לנבוכי התקופה ג:ז
לנבוכי התקופה · LeNevukhei HaTekufah 3:7
Open in the reader →1עבודת א־לוהים ועבודת האדם
2אונקלוס בר קלונימוס איגייר. שדר קיסר גונדא דרומאי אבתריה... אמר להו: אימא לכו מלתא בעלמא – ניפיורא נקט נורא קמי פיפיורא, פיפיורא לדוכסא, דוכסא להגמונא, הגמונא לקומא – קומא מי נקט נורא קמי אינשי?...הקדוש ברוך הוא נקט נורא קמי ישראל, דכתיב (שמות יג, כא): ״וַד׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם״. (עבודה זרה, יא, א)
3אם נרצה להגדיר בהגדרה קצרה וקולעת אל המטרה את ההבדל בין דת משה וישראל לשאר דתות, אפשר לבטא את זה במשפט דלקמן: בכל הדתות שבעולם עומדת עבודת א־לוהים במרכזה של הדת, ואילו ביהדות עומדת עבודת עצמו של האדם. זאת אומרת – עבודה שעל האדם לעבוד לשם הכשרת עצמו וצלם הא־לוהים שבו – במרכז.
4בעוד שהאלילות דרשה מהאנושות קורבנות אדם – הנה היהדות דורשת מאתנו רק למלא אחרי הדברים: ״אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם״ (ויקרא יח, ה), ״ולא נתנו המצוות אלא כדי לצרף בהן את הבריות״ (בראשית רבה מד, א).
5אם כי גם היהדות ידעה קורבנות, הנה אלה לא באו בשביל לשחד את הא־לוהים במנחה כהשגת האלילות, כי אלוהי ישראל הוא א־לוהים ״אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד״ (דברים י, יז), אלא בשביל טובת האדם עצמו להרגילו ברוח נשברה, כי ״זִבְחֵי אֱ־לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה״ (תהלים נא, יט). ובשביל זה כל הקורבנות צריכים דעת בעלים (עיין בנדרים לה, ב). ו״מתעסק בקדשים – פסול״ (זבחים מז, א). כי העיקר איננו במעשה הקורבנות, אלא במחשבה שיצייר האדם בנפשו בעת ההקרבה, כאילו הוא נתון על גבי המזבח ולא יתגאה עוד, וזה שאמר הכתוב: ״אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַד׳... יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ד׳״ (ויקרא א, ב-ג). כי העיקר בזה הוא הרצון, שנחשב כאילו הוא מקריב חלק ממנו גופא ״כי יקריב מכם ״. ״זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ ״ (ויקרא ו, ב) – במקריב גופא, שתבער בו אש הדת, שלהבתי־ה ו״לא תכבה״ בשביל טובתו – טובת המקריב עצמו.
6בקיצור – על כל המצוות שבתורה, בלי יוצא מן הכלל, נאמרו הדברים: ״וַיְצַוֵּנוּ ד׳ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה... לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה״ (דברים ו, כד), ו״רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות״ (מכות כג, ב).
7אומנם האמונות החדשות ביטלו את הקורבנות לגמרי, אבל בזה נתבטלה רק הצורה העתיקה, אבל לא נתבטל התוכן העתיק, וגם באמונות אלה אם תסלק מקרבן את ״ההיכל״ וה״כוהן״ – לא ישאר שם כלום. כי מרכז של האמונות החדשות נשאר אותו מרכז עתיק של האלילות כנ״ל. ואילו אצלנו, אם כי יודעים אנו גם מקדושת בית הכנסת, אבל פוק חזי כמה תופסות אצלנו ״הלכות בית הכנסת״ בשו״ע, וכמה תופסות הלכות אחרות העוסקות במעשי יום־יום.
8ביהדות תופס ״ההיכל״ – טמפל בלע״ז – מקום קטן, ואילו בית תבשיל, למשל, תופס אצלנו ״שולחן ערוך״ שלם – שו״ע יורה דעה – שכל עיקרו לא בא אלא בשביל להורות לנו איך להתנהג שם, מה כשר לבשל ולאכול ומה אסור. לנו יש שולחן ערוך שלם על דבר חדר המשכב של האדם, שולחן ערוך ״אבן העזר״, העוסק בביאות כשרות ובביאות אסורות, בפרייה ורבייה, בדברים שבינו לבינה. לנו יש שולחן ערוך שלם על דבר תגרנות וכדומה, שולחן ערוך ״חושן משפט״, העוסק באומנים ופועלים, בחנוונים וסוחרים, במלווה ולווה, ב״מניח את הכד״ וב״שור שנגח את הפרה״.
9ולא עוד, אלא שמי שלא יבקר את בית הכנסת אף פעם בחייו, אם כי בוודאי שהוא מתנהג שלא כהוגן, בכל זאת נחשב הוא ליהודי כשר. ואילו מי שאינו זהיר בדינים של בית תבשיל וחדר המשכב הנהו עבריין, שעליו נאמר בתורה כמה פעמים: ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ״ (במדבר ט, יג ועוד).
10גם בזמן שבית המקדש היה קיים, אמר הנביא: ״אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר, לֵאמֹר: הֵיכַל ד׳, הֵיכַל ד׳, הֵיכַל ד׳ הֵמָּה ״ – וכפירוש המפרשים, כי היכל ד׳ האמיתי הוא רק המה – האנשים גופא עם צלם הא־לוהים שבם – ״כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם... גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ... וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה... לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם (ירמיה ז, ב-ז).
11במילה אחת – כל האמונות נוסדו כל עיקרן בשביל לשחד את הא־לוהים על ידי כוהנים ממיני דרגא שונים, שלא יתרגז על כל התועבות שעושים המאמינים. ואילו אצלנו הוא להיפך: הא־לוהים הוא ״שומר ישראל״ ושומר כל הבריות שלא יעשו עוול זה לזה.
12או בלשון אונקלוס, אצל כל האומות ״נפיורא נקט נורא קמי פיפיורא, פיפיורא לדוכסא, דוכסא להגמונא, הגמונא לקומי״ – כי אצל כל העמים יש איזה מין ״אב קדוש״ שיושב על כסא רם ונשא ומתווך בין בני אדם יושבי חושך וצלמות ובין א־לוהים – ״והקדוש ברוך הוא נקטן נורא קמי ישראל, דכתיב: ׳וד׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם׳״. וזאת רואים אנו בעינינו גופא גם עכשיו, כי הלוא כל תפקידה של התורה הוא רק בזה – ״וד׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ״, להראות לנו את הדרך הישר (שמות יח, כ): ״וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ, וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן״ (עיין נר מצוה ותורה אור).
13על כן אין צורך ליהדות – לא בנפיורי ולא בפיפיורי, לא בדוכסי ולא בהגמוני, ואף לא בקומי – אך כל יהודי יכול לגשת ישר אל א־לוהי ישראל ולהתרפק עליו כבן המתרפק על אביו, ובצדק נוכל לומר: ״כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ־לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּד׳ אֱ־לֹהֵינוּ״ (דברים ד, ז).
14מן היהדות באים אנו אל היהודים, כי לא ככל הגויים בית ישראל. כל הגויים מחזיקים בדתיהם, אבל אין הדת מחזיקה אותם, ואילו אצלנו – יותר ממה שאנו החזקנו את התורה החזיקה התורה אותנו. ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״ (משלי ג, יח) – ״מחזיקים אותה ״ לא נאמר, אלא: ״מחזיקים בה ״ – שרק בה אנו מחזיקים מעמד, כי ״הארון נושא את נושאיו״.
15ובצדק אמרו חז״ל: ״הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה״ (פסחים סח, ב). כי בל־ד׳ לבד לא נבליט את כל מהותו של יום העצרת, יום שנתנה בו תורה. אומנם כל העמים הולכים בשם אלוהיהם, ויבוא השואל וישאל: ״ומה ראית״, אך אז נראה לו על ״הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם״, כי זה כל מהותה של היהדות, שהיא מטפלת בעיקר ב״לכם״ ב״שולחן ערוך״ של האדם .
16ואם עד היום הזה יש לנו – לא רק ״ל־ד׳״ – אך גם ״לכם״, הנה עלינו להודות גם על זה ליום שניתנה בו תורה, שהיא־היא הנותנת לנו כוח ועוצמה לחיותנו כהיום הזה.
17וכמה אופיינית היא המחלוקת של בית שמאי ובית הלל בחגיגה (ו, א): בית שמאי אומרים הראייה שתי כסף והחגיגה מאה כסף, ובית הלל אומרים הראייה מאה כסף והחגיגה שתי כסף. ובית הלל מאי טעמא לא אמרי כב״ש? דקא אמרתי ראייה עדיפא, דעולה כולה לגבוה, אדרבא! חגיגה עדיפא דאית בהן שתי אכילות.
18ואם ההלכה היא גם בזה כמו בכל מקום כבית הלל, הנה פרט זה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו, על כללה של היהדות, שהיא מעדיפה – לא מה שהוא כולו לגבוה – אך אדרבא! את מה שיש בה שתי אכילות, גם אכילת אדם וגם אכילת מזבח ביחד, את הדברים שיש בהם משום ״לד׳״ וגם משום ״לכם״.
19כי תורתנו היא תורת חיים – תורה שהיא לא כנגד החיים, אלא שהיא מהפכת את כל צרכי החיים לתורה...