לחם שמים על משנה ביצה ב:א

1לא יבשל עליו בתחלה. כתב בתי"ט בשם הר"ן ולפירוש קמא דטעמא דעירוב תבשילין משום כבוד שבת אפ"ה מוטב שלא יתעדן שבת א' כו' עכ"ל:

2ונ"ל דומה לזה מצינו [מועד קטן דף י"ד ע"א] שאסרו לגלח במועד. כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. ומחמת זה מניחין אותו בנוולו ברגל. וכל מדות חכמים כן משום קנס:

3משנה לחם בדג צלוי או מבושל. וביצה צלויה או מבושלת. שעליו נ"ל היינו שמונחת עליו. או בצדו שנאכלת עמו. וכן אפילו שבורה או טרופה ונקרשה. והיתה כמין כובע. אבל הטרופה וטוחה על הדג. הרי הוא כתבשיל אחד (עם הדג. או הבשר שמוטחת עליו) נחשב בכל מקום. כיון שהאחד מתקן את חברו. וצריכים זה לזה. כחד חשיבי. דומיא דעסה ומים ומלח. דשלהי מכלתין. ובפ"ג דט"י. דהוי חבור. עמ"ש שם בס"ד. וכן אתה מוצא בדיני ברכת המזונות. שאפילו הקמח. נעשה טפל. כשבא לתקן התבשיל. ובטיל לגביה. וכן הדין לענין שני תבשילין דעט"ב. עפ"ד דתענית. אע"ג דהתם לקולא. והכא לחומרא. בהך מילתא שוו להדדי. לכן נ"ל. דרש"י הכא. לא דק. ואגב שטפיה אתיא ליה מ"ש תי"ט בשמו.

4משנה לחם בלח"ש בי"ט (וה"ה בשבת. וכמסקנא דגמרא אליבא דרבנן. דמתוקמא כולה מתניתין בשבת. ואפילו לפום אוקמתא דבי"ט איירי כולה ורבי היא. ודאי דשרי להשיק מי החג גם בי"ט. אע"ג דרש"י מפרש לה בשבת לרווחא דמילתא. ולא דווקא הוא. כמ"ש שם בחי"ג בס"ד). ע"ר ס"פ הגהה. נכתב בצדו. וז"ל הישיש המופלג התורני כמהר"א אפטרוד. מ"ש הה"מ בפ"ב דביצה יש סתירת משניות מכאן ופרק בתרא דמקואות. בעיני לא יפלא. כי י"ל לב"ש דאמרי לא יפים ברעים כו' ופירשו כו'. שאין השקה מועלת. אלא מין עם מינו. יפים ביפים. אדקדק בדקדוק הגמרא. כיון דאית ליה יפים. נ"ל למעבד להו השקה. ועכצ"ל דיש הפרש מה בין יפים ליפים. כגון דמים שמשיק המה מבארות הטובים יותר לשתות ממים שהוא משיקן בהם. ומותר להשיק בהם כי לא אסרו ב"ש אלא יפים במרים וסרוחים. וכמו שמחלק הרב המחבר עצמו בין רעים לרעים. א"כ הכא נמי וזה דבר פשוט. ומ"ש הרב המחבר דאיירי במי החג שנטמאו. לפע"ד הוא דוחק. חדא מאי אצטריך לאשמעינן דשוין. מהיכי תיתי יאסרו ב"ש להשיק מי החג. כיון דאין כאן אלא איסור שבות. וקיי"ל דאין שבות במקדש. וגם אין טומאה שכיחא במקדש ולא בי"ט כדמשני בגמרא שם. וא"כ אין צריך לשנויא דמזהר זהיר בהו. ועוד מאי משני וכיון דלית ליה מזהר זהיר. אי איירי במי החג. הא תנן סוכה (דמ"ח) נשפכו או נתגלתה ממלא מן הכיור. וא"כ ה"ה נטמאו. ועכצ"ל דזה לא קאי אלא לב"ה ולא לב"ש. כי לא איירי במי החג. ומ"מ ל"ק אף לפי סברת הרב המחבר. כיון דלב"ש אין משיקין אלא יפים ביפים. א"כ זהו גופו מילתא דלא שכיחא כיון די"ל מים יפים למה להשיק בהם. ואם עשה כן מ"מ מילתא דלא שכיחא היא. וכיון דשנינן אליבא דב"ה כיון דמזהר זהיר הוה מילתא דלא שכיחא. ולא גזרו בה רבנן. ה"ה לב"ש נמי כיון דס"ל אין משיקין אלא יפים ביפים הוה מילתא דלא שכיחא. ומ"ש בד"ה אלא פשיטא וכו' עד ולא דמי לגזרה שגזרו משום ד"א שלא יטעו בו. כיון דאינו דבר מצוי. לא יבואו ללמוד ממנו להתיר אף בדמיון מוטעה יע"ש. נ"ל דריש פרק הדר יש סתירה לסברתו. ושבת דיד"א דע"ש עכ"ה. ואשיב על ראשון ראשון. מ"ש לחלק בין יפים ליפים זה דבר פשוט. ימחול לי כי בעיני אינו אלא מקושר. כגט קרח מכאן ומכאן לקיימו אי אפשר. לא שוה לי ולא ישר. ודק"ל יפים ביפים ל"ל למעבד השקה (אע"פ שאין אחריות דבר זה עלינו) אומר אני דלא דק. מי לא עסקינן במקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות. דלא אפשר ליה למשקל מנייהו דלא ליפסיל המקוה. ולעולם יפים ביפים בשוין דווקא הוא דשרי לב"ש. ואי איתא דאיכא לפלוגי בשוין גופייהו. הו"ל לתלמודא לפרושי בהדיא. אי דאית ליה יפין כי הני דמשיק להו. ותו אי ס"ד דיפים ביפים כה"ג שרו. ע"כ צ"ל משום דלא קפיד עלייהו. א"כ הכא נמי לא מזהר זהיר בהו. כיון דאית ליה יפים אחריני דלית בהו קפידא. ומה שראה בספרי שחלקתי ג"כ בין רעים לרעים. וסבור הוא לחלק כמו בין יפים ליפים. לא ראה יפה. כי אני לא חלקתי כלום לענין דינא אליבא דב"ש. דלעולם כל מין רעים איך שהם אין משיקין ביפים. כל היכא דשייך קפידא. וה"ה ליפים ביפים דלא. היכא דקפיד עלייהו. דאל"ה. ל"ל דמשיק. וכל כה"ג מיקרו רעים. אע"ג שמתוקים הם. מ"מ לגבי הני דמשיק להו (להנאתו היתרה) רעים נינהו. ואסרי ב"ש בכל גוונא דלא שוו להדדי ואין לחדש דבר מעתה בין יפים ליפים להקל. הרי מה שפשוט לו הרגל (דבר) תחלת כניסתו למבוא עקום. שדינו כסתום וא"ל מקום. מעתה נבוא לעובי הקור"א (שהעמיד למבוי זה) משום היכר בעלמא ומשום יגדיל תורה. מ"ש מ"צ לאשמעינן דשוין מה"ת יאסרו ב"ש להשיק מי החג כו'. לא כך אני אומר. אלא אפילו לב"ה אצטריך. משום דשבות שא"צ לא התירו. והא אפשר במי כיור. קמ"ל. ותמה אטו לא שמיע ליה. כמה שבותין שלא התירו (עיין שלהי עירובין ופ"ג דפסחים) ואפילו למאי דקסבר בדעתי. מה בכך אי קמ"ל מידי באגב. דכוותיה אשכחן טובא. ותו משום סיפא. דאבל אין מטבילין אצטריכא ודאי. ע"כ אין זה דקדוק של כלום. שוב נתעסק להביא ההיא דסוכה. ולשונו מגומגם מאד. והיה צריך לפרש דבריו. וכנראה מכוונתו. שא"א לאוקמה במי החג. דא"כ. כי נטמאו הרי מי הכיור מצוים. ולא מזהיר זהיר בהו. אבל במ"כ הוא לא נזהר בעיונו. ומגבב דברים ומביא עלינו. וא"כ קשיא מתניתין. מ"ט לא תני לה התם. נטמאו. אלא ודאי צ"ל. כמ"ש שם במקומו בלח"ש. ומדוע העלים עיניו ממנו. ולטעמיה תיקשי ליה נמי גמרא דאייתינן דמשיקן אפילו בשבת. הא ודאי צ"ל. דאית בהו סברא דמזהר זהיר (אע"ג דלא חלה עלייהו גזרת ב"ש. בהשקה דמין במינו) כמ"ש בלח"ש בטוב טעם. ומה שהוליד מזה עוד לשון חגר. ופוסח על שתי סעיפים. ארכביה אתרי ריכשי. מעיקרא בעי למימר. דסוגיא דהכא לא קאי אלא לב"ה. כדסא"ד דהמשיב ראשונה הנזכר בספרי (וכבר היה ממי ללמוד ולקחת מוסר) וכדחזי מאי סלקא ביה. הדר מזכי שטרא לבי תרי. ועושה מערכה על הדרוש. להשיבו על זה לא צריכא דמערי. ומ"ט טרח בכדי. והא משנינן לה שפיר בס"ד. ותו לא מידי. ומש"ע לסתור מ"ש בלח"ש. וחזיתיה לדעתיה דבתרתי פליג עלואי. חדא. במ"ש דכי אתרמי איכא למיחש. ואהא קיימא ראיתו מר"פ הדר (אע"ג דאתהפכא ליה בסדרא) ותשובתו בצדו. מי לא איכא ר"מ דקאי כוותי. וקיי"ל נמי כוותיה. ואפילו תיתי דלא כהלכתא. לא נ"מ מידי. אלא אליבא דב"ש הוא דאמרי. ועוד רוצה להשיג. על מ"ש דל"ד לגזרה שגזרו משום ד"א כו'. שעל זה חלה קושיתו מההיא דגזרו ב' גזרות. ולאו מילתא היא. דהתם משום דאי לא הא לא קיימא הא. וכה"ג איכא טובא דחדא גזרה היא. אבל הכא. ודאי גזרה לגזרה היא. ול"ג. וז"ל הקפו"מ דקו"אב התורני רופ"ב בכלל שאר שאלות (עיין השמטות מו"ק א"ח) ששאלני בכתב (אחר שהודיעני שיש לו איזה מעות להרצותן אלי. ואמרתי לו שיעלם על ספר בדיו). באשר שאין מסרבין לגדול כמותו י"ב. בטלתי מפני רצונו רצוני. לכתוב לו מה שנראה לענ"ד. בדבר קושיא גדולה ועצומה. שהקשה מר בספרו הקדוש לח"ש. בפרק ב' משנה ג' דביצה. וי"ל אפילו לדברי הר"מ והרא"ש ז"ל שפירשו שהוא הל"מ דהכי גמירי להו לב"ש דאין משיקין אלא מין עם מינו. מ"מ לק"מ אליביה דב"ש דמאי דמוקי בגמרא דאין לו מים אחרים. היינו אליביה דב"ה. שהוא סובר כלים מלפני שבת. דגזרינן שמא יעביר כו'. כמו שאמרו בגמרא ומ"מ לא גזרו נמי גבי מים כמו שהקשו בתוספות ד"ה נגזור השקה וצ"ל כתירוצם ז"ל דבהשקת מים אין להוט כ"כ. ולפי זה סיפא דמתניתין דקתני אבל לא מטבילין הוא מיותר דאם בכלי לבד גזרינן כ"ש דגזרינן אם שניהם טמאים אע"כ דקתני סיפא אגב רישא ונקטי בגמ' ואי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה פי' פשיטא שלא שייך למגזר שמא יעביר כיון שאין צריך להם ואינו להוט ולאו משום אסורא קאמר דאה"נ אפילו אית ליה מים יפים דמותר להשיקם דלא שייך גזירה כלל בהו ולא שייך נמי למיגזר השקה אטו הטבלה אע"כ דמיירי דלית ליה וה"א דשייך להוט כמ"ש התוספות. אבל לב"ש דס"ל הכל מלפני השבת אפילו אדם ע"כ לא ס"ל הטעם שמא יעביר אלא משום דמחזי כמתקן ולא אמרינן אדם נראה כמקר לדידיה מיירי מתניתין דאית ליה מים יפים ואה"נ דדבר פשוט הוא שמותר להשיק ותני רישא משום סיפא דאיצטריך לאשמעינן אבל לא מטבילין דסד"א דאגב המים מותר להטבילן ולא מחזי כמתקן ובקשתי להודיעני אם ישרו דברי בעיניו ואם שגיתי אתי תלין. ומה שתירץ מר בספרו הנ"ל דמיירי אליביה דב"ש במי החג שנטמאו תינח אליבי דרבנן דמתניתין איירי בשבת. אבל אליביה דרבי דמוקמינן לה לקמן בגמרא דמתניתן איירי בי"ט ויכול לשאוב מים מן השלוח וא"כ יש לו מים אחרים מקרי וצ"ע. עכ"ל. תשובתי בקצרה. מה שחתר מ"כ למצוא גם הוא דרך שכבשוה המשיבים שקדמוהו שרצו לפרש הגמרא אליבא דב"ש דווקא. מרוקא חדא תפיתו. ובחד מחתא מחיתו. ולסופא דסוגיא לא נחיתו. כבר ימצא די השב לו בספרי ובתשובת השגה הנ"ל. לכן נלאתי נשוא לטפל עוד בדברים בטלים מעצמם וכלים מאליהם. ואין שונין ומפרשים לחכם. ומה שחשב לחדש דבר מעתה. עפמ"ש תו' וכתב מ"כ ז"ל ולפ"ז סיפא דמתניתין כו' הוא מיותר כו'. באמת הני מילי מרפסן איגרי. ואי דייקינן כי האי לא תנינן איברא ליתיה לדיוקיה לגמרי. ולא היא אין כאן יתור ולא כ"ש. דסד"א אגב השקה שריא נמי הטבלה. אפילו אליבא דב"ש הוה אמינא בכה"ג לא מיחזי כמתקן. וה"נ לב"ה איצטריך. דלא נימא אגב מימיו לא שייכא גזרה. כיון דלא שרי אלא ע"י השקה. מדכר דכיר. קמ"ל דלא. ומה שרצה להמשיך עפ"ד פירוש חדש בסוגיא דגמרא הני למה לי למעבד לה השקה. פירוש פשיטא דלא שייך למיגזר שמא יעביר כו'. ולא משום אסורא קאמר. אין כדאי להשיב על זה. שמהפך קערת כסף הפשט. ומחה משמעות הסוגיא על פיה כדבר אשר אין לו שחר. ואין הדעת סובלתו שחושב דברי הגמרא חסף די פחר. ומה שהשיב על תירוצי. דמיירי במי נסוך דחג שנטמאו. ואמר מ"כ תינח אליבא דרבנן כו'. אבל לרבי איירי בי"ט ויכול לשאוב כו' יש לו מים אחרים מיקרי. אמרתי שגם זה הבל. כיון דלכתחלה איכא קפידא למלא מן השלוח דווקא. משו"ה ודאי משיקן גם אם ארע בי"ט. תדע דאל"ה. תקשי לך בשבת נמי. מאי כולא האי. דשרו להו השקה. ימלא מן הכיור. כמו בנשפכה ובנתגלתה. הא על כרחך כל כמה דאפשר מהדרינן אמי שילוח (ועמש"ל בתשובה למהרא"א) ואי שרו משו"ה השקה בשבת. בי"ט לא כ"ש. זה פשוט וברור. ורש"י פכ"ש דנקט שבת. לא דווקא. כמ"ש בחי"ג שם בס"ד. ותו מי לא עסקינן בדאין שהות לחזור ולהביא מן השילוח. כגון שנטמאו היום. סמוך לשעת הנסוך. באופן שאין פנאי לדבר. ואי אפשר להביא אז מן השילוח שחוץ לעיר. ובעסק גדול היה נעשה (ועוד הא אליבא דב"ש נמי קיימינן השתא. וב"ש לית להו מתוך. לא שרו הוצאה בי"ט לצורך מצוה. כדתנן בס"פ אין מוציאין את הקטן כו'. וגם זה כפתור ופרח) וכיון שהדבר נחוץ. פשיטא שמשיקן בי"ט. כמו בשבת. דמאי שנא. הרי נתיישב תירוצי דבר דבור על אפניו בס"ד. ותו לא מידי.