כל בו צח

1צח. דין לאי זה מהן מברך בלמ״ד ולאי זה מהן בעל

2כתב הרמב״ם ז״ל על כל מצות עשה בין מצוה שהיא חובה בין שאינה חובה מברך עליה קודם עשייתה. וכן כל מצות עשה מדברי סופרים בין שהיא חובה כגון על מקרא מגילה והדלקת נר שבת ונר חנוכה בין שאינה חובה כגון ערוב ונטילת ידים מברך עליה קודם העשיה אקב״ו לעשות.

3העושה מצוה ולא ברך עליה אם מצוה שעשייתה קיימת מברך אחר עשייתה ואם דבר שעבר אינו מברך. כיצד הרי שנתעטף בציצית או לבש תפילין או שישב בסוכה ולא ברך תחלה חוזר ומברך אחר כן כל זמן שעשיתו קיימת וכן כל כיוצא בזה. אבל אם שחט בלא ברכה או כסה הדם בלא ברכה וכיוצא באלו שכבר נגמרה עשייתן אינו מברך. והגר אינו מברך על הטבילה עד אחר הטבילה לפי שעדיין אינו יכול לומ׳ אקב״ו שעדין לא נתקדש עד שיטבול ולפיכ׳ מברך אחר שיטבול.

4כל מצוה שעשייתה גמר חיובה כגון מעקה מברך בשעת עשיה ושאין עשייתה גמר חיובה שיש אחר עשייתה צווי אחר כגון העוש׳ סוכה או לולב או שופר תפילי׳ או ציצית או מזוזה אינו מברך עליהן בשעת עשיה אלא בשעה שעושה הצווי האחרון כגון בסוכה בשעה שישב בה בלולב בשעה שינענע וכן בשופר בשעה שישמע השופר בציצית כשיתעטף בתפלין בשעת לבישתן במזוזה בשעת קביעה.

5כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב וכיוצא בהן או שאינה תדירה שדומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן וכן העושה ציצית או תפלין ומזוזה או מעקה לעצמו מברך עליהן בשעת העשיה שהחיינו ואם לא ברך שהחיינו בשעת העשיה בסוכה ולולב וכיוצא בהן מברך בשעה שיוצא בהן ידי חובתו אחר ברכה הקבועה להן.

6היו לפניו מצות הרבה מברך על כל אחת בפני עצמה.

7כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשו׳ עשה אותה לאחרי׳ מברך על העשיה כיצד לבש תפילין מברך להניח. נתעטף בציצית מברך להתעטף. ישב בסוכה מברך לישב בסוכה. וכן הוא מברך להדליק נר שבת ולגמור ההלל. קבע מזוזה לעצמו מברך לקבוע מזוזה. עשה מעקה לגגו מברך לעשות. הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש תרומ׳. מל את בנו מברך לימול את הבן אבל קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה. עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה. הפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה. מל בן חברו מברך על המילה. וכן כל כיוצא באלו.

8עשה המצוה לו ולאחרי׳ כאחד אם היתה מצוה שאינה חובה מברך על העשיה לפיכך מברך על מצו׳ ערוב.

9היתה חובה ונתכוון להוציא לעצמו ולהוציא אחרים מברך לעשות לפיכך מברך לשמוע קול שופר.

10והמברך אחר שעשה בלא ברכה מברך על העשיה. לפיכך נטל הלולב מברך על נטילת לולב דמדאגבהיה נפק ביה אבל אם ברך קודם שיטול מברך ליטול את הלולב כגון לישב בסוכה. אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ומדברי הרשות הן אפילו שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידים וכן הוא מברך על בעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הבעור.

11וכל דבר שהו׳ מנהג אף על פי שיהיה מנהג נביאים אין מברכין עליו.

12וכן כל דבר שיסתפק לך אם הוא טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה. שלעולם צריך אדם להיות נזהר שלא יעשה ברכה לבטלה. ורבינו תם ז״ל עושה כלל אחר אי זו ברכה עושין בעל ואי זו בל׳. שכל מצוה שלא נגמרה מיד אלא שנשארה עשייתה קיימת כגון ציצית ותפילין והלל וכיוצא בהן מברך בל׳ וכל שעשייתה נגמרת מיד כגון מילה ושחיטה וערוב ופדיון הבן וטבילה מברך בעל ולפי זה הכלל מברכין על תקיעת שופר. נשלמו כלל הברכות ת״ל: