה דרכה לראות בו׳ שעות ביום אסור לשמש מתחילת היום. עברו ז׳ שעות ולא ראתה אסורה לשמש עד לערב. ואם היה דרכה לראות בו׳ שעות בלילה אסורה לשמש מתחלת הלילה עד שתזרח השמש.

52וכתב הראב״ד ז״ל אשה שהיא למודה לראות בעונתה ב׳ או ג׳ ימים רצופי׳ כשם שחוששת לראשון עד שתעבור הוסת כמו שביארנו כך חוששת כלן משום דאיכא שפעת או מדלפת שהיא כשופעת מראשון לשני ומב׳ לשלישי שהכל בראיה אחת. ועוד שרוב הנשים משנות וסתן להקדים ג׳ ימים או לאחר ג׳ ימים וחוזרות למקומן ואותן הימים שהם עתה ב׳ כבר היו א׳ ונעשו עקר וסת.

53ואין הראשון קובע וסת עד שיקבענו ג׳ פעמים ואינה טהורה מן הוסת עד שיעקר ממנה ג׳ פעמים. כיצד היתה דרכה לראות ביום כ׳ ובא יום כ׳ ולא ראתה ובא יום כ״ג וראתה הרי יום כ׳ ויום כ״ג שניהם אסורין וכן אם ראתה פעם שניה ביום כ״ג ולא ביום כ׳ עדיין שניהם אסורין. ראתה פעם ג׳ ביום כ״ג ולא ביום כ׳ יום כ׳ טהור ונקבע וסתה יום כ״ג שהרי נעקר יום כ׳ ג׳ פעמים ונקבע יום כ״ג ג׳ פעמים. ואין צריך עקירה ג׳ פעמים אלא יום שנקבע ג׳ פעמים. ואם נקבע מחמת אונס אפילו כמה פעמים כגון מחמת קפיצה וכיוצא בה אינו וסת וכל יום שראתה בו חוששת לו להבא ואעפ״י שלא נקבע ואם עבר אותו יום ולא ראתה טהור הוא להבא אם לא נקבע ג׳ פעמים. ואין האשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה. ראתה בהן כיון שראתה יום אחד אינה קובעת וסת כל השבעה וכן בימי זיבה שהן י״א יום שבין נדה לנדה כמו שבארנו אבל קובעת היא וסת בימי נדותה שלא ראתה בהן. ואם נקבע לה וסת בימי זיבתה חוששת לוסת שאם ראתה דם בוסת זו אפילו יום אחד תשב לנדה מספק ואסורה לשמש אותו היום ואפילו לא ראתה בשאר ימי הוסת ואם ראתה בשאר ג׳ ימים הרי זו זבה. וכל וסת שנקבע בימי זיבה אם נעקר אפילו פעם אחת נעקר ואינה צריכה להעקר ג׳ פעמים שחזרת ימים מסולקין בימים אלו.

54דרך בנות ישראל ובני ישראל לבדוק עצמן אחר תשמיש כיצד מקנחי׳ עצמן במטלית של פשתן שחוקי׳ ולבני׳ האיש בשלו והאשה בשלה ורואין בהן שמא ראתה דם בשעת תשמיש והבגד הזה שמקנח בו האשה נקרא עד שלה ושמקנח בו האיש נקרא עד שלו וכל הנשים צריכות לעשות זאת אחר תשמיש ואפילו עוברות ומניקות ואפילו זקנה וקטנה. וצריכות שני עדים א׳ שלו וא׳ שלה.

55ויש לאיש להניח אשתו לבדוק העד שלו ונאמנת על שלו מתוך שנאמנת על שלה. הצנועות לא ישמשו עד שיבדקו עצמן תחלה ואף על פי שאינן צריכות.

56ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק לפיכך צריכות שני עדים אחד לפני התשמיש וא׳ לאחר התשמיש.

57שמשה מטתה וקנחה עצמה ואבד העד לא תשמש פעם שניה עד שתבדוק בעד אחר תחלה שמא היה דם בעד שאבדה.

58הניחה העד תחת הכר ונמצא עליו דם אם משוך טמאה שחזקתו מן הקנוח ואם עגול טהורה שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר. הניחתו תחת ירכה בין כך ובין כך טמאה ואין חוששין לדם מאכולת ואפילו שחטה אותו בירכה.

59קנחה עצמה בעד שאינו בדוק לה והיה בו דם קודם לכן ונמצא עליו דם אם היה כגריס טמאה פחו׳ מכאן טהורה שאין זה אלא דם מאכולת.

60והמשמש מטתו פעמי׳ רבות אינן צריכין לבדוק בעד שלהן בכל ביאה וביאה אלא יקנחו עצמן בכל פעם ופעם ולמחר יבדקו עדים ואם נמצא על אחד מהן דם טמאה.

61האשה שראתה דם בשעת תשמיש לכשתטהר מותרת לשמש פעם שניה ושלישית. ראתה דם בפעם ג׳ ואין שם דבר לתלות בו כגון שלא שמשה סמוך לוסתה. שאין לתלות בוסת. או שלא היתה שם מכה שאין לתלות במכה אסורה לשמש עם בעל זה לעולם ותתגרש ממנו ותנשא לשני. נשאת לשני וראתה כסדר הזה ג׳ פעמי׳ תצא ממנו ותנשא לשלישי. נשאת לשלישי וראתה כסדר הזה שלשה פעמי׳ תצא ממנו. ואסורה לכל אדם עד שתבריא מחולי זה. וכבר בארו ז״ל כיצד בודקין אותה אם נרפאת אם לאו ונאמנת אשה לומר יש לי מכה במקור שממנה יוצא דם ותהיה מותרת לבעלה אף על פי שהדם יוצא בשעת תשמיש מן המקור.

62האשה שהשתינה וראתה דם מי הרגלים בין שהשתינ׳ והיא עומדת בין שהשתינה והיא יושבת ואפי׳ הרגישה מגופה ונזדעזעה אינה חוששת והרי היא טהורה שהרגשת מי רגלי׳ היא זאת שאין מי רגלים מן המקור ודם זה דם מכה הוא שיש לה בחלוחלת או בכוליה.

63וכל הרואה דם מחמת מכה שיש לה במקור אפילו ראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור שהוסתות מדבריהם. וכל אשה שמרבה לבדוק עצמה ואעפ״י שיש לה וסת קבוע הרי זו משובחת שאפשר שיבא הדם בלא עת הוסת ואם לא בדקה בין באונס בין ברצון הרי זו בחזקת טהורה עד שתבדוק ותמצא טמאה ואפילו עבר עליה וסתה אם מצאה עצמה טהורה לכשתבדוק הרי היא טמאה ואם נמצאת טמאה מונה משעה שבדקה:

64הסומא בודקת עצמה ומראה לחברתה אבל חרשת שוטה צריכה פקחת לבדוק אותה ולקבוע לה וסת ואח״כ תהיה מותרת לבעלה:

65דין דם בתולים. בזמן הזה שאפילו היתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות דם ולא ראתה דם מימיה בועל בעילת מצוה ופורש:

66פירש ר״ש ז״ל ופורש דאמר לא להרחיק ממנה בנדה אלא פורש מן התשמיש וישן הוא בכסותו והיא בכסותה דאינה טמא׳ אלא מדרבנן שהרי דם בתולים טהור הוא. וכל זמן שתראה דם מחמת מכה הרי היא טמאה וסופרת ז׳ נקיי׳ אחר שיפסוק הדם וטובלת:

67וכתב הראב״ד וזה שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש לא פורש מיד הוא דאם כן יציאתו הנאה לו כביאתו אלא ממתין עד שימות האבר ופורש מיד מן המטה או היא פורשת מאצלו ואינו צריך להיות נועץ צפרני רגליו בקרקע שהרי מותר לו לגמור ביאתו אלא עומד עד שימות: ור״י ז״ל כתב ומותר לגמור ביאתו אפילו שפעה דם באמצע הביאה שדם טהור הוא מן התורה:

68ואח״כ תמתין ז׳ עונות שלמות ואח״כ תתחיל לספו׳ ז׳ נקיים אך י״א שאם רחצה במים חמין היטב אותו מקום מתחלת למנו׳ למחרתו וליתא דאין אנו בקיאין בזה:

69הרואה דם בתולים מברך כנוסח זה בא״י אמ״ה אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעין חתום על כן אילת אהבי׳ זרע קודש שמרה בטהרה וחק לא הפרה בא״י הבוחר באברהם ובזרעו אחריו ומקדש בני ישראל:

70וכל אשה שתבעוה לינשא בין גדולה בין קטנה החמירו בה חכמים שצריכה לישב ז׳ נקיים ולא תנשא עד שתספור ותטבול שמא מחמודה ראתה טפת דם ולא הרגישה בה ואם נשאת לתלמיד חכם מותר לינשא מיד ואח״כ תספור ז׳ נקיים ותטבול שתלמיד חכם יודע שאסורה לו מהטעם שבארנו ויהיה נזהר מקרוב אליה עד אחר שתספור ותטבול:

71וכל הנשים שטובלות אחר ספירתן טובלות בליל ח׳ או ביום במקום שאין הנשים יכולות להגיע ולחזור בלילה מפני הלסטים או מפני הצנה או שנועלין שערי המדינה בלילה או שהיתה חולה. ואם אין שם אחד מכל אלה לא תטבול אלא בלילה ואפילו נתאחרה כמה ימים אחר ז׳ נקיים שלא תבא נדה אחרת לטעות אחריה ותטבול ביום ז׳ שהוא יום ספירתה: עברה וטבלה ביום ח׳ אע״פ שאין לה יראת שום דבר מכל אלו שזכרנו כתב ר״ש בן אדרת ז״ל שעלתה לה טבילה: וכל ז׳ ימים אם טבלה בהן כאלו לא טבלה אבל אם טבלה ביום ז׳ אע״פ שאסור לעשות כן שמא יבא עליה אחר הטבילה והיא אסורה לו כל ז׳ הימים הואיל וטבלה אפילו היתה זבה ודאית עלתה לה טבילה. וכן נמי כתב רשב״א וכתב רב אחא שלא עלתה לה טבילה גזרה שמא תשמש תכף שטבלה.

72וז׳ נקיים נקראין ימי לבונה לפי שפושטת בגדי נדתה ולובשת לבנים. והמנהג הפשוט שנהגו בנות ישראל כך הוא יום שפוסקת בו מלראות בודקת עצמה לערב ולובשת מבעוד יום חלוק לבן שאם תרא עוד שיהיה נכר ובלילה תשכב בסדינים לבנים מכתם ומתחלת למנות ז׳ נקיים מאחר היום שלבשה חלוק לבן. ואם לא לבשה חלוק לבן מבעוד יום עד הלילה לא תתחיל למנות ז׳ נקיים מכל אותו היום שלבשתו בו.

73וצריך שינהג עמה בעלה בימי לבונה כמו בימי נדותה לא ישכב עמה במטה אחת ואפילו הוא בכסותו והיא בכסותה ולא יגע באצבע שלה ולא תאכל עמו בקערה אחת ולא תמזוג לו הכוס ותתן בידו ולא כוס בלבד אמרו דאסור לתת זה ביד זה אלא כל דבר כגון מעות או מפתח. אבל מוזגת לו את הכוס ומניחתו על גבי שלחן וכתב הר׳ יצחק ז״ל דלשתו׳ אין קפידה לשתות בכוס אחד אחרי שהן שותין בזה אחר זה. והר״ף ז״ל כתב ונהגו להפסיק באד׳ אחד ע״כ. ואינה אוכלת עמו על שלחן אחד ואנו שיש לנו שלחן גדו׳ אין להקפי׳ רק שלא יאכלו בקערה אחת. ומצעת לו המטה שלא בפניו אבל בפניו לא מפני הרגל עברה. וכל שאר מלאכו׳ נדה עושה לבעלה ובלבד שלא תגע בו מפני הרגל עברה. ומותרת להתקשט בימי נדותה שלא תתגנ׳ על בעלה.

74וכתב ה״ר יצחק ז״ל וז״ל והלכה למעשה יום שפוסקת בו מלראות תלבש בגדי׳ לבני נקיים מכתמי׳ קודם שתהא לילה ותתחיל לספור למחרתו נקיים וכל ימי ספירתה צריך ליקח בגד פשתן נקי ולבן או מוך ולהכניסו באותו מקום בעומק לחורין ולסדקין ולהוציאו ולראות אם נכר בו שום אדמימו׳ כשעומדת ממטתה ובערבית כשהולכת לבית הכנסת קוד׳ שתהא לילה ואם שכחה ולא בדקה עצמה עד יום ז׳ כמו כן שחרית וערבית מותרת וטובלת בלילה וטהורה. והר״ף ז״ל פירש דסופא אעפ״י שאין תחלתו רק שתדע בודאי שפסקה בטהר׳ קודם יום ראשון של ספירתה. והיכא שלא בדקה רק יום אחד וביום ה׳ רב אמר תחלתו אלפ״י שאין סופו ור׳ חנינא אמר סופו ותחלתו בעינן וכתב בספר המצות יש לנו להחמיר עד שיהא תחלתו וסופו בבדיקה.

75ובתוך ו׳ עונות שלמות לשמושה אינה יכולה להתחיל לספור ז׳ נקיים. והר״ף ז״ל כתב יום שמשלימו׳ בו הו׳ שעות אינו מן הספירה דז׳ נקיים דכיון דתחלתו תוך ז׳ שעות שוב אינו יכול להיות מן המנין דהא בעינן כלו בטהרה ע״כ.

76וכן אם ארע שטעתה במנין יום אחד וטבלה ושמשה צריך להמתין ו׳ שעות שלמו׳ וזהו ד׳ ימים ואחר תמנה יום אחד נקי ותטבול אך מתירה שלאחר ז׳ נקיים כגון שלא טבלה כראוי ושמשה הרי זו טובלת בכל עת: