לחם שמים על משנה בבא קמא ח:ז

1קטע את ידי נראה פשוט הוא הדין לחבלה שאין בה חסרון אבר. דמידי הוא טעמא אלא משום צערא דגופא. דלא מחיל אנש.

2אע"ג דאשכחן גבי נביא דאחאב כה"ג. שצוה לחברו להכותו. והכהו המכה הכה ופצוע (ולא עוד אלא שהממאן נענש מיתה) נביא שאני.

3מיהו הכאה גרידא בלי חבלה. נראה שניתנה למחילה. ושמא רפואה היא לו (שכן יש שחובטין עצמן במרחץ בשבט עד שפך דם עליהם. ומועיל להם כהקזה. והעמדת כלי מציצה. וכויה בברזל. וזולת זה) אבל חבלה דאבר בסתם. אין תולין בצורך רפואה (אלא במשפט דיילי סדום) עד שיוודע בבירור.

4אע"ג דבודאי איכא לאשכוחי כה"ג נמי. אפילו לקטוע אבר. כגון שעלתה לו נומי ביד או ברגל. שצריך לחתכה כדי שלא ישחת כל הגוף. אלא דבמילתא דלא שכיחא לא קמיירי.

5שוב ראיתי בתי"ט. שכתב ג"כ מסברא דנפשיה דהכאה ופציעה בלי חסרון ראשי איברים נמי.

6ומשמע קצת דמפליג נמי מיהא. בין פציעה להכאה יבשתא. דסתמא ניתנה למחילה. דאיכא למתלי דמהני ליה ומעלי.

7ומ"ש מהרפ"כ. שאם אמר בפירוש ע"מ לפטור. פטור. אפילו בחסרון ראשי איברים. ודאי נראין דבריו. איברא נ"ל דאינו פטור אלא מדיני אדם. שלא ניתן ליתבע עוד. בחמשה דברים. כיון דבהדיא פטריה. אבל חייב הוא מכל מקום בדיני שמים. זה לא ניתן למחילה. שהחובל בעצמו אינו רשאי. ונענש על זה. כדתנן לעיל. א"כ לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה. אדרבה גרע משאר חובל בעלמא. דיצרא אנסיה. ומתקן הוא אצל יצרו. כי אין אדם שליט ברוח. אבל האי. קעבר אבל תשחית דגופא בחנם. ללא תועלת והנאה. ואע"ג דעשה רצון חברו. וחבריה מינח ניחא ליה. אפ"ה לא שרי. דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין. ואפילו שולחו נמי לא מיפטר. משום דבדינא רבה יש שליחות לדבר עברה (ולא עוד אלא אפילו בקרע את כסותו כו'. אע"ג דפטור. נ"ל פשוט דחייב מיהת בדיני שמים בכל גוונא. משום דקעבר אמימרא דרחמנא בל תשחית) מיהו היכא דודאי פליט מצערא אחרינא דרבה מניה. אין הכי נמי דמישרי שרי לכתחלה נמי. דכה"ג הנאה או הצלה לגוף ולשאר איבריו. הוא דהוי.

8ובכה"ג אפילו על מיתה ורציחה עצמה. אינו נענש. כענין שאול. וכמ"ש רז"ל ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש. יכול כשאול. אלא שעכ"ז לא הותר לשליח. וכמו שעשה דוד לעמלקי. עם שאפשר עילה מצא לו. מפני שעמלקי היה. ומצוה להרגו בלא"ה. אלא כלפי שהיה סבור שהתחסד עם שאול. לעשות רצונו ולמלטו מיד הערלים שלא יתעללו בו. גם הראה עצמו כצדיק ומתחסד עם דוד במה שהביא אליו התכשיטין שלקח משאול. וזכה בהן מן ההפקר. ואעפ"כ נתנם לדוד. והיה נראה כאכזריות וכמשלם רעה תחת טובה. אם היה דוד הורגו בלי סבה אחרת. לפיכך בקש עליו תואנה. כאילו הוא חייב מיתה גם מחמת זה המעשה עצמו. אע"פ שאינו דין תורה. ולא היה דמו מסור בידו בשביל כך. רק עלילה היתה. לקיים בו מ"ע דמחיית זכר עמלק. והתנצל עצמו לסלק מעליו טענת האכזריות הגדול. לפי מחשבת בני אדם.

9אמנם מפציעת הנביא שאמר הכיני נא. אין ראיה. כמש"ל דעל פי הדבור. ודאי שאני. כי בכל מה שיאמר לך הנביא. שמע לו ועשה. חוץ מעבודה זרה.

10עשה כן לאיש פלוני כו'. חייב. העושה.

11ולא דמי לההיא דמשנה ו' פ"ז דלעיל. דהשולח חייב על מעשה שלוחיו. התם כסבורים שהוא שלו. אבל כאן הרי הוא אומר עשה כן לאיש פלוני. מכל מקום נראה שחייב האומר. בדיני שמים. אם סבור זה דברשות פלוני קאמר ליה. ושליחותו קעבד.

12ואפשר כה"ג יש שליח לדבר עברה. דאפילו בדיני אדם חייב.

13בין בגופו בין בממונו כתי"ט אפילו א"ל ע"מ שאני אשלם חייב. כו'. ואינו ברור. דהא בבא קמייתא. נמי שליחות לדבר עבירה היא. כדכתיבנא. אפ"ה מהני על מנת למפטריה מממונא. א"ה בדחבריה נמי. אי קביל עליה השולחו לשלומי מאי שנא משאר חיובי ממון. איברא דאיכא לפלוגי. בשלמא גבי דידיה גופיה. פקע חיובא בדיבורא בעלמא מחילה א"צ קנין. אבל הך שליחות כיון דלא בר עברה הוא. לא אשתעבד בדבור. ואינו נקנה באמירה. אפי' קנין לא מהני כה"ג. כך י"ל לכאורה ועדיין צ"ע.