לנבוכי התקופה ג:ב

1חידוש העולם – חידוש היהדות

2העיקר הראשון של הרמב״‎ם, הוא: ״‎אני מאמין באמונה שלימה, שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים״‎.

3ואומנם, ב״‎אני מאמין״‎ זה הוא מדגיש ביותר את מה שהרבה לבאר באריכות בספרו ״‎מורה נבוכים״‎, כי לא רק שאנו מחוייבים להאמין במציאות א־לוהים, אלא גם בחידוש העולם, כלומר – בורא ומנהיג.

4אנו רואים בספרו הנ״‎ל, כי בכמה דברים הראה מעין הכנעה לפני אריסטו, אף בדברים כאלה, שלפי דברי מתנגדיו המה בסתירה לגופי תורה, אבל בזה – בחידוש העולם – התעקש נגדו בעקשנות יהודית נמרצה ולא נתן לו בזה אף כחוט השערה. הרמב״‎ם מבאר את התנגדותו היתירה לאריסטו בנוגע לקדמות העולם, גם כן על פי דרכו הוא, דרך השכל, ואומר (מו״‎נ ב, כה):

5דע, כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים... כי אין הכתובים המביאים על חידוש העולם יותר מן הכתובים המורים היות השם גשם... והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם כמו שפרשנו הכתובים והרחקנו היותו ית׳ גשם.

6והוא לא עשה זאת –

7מפני שהיות השם בלתי גוף יתחייב למופת, וקדמות העולם לא התבאר במופת, ואין צריך שיודחו הכתובים.

8אבל בין השיטין אפשר לראות כי הפעם ניצח הרגש, רגש היהדות, את השכל; ולו גם היו לו מופתים נאמנים על קדמות העולם, היה דוחה את המופתים האלה מפני מופתיו של משה רבינו ע״‎ה.

9והסיבה השניה שנתן להתנגדותו לאריסטו בזה, והיא נראית לנו עיקרית:

10מפני שהנחתנו שהשם בלתי גשם לא יסתור לנו דבר מיסודי התורה... אבל אמונת הקדמות, הנה היא סותרת הדת למעיין בה... ודע, כי עם האמנת חידוש העולם... תהיה התורה אפשרית, ותיפול כל שאלה שתיפול בזה העניין, עד אם יאמר, למה שם נבואתו בזה ולא נתנה לזולתו; ולמה השם נתן תורתו לאומה מיוחדת ולא נתנה לאומה אחרת; ולמה נתנה בזה הזמן ולא לפניו ולא לאחריו; ולמה ציווה באלה המצוות והזהיר באלו האזהרות... יהיו מענה אלו השאלות כולן, שנאמר: כן רצה או כן גזרה חוכמתו, כמו שהמציא את העולם כשרצה על זאת הצורה ולא נדע רצונו בזה, או פני החוכמה ביחד צורתו וזמנו – כן לא נדע רצונו או חיוב חוכמתו ביחד כל מה שקדמה השאלה עליו.

11ואם כי דבריו אלה עושים כמעט את כל ה״‎מורה נבוכים״‎ למשנה שאינה צריכה לגופה, כי הלוא באופן כזה אפשר לפטור את כל הנבוכים במאמר קצר וקל: ״‎אני ד׳ ואין לך רשות להרהר אחרי״‎, הנה חזקה עליו השפעת הרגש עד שלא עמד בעל ההיגיון היותר גדול הזה על הסתירה ההיגיונית שבדבר.

12וכדי לסתור סתירה מוחלטת את המופתים על דבר קדמות העולם, משתמש הוא במשל הנמרץ (מו״‎נ ב, ז):

13איש שלם במדע, שמתה אמו אחרי שהניקתהו חודשים, והוא לא ראה כלל אותה ולא נקבה משאר בעלי חיים. וכשמספרים לו באיזה אופן נולד, הוא וכל שאר בעלי חיים אשר על פני האדמה, הוא שואל הרבה קושייות חמורות מאוד: הייתכן הדבר, הלא... כל איש כשתכלה ממנו הנשימה קצת שעה – ימות... וכל איש ממנו אם לא יאכל המזון בפיו וישתה המים בימים מועטים – ימות בלי ספק, ואיך ישאר חודשים האיש חי...

14והנמשל מובן מאליו, כי אי־אפשר להביא ראיה מטבע המציאות הנראה בחוש על הבלתי נראה, על ה״‎מה לפנים ומה לאחור״‎. ושוב הסיח את דעתו הגדולה והרחבה מני ים, כי על ידי זה הוא מבטל גם את כל מופתי הפילוסופיה בכל מה שהביאו לראיה על מה שלפני הטבע ולאחר הטבע. כי במשל הזה, כבר הניח הרמב״‎ם את אבן השתייה לפילוסופיה החדשה שביטלה בטיסה אחת את כל המגדלים הפורחים באוויר של הפילוסופיה הישנה. ואומנם, זהו כוחו של הרגש גם על בעל השכל היותר גדול, שלפעמים כשיתקוף עליו רגשו, הוא עובר על כמה סתירות הגיוניות בשתיקה.

15כי הרגיש הרמב״‎ם ז״‎ל בהרגשה חדה, כי השיטה של קדמות העולם שוללת ממילא את כל רוח החיים שבדת, ולא לחינם העמיד את ה״‎אני מאמין שהבורא יתברך הוא בורא ומנהיג״‎ בראש העיקרים, כי באמת זהו כללא, ואידך – פירושא הוא, זיל גמור.

16כי בעיקר הנ״‎ל מוצאים אנו יישוב מספיק לכל הקושייות הנופלות על שאר העיקרים. למשל, מוצאים אנו אחר כך בין השאר את שני העיקרים הללו: ״‎אני מאמין באמונה שלימה, שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותם״‎; ו״‎אני מאמין באמונה שלימה, שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש למי שיעבור על מצוותיו״‎ – שלכאורה יש סתירה גלוייה ובולטת בין שני העיקרים הללו, והיא הסתירה העתיקה בין ידיעה ובחירה. אם הקדוש ברוך הוא יודע מראש את כל מעשי בני אדם ומחשבותם, אם כן, מדוע הוא גומל טוב ומעניש?

17הנה התירוץ על זה ברור, ש (רמב״‎ם, הלכות יסודי התורה ה, ה):

18שהקב״‎ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כוח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא... אין כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של הבורא.

19כלומר, בהנחתנו שהוא בורא ומנהיג לכל הברואים כבר כללנו בזה, כי הוא וידיעתו הם למעלה מהשגתנו שנשתלשלה רק ממנו.

20ולחינם בא הראב״‎ד בטרונייה עליו, ש״‎לא נהג כמנהג החכמים, שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו״‎. כי באמת כבר השלים זאת עוד בהתחלת דבריו, שפתח בדברים אלה (יסודי התורה א, א-ד):

21יסוד היסודות ושורש החוכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא; וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמת הימצאו... כלומר, אין שום מצוי אמת מלבדו.

22וממילא מובן שידיעתו היא ממין אחר לגמרי.

23ואם התורה מתחילה ב״‎בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים״‎ (בראשית א, א), ומסיימת בחומש דברים (לד, י-יב): ״‎וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה... לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים... וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה... אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל״‎ – הוא מפני שבזה מונח כבר יסוד היסודות ושורש השורשים של עיקרי אמונתנו וגם נעוץ סופה בתחילתה.

24אנו רואים שהתורה מדגשת במידה מרובה כל־כך את מעשי הניסים, וחלק גדול מהמצוות באו בשביל לעשות זיכרון לניסים. למשל, כמה וכמה ממצוות התורה לא באו אלא בשביל הזיכרון מהנס של יציאת מצרים. ומדוע? האם באמת זקוק הקדוש ברוך הוא לראיה על מציאותו ממעשי הניסים, והטבע בעצמו – האם אינו מעיד על זה?

25אכן, הוא אינו זקוק לכך – אך אנו זקוקים לזה, כדי להיווכח בעיקר הגדול של חידוש העולם. כי לפי דברי המאמינים בקדמות העולם, אין הקדוש ברוך הוא יכול לשנות בעולמו אף כקוצה של יו״‎ד, כי הוא, כביכול, גם כן משועבד לעולמו כשם שהעולם משועבד לו, והכל נעשה רק בתור עילה ועלול, סיבה ומסובב, שחוקי ברזל קבועים ועומדים בזה מימות העולם מבלי שום אפשרות של יוצא מן הכלל. ועל כן היננו צריכים להדגיש כל־כך את מעשי הניסים, כדי להשריש בקרבנו את עיקר העיקרים של חידוש העולם. כי כשם שאפשר לו לחדש פרטים ידועים בעולמו על ידי מעשי הניסים – כך אפשר היה לו בזמן מן הזמנים לחדש את כל עולמו.

26אנו יודעים שב״‎בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים״‎ עיקר של חידוש העולם; ועל ידי ה״‎הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים... אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל״‎, ונעוץ סופה בתחלתה. ועל כן, בכל פעם שאנו עושים זכר ליציאת מצרים, עושים אנו ביחד עם זה ממילא גם זכר לחידוש העולם.

27כי אומנם, העיקר של חידוש העולם הוא בעיקרו חידוש מקורי של היהדות, כי זולתה גם האלילות וגם הפילוסופיה עבדו מקודם לחומר קדמון: הראשונה עבדה לזה בעבודה זרה ממש על ידי השתחוויה לעץ ולאבן, והשניה – על ידי מופתיה הפילוסופיים.

28ואחת היא היהדות שלא ידעה ולא חפצה מעולם לדעת משום חומר קדמון, אך ורק מרוח קדמון, שכל החומר הוא אצלו רק כחומר ביד היוצר.

29והעיקר הזה של חידוש העולם, נעשה אצלנו לתכונה נפשית פנימית. נשתרשה בקרבנו בכלל החביבות לחידוש, עד שעל כל דבר שאין אנו מוצאים בזה חידוש יתיר, הננו שואלים בתמיה רבה: ״‎מאי קא משמע לן?! פשיטא!״‎ – ולהיפך, אנו אומרים תמיד: ״‎איידי דאתא מבי מדרשא – חביבא ליה״‎.

30וההכרה הזאת משפיעה ממילא גם במתכוון וגם שלא במתכוון על כל מהלך מחשבתנו והתפתחות עולמנו בכלל ובפרט. וזו היא שעשתה אותנו לעם רוחני, המבקש בכל דבר את הרוחני המוחלט שבו ונותן לו, לרוח, את משפט הבכורה.

31כי האמונה בחידוש העולם משרשת בקרבנו אגב אורחא את היתרון שיש לרוח על החומר. כי הראשון – הרוח – הוא המחולל והמוליד של השני – החומר – שרק על ידי הראשון נעשה יש מאין, ולא היה, כאמור, מעולם חומר קדמון – אלא אך ורק רוח קדמון.

32ולכשתרצו, הייתי אומר, כי גם את התכונה של קשיות עורף, שאנו היהודים מצטיינים בה יותר מכל העמים אשר על פני האדמה, ושבכללה הביאה לנו ברכה, כי גם זאת עלינו לבקש ולמצוא בהשקפתנו על הבורא והבריאה.

33כי לבעלי שיטת ״‎החומר הקדמון״‎ אין בכלל רצון בתבל, כי גם הבורא גופא לא ברא את עולמו על פי רצונו המיוחד, אך הכל בא שלא במכוון, בדרך עילה ועלול סיבה ומסובב, המשתלשלים מאליהם באופן מכני. וכמובן, שמה שאיננו ב״‎אב״‎ – אי־אפשר שיהיה ב״‎תולדה״‎, ומה שאיננו בבורא – אי־אפשר שיהיה בבריאה. לא כן היהדות, שכל עיקרה מבוסס על חידוש העולם, שהבורא שלה הוא בורא בעל רצון ובעל תכלית, ובשתי התכונות האלו הוא מתגלה בעולם. ומרוב ההתאחדות שהתאחדנו עם בורא כזה מדור־דור, נעשו גם אצלנו הרצון והתכלית לטבע שני, עד כי פתגם שגור על שפתותינו תמיד: ״‎אין לך דבר העומד בפני הרצון״‎ – וכה נעשינו באמת ל״‎עם קשה־עורף״‎...

34כל המסתכל בהיסטוריה שלנו גם בהשקפה שטחית, יראה, כי לא התחשבנו הרבה עם השתלשלות של סיבות ומסובבים שעמדו לנו מנגד; ולא עוד, אלא ששיעבדנו את ההשתלשלות גופא שתהיה לפי רצוננו אנו, כי גדול אצלנו כוח הרצון, שמקורו בא מהשקפת עולמנו העצמית.

35ומכאן, מהשקפתנו על העולם הגדול, באים אנו להשקפתנו על העולם הקטן, האדם. כי אלה הרואים את עולמו של הקדוש ברוך הוא בתור עולם קדמון, אין אצלם כלל המושג של לכתחילה, כי הכל הוא בדיעבד; ואין ״‎סוף מעשה מחשבה תחילה״‎, אך הכל בא שלא במתכוון בתור ״‎מה שעשוי – עשוי״‎. אבל המאמינים בחידוש העולם, הרי יודעים גם מלכתחילה וגם מדיעבד. ועוד יותר – שהדיעבד בא על ידי הלכתחילה שקדם לו, שמקודם גזרה חוכמתו ית׳ שכך צריך להיות ועל פי גזירה זו נשתלשלו הדברים למעשה.

36למאמינים בקדמות באה המחשבה אחרי המעשה, אחרי ה״‎יש״‎ מקדמת דנא, ולמאמינים בחידוש בא המעשה אחרי המחשבה.

37מההבדל הזה השתלשל גם כן ההבדל שבין היהדות ובין השיטות המתנגדות לה בהשקפת המוסר. כי הדיעבד שבנו מתנהג בוודאי על פי ההלכה הפסוקה, ש״‎יצר לב האדם רע מנעוריו״‎ ו״‎כל דאלים גבר״‎, ואלה שאינם רואים בעולמם אלא את הדיעבד, לא יראו בזה שום עוול, והמה פוסקים ככה גם לכתחילה. לא כן היהדות שנשתרשה, כאמור, הידיעה בקירבה, כי הדיעבד צריך להיות נגרר אחרי הלכתחילה, הנה רוצה היא גם כן שהחיים יתנהגו – לא כפי שהם במציאות – אך כפי שהם צריכים להיות, ומכאן באה ההשקפה המוסרית שלה.

38ואם כי לעת עתה ״‎יצר לב האדם רע מנעוריו״‎, הלוא יש גם ״‎אחרית הימים״‎ שאז גם החיות הרעות ״‎לא ירעו ולא ישחיתו״‎. כי חידוש העולם לא נעשה בפעם אחת, אך ״‎מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית״‎. ומיום ליום המה משתלמים, וסוף־סוף תבוא ההשתלמות המוחלטת של כל הבריאה כולה.

39בקיצור – ההבדל בין ההשקפה המוסרית שלנו ובין השקפות החולקים עלינו הוא כניגוד בין הנהגה ניסית ובין הנהגה טבעית. כי בטבע אין אנו רואים אף ניצוץ של מוסר, רק את חוק הברזל שהגיבור מדכא את החלש. אבל יודעים אנו שיש הנהגה ניסית, ששם יש גם כן אימת חלש על גיבור, אותה ההנהגה שאיננה מתחשבת הרבה עם המצוי , אך עם מה שראוי להיות.

40וגם על זה הננו צריכים לשים לב. הנה יש לאומות העולם קובלנות עלינו על זה, שהננו נוטלים חלק בראש בכל המהפכות שבאות בחיי החברה האנושית, תמיד הננו רואים בהן את היהודי שהוא השאור שבעיסה, הרוח המניע, החומר התוסס וכו׳ וכו׳.

41אין להתנצל על כך, כי זה מונח בתכונתו של היהודי שאבותיו עמדו על הר סיני, וחידוש העולם הוא לו לעיקר העיקרים, והוא רוצה תמיד לחדש דבר מה בחיים בלי הסתפק בקדמוניות בלבד – ״‎וישן מפני חדש תוציאו״‎. באופן, שגם זה הוא אחד מהתוצאות של האמונה בחידוש העולם.

42מובן מאליו שכל אלה הדברים שפרטנו, הנה, לא רק על המאמינים שבנו לבד נאמרו – אך גם על הבלתי־מאמינים שבנו. כי כידוע, הרבה פעמים מתקיים המסובב גם אחרי שהסיבה כבר אינה מורגשת, ובכל זאת כבודה של הסיבה במקומה מונח, ואין לנו סיבה גורמת יותר גדולה מהאמונה שנעשתה אצלנו להשקפת עולם מיוחדת ונשתרשה בכל נימי לבבנו, על ידי סבל הירושה – בין אם ירצו היורשים בכך ובין אם לא ירצו.

43בקיצור – חידוש העולם – חידוש היהדות.