לחם שמים על משנה ביצה א:א

1ביצה שנולדה בי"ט. הכא בי"ט שלאחר השבת עסקינן. וכתב התי"ט והא דנקט יו"ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר י"ט. דהו"א דווקא שבת סעודתו בעיא הכנה. אבל י"ט שאחר השבת לא ליתסר דכחול שויוהו עכ"ל:

2ולא נהירא סברא זו דהא פירש"י ז"ל די"ט נמי איקרי שבת. ומן ג"כ לא היה יורד בו כדכתב הרי"ף פ' ע"פ. ולא כ"ש הוא אם י"ט אינו מכין לשבת ק"ו לשבת שאינו מכין לי"ט. וכחול ליכא למימר דשויוה. דהא סעודתו חשיבא. והצריכה הכתוב ג"כ הכנה. כדפירש הרי"ף:

3ולענ"ד נראה לומר הא דלא נקט שבת. דהו"א טעמא דמתני' לאו משום הכנה. אלא כאידך אמוראי למר משום פירות הנושרין. ולמר משום משקין שזבו. ותני שבת כי היכי דליתי י"ט במכ"ש. דהא סתם לן תנא גבי י"ט. כר"י דאית ליה מוקצה. דסברא איכא דאית לאחמורי בי"ט דקיל. דלא ליתו לזלזולי ביה. וקס"ד דמאן דאית ליה מוקצה די"ט חמיר כ"ש נולד. משו"ה תני י"ט. לאגמורן טעמא דלאו משום גזרה דרבנן. אלא משום הכנה. ותני י"ט וה"ה לשבת:

4ונפקא מנה לענין דינא בי"ט ושבת סמוכין. דנולדה בזה אסורה בזה. דזה אינו אלא אליבא דרבה. אבל לר' יוחנן דלית ליה הכנה דרבה. הא ס"ל לקמן נולדה בזה מותרת בזה:

5וא"ל אי הכי כדפרכינן כולהו כר"נ לא אמרי. נפרוך נמי ארבה מ"ט לא אמר ככולהו. ולישני תלמודא דמתני' קשיתיה. הא לאו מילתא היא. דניחא ליה בשינויא חדא דשייך אליבא דכולהו מ"ט לא אמרו כר"י וכר"י. ולרבה לחוד אין הכי נמי דמצי למידק ממתני' ודוק:

6לא תאכל. אע"ג דאסורה נמי בטלטול. אגב דב"ש נקטיה לרבותא תו'. ולא שייך למידק א"ה טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. דהא ודאי כחא דהיתירא עדיף כדמשמע בגמ':

7והא דלא קתני אוסרין ומתירין עיין בתו'. ולי נראה דמשום הכי נקט תאכל ולא תאכל. דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. כדאיתא בסוגיא דר"פ כ"ש. והשתא אתי שפיר טפי דלהכי לא תני אוסרין ומתירין. דקבעי לאשמועינן דבתרתי פליגי. דמאן דשרי שרי אף באכילה ומאן דאסר אסר אף לסמוך בה כרעי המטה. דהנאה בעלמא הוא וכ"ש לטלטול שלא לצורך. והרי זה נכון בס"ד:

8ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת נראה ליתן קצת טעם לשיעורין הללו אליב' דב"ש. דכיון דדייקי מקרא דשיעורו של זה לא שיעורו של זה. מסתברא דשאור סגי ליה בכזית כיון דחימוצו קשה. וראוי לחמע בו כמה עיסות. אבל חמץ דאינו ראוי לכך. ואינו עומד כי אם לאכילה. ליבעי ככותבת דאית ביה ייתובי דעתא וחשיב:

9משנה לחם לפי שראיתי לא רבים יחכמו לא לחמו בלחמי לחם חמודות ואמרו נשחיתה עץ בלחמו. ועתה שחקו עלי שעירים דבית הכסא. תלמידי תרביצאי דבי מר שמואל. וא"ל ההוא שידא יונתן בבאא אית להו בבא דבעל דבבא. ותרעא דדרתא לית להו. על כן שמחו בשטות עצמן. בההיא ביצה מוזרתא. כמו זר נחשב בעיני חכמים בעיניהם. ושדו תפלא בכולא. לכן אטרוף הביצה בפניהם. וע"כ יודו שאני רבה דרבם. הילך לשוני בלח"ש רפ"ק דביצה. והא דלא קתני אוסרין ומתירין. עיין בתוספות. ולי נראה דמשו"ה נקט תאכל ולא תאכל. דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כו'. והשתא א"ש טפי. דלהכי ל"ק אוסרין ומתירין. דקבעי לאשמועינן דבתרתי פליגי. מאן דשרי. שרי אף באכילה. ומאן דאסר. אסר אף לסמוך בה כרעי המטה. דהנאה בעלמא היא. וכ"ש לטלטול שלא לצורך עכ"ל. ולעג הסכל הלץ על זה. שלדעתו המזוהמת. אין זה שייך אלא בדברי תורה. לא בדברי חכמים. איהו בדידיה לשטותיה אזיל. שמלעיג על ד"ח ומתלוצץ בתורה שבע"פ (ובאמת הוא בער וכסיל לא יבין את זאת. פה טמא יאמר כן. שגם מתורה שבכתב עושה חוכא וטלולא ומהפך דא"ח. אסור לספר הימנו. שכל העולם דומה עליו כמישור. והכל שוה אצלו) אבל המאמין בתורה שבע"פ כבתורה שבכתב. הוא יבין וישכיל. כי התורה נקראת אחת. אחת היא לאומה לכתוב ולמסורת. כמש"ה כולם נתנו מרועה אחד. אל אחד נתנן. פרנס אחד אמרן. מפי אדון כל המעשים. וכתוב כפי התורה אשר יורוך. ובמשנה (שלהי בכורות) א"כ למה נאמר שלש גרנות. הרי הלשון אחד. ושוה עם מ"ש ר"א. כ"מ שנאמר לא תאכל כו'. מה בין זה לזה. ובר"פ המנחות והנסכים פריך תלמודא אדתנן שנטמא משקדשו בכלי פשיטא כו'. סד"א הואיל ובעל מום טמא. טמא נמי כבעל מום דמי כו'. קמ"ל דלא כהאי טמא קרייה רחמנא. הרי שלשון משנה ולשון כתוב אחד הוא לרז"ל בלי הפרש. ובריש פסחים שקיל וטרי תלמודא דף שלם להקשות מלשון הכתוב על לשון התנא. ומסיק דבדרבנן נמי איכא קפידא ודיוקא כבלישנא דקרא. ומייתי לה קרא. ובגמרא ריש מציעא. מקשי תלמודא מי מצית למימר בראיה קני. והא"ר ומצאתה דאתאי לידיה משמע. הא קמן בהדיא דמקשינן בפשיטות מלישנא דקרא אלישנא דמתני'. והתם הוא דשנינן אין מציאה דקרא כו' מיהא תנא לישנא דעלמא נקט כו' דמכי חזי לה סבר כו'. והך טעמא מישך שייך התם. דבלישנא דעלמא קמיירי. שזה אומר אני מצאתיה. דרובא דעלמא לא גמירי ולא דייקי לישנא. והך שינויא לא שייך הכא כלל. דלאו בלישנא דעם הארץ מיירי. הכא בלשנא דתנא עסקינן דדייק טובא. לשון בני אדם ודאי לא דמי ללשון משנה. כדמוכח בנדרים בכ"מ שהולכין בהם אחר לשון בני אדם. אע"פ שאינו מסכים עם לשון חכמים. דדייקי טפי. כדתנן בבחירתא מלא הין מים שאובין אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו. ופ"ג דמקואות ל"א מטילין כו'. א"ל לא כך ולא כך אמרו אלא שנפלו. וכן הרבה. ותמה על עצמך. וכי כעור היה לומר בפירוש. בש"א מותרת באכילה. ובה"א אסורה. כמו ששנו בהרבה מקומות דוגמת זה (ובלשון זה א"צ נדחוק ולומר. איידי דב"ש נקטי ב"ה נמי הך לישנא. אבל אסורה הוא לשון כולל) או הול"ל לפרושי אוסרין אף בטלטול. אם לא נתכוונו בקצור הלשון לכלול בו דבר אחר. והדבר ברור שבודאי נתכונו לרמוז בלשון זה. גם איסור הטלטול. כי מה להם להשתמש בלשון תאכל ולא תאכל. דמשמע לכאורה לא סגי דלא תאכל. לב"ש. ולב"ה הוה משמע דלא תאכל לעולם. אלא ודאי סמכו על כללו של ר"א. דלא תאכל כייל נמי איסור הנאה ר"ל טלטול ודכוותיה. ואף הנגיעה במשמע. ולכן עכשיו אני אומר שהוא דבר ברור בלי ספק. והוא ד"א עם תרוצו של ר"י בתוספות. רק שבתרוצו נשאר גמגום. דב"ה נקטי לישנא איידי ב"ש. שהוא דוחק מבואר. ולדידן ניחא. עוד הקשה המלגלג הרעב (לד"א) ונקשה. וכי ערלה אסורה בטלטול בשוי"ט. ולא יכולתי להבין אם היה סומא כשאמר זה. שלא ראה לא ידע מה שלפניו בגמרא. אין מטלטלין אותה לכסות בה הכלי. וכן תוספות זכרוהו בפירוש (אף שכמדומה גם מבתי"ט נשמט דבר זה. שאם לא כן. לא היה צריך להראות מקום לפ"ג. מה שמפורש לפנינו במקומו). אמנם ביצה זו שנולדה היום. חמורה משאר מוקצה. שאין לו שורש מן התורה. לפיכך מותר בנגיעה. משא"כ ביצה זו. אפילו בנגיעה אסורה. ואי תימא משום דעגולה ומתנועעת בנגיעה. הנה שהמשיג הלז לא ידע לא תלמוד ערוך ולא ש"ע. ומעוור עיני תלמידיו השוטים ובורים תו שמא אהניא ליה שטותיה דמזלזל בד"ח. ולא על המלגלג אני כועס. אלא על המברך און. החושב ללמוד ממנו. ואומר דבר בשמו. אטו בשופטני עסקינן. הרי אמר לכל סכל. הוא שאין לו חלק ונחלה בתורה. בוא ואראך סכלות העורים הנמשכים אחריו. שאפילו לא היה מפורש כאן איסור טלטול. מבואר הוא (שדבר האסור באכילה והנראה. אסור אף בטלטול. בשוי"ט) במשנה שלמה פרק מפנין במוקצה הקל ממנו. שהרי שנינו שם. אבל לא את הטבל כו'. והלא דברים ק"ו. מה אם טבל שבפירוש אמרו טבל מוכן הוא אצל שבת כו' וכן חבריו. ערלה וכיוצא בה. שאיסורי הנאה ואין התר לאסורן. לא כ"ש שאסורין בטלטול. דלא חזיא למידי. וגרעא מאבנים ועפר. הנה ברור שלא ידע ספר. והייתי יכול להרחיב הענין יותר. אלא שאינו ראוי להאריך בכך. וכבר מבואר הדבר די והותר. א"כ מה שמץ דבר נשמע בה בביצה זו. הלואי שתהא זאת בלבד טעותי. אזי ודאי אשמח ואתן הודיה על חלקי כל כי הא מילתא לימרו משמאי. כל מן דין סמוכו לנא. נמצאת ביצה מוזרת זו נפש היפה תאכלנה וראויה לגמעה חיה (אף אם דינקותא היא כד הוינא טליא טובא. טעם זקנים יש בה) כ"ש שהיא צלויה (דטבא ביעתא מגולגלתא משיתא גייסי כרבנן דסודרייהו כדרבנן. ולא ידעי ברוך שאמר כו') דבר חשוב היא ואינה בטלה באלף מקשנים עקשנים. שאינם במקרא ולא במשנה וגמרא וסברא. לא תסמכו לן מן סרמיסין. המסרסין הלכות ושמועות כורתין ביצה ועושין סריסין. כהנהו ביעי חשילתא יאני דיחמורתא. דקשי בהו האי סתם מקשן. הכוי הגדול הזה. הנותן ביצה בצד המחם בשביל שתתגלגל. ומפקיענה בסותרין. דהנהו דחפו גונדא. אשר שמענו והוגד לנו כי עתה מקרוב נעשה חובר חבר גם בהוראה כו'. עיין בקונטרס שלל ביצים במו"ק א"ח ראש ח"ב. שם תראה נפלאות מתורתו הכוזבת. על שפתו כאש צרבת.

10משנה לחם וחמץ בככותבת אליבא דכ"ע כותבת עדיפא מכזית. דב"ש לקולא. ואם היא כותבת הגסה. עיין גמרא בתרא דיומא (עט"ב).