לחם שמים על משנה בכורות ד:ו

1הנוטל שכר לדון כו' דכתיב ראה למדתי אתכם מה אני בחנם כו'. פשוט שהוא הדין לכל הוראות של תורה שאין רשאי להורות בשכר. דזיל בתר טעמא. ורבותא נקט תנא לדון. אע"ג דאית ביה דררא דממונא. ס"ד כיון דנהנה בע"ד מדבר שבממון. מהני נמי להדיין בשכר טרחיה. קמ"ל. וק"ו לשאר הוראה דאיסורא והתרא.

2ועתי"ט ובתורת שוחד אפי' לזכות את הזכאי כו'.

3יותר מזה אמרו. אפילו שקיל מתרווייהו. אסיר אם אינו שכר בטלה דמוכח ז"ל רע"ב וברבני אשכנז ראיתי שערוריה שלא יבוש הרב לטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד. והעדים החותמים על הגט שני זהובים כו'. ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס. לפי שהוא יודע שאין נותנין גט בעירו שלא ברשותו. ונותן הגט בע"כ צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט שהוא פסול דהא תנן הנוטל שכר לדון כו' עכ"ל. הרבה לענות על רב. ולא ידענא למאי ניחוש לה (אם אמנם מ"ש בשם רמ"א שלא אמר כלום כו'. ואינו אלא למוד בעלמא. זה אינו מספיק לייפות כחא דהתרא. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד בשכר כל עקרו אסור הוא. דהכי ילפינן מקרא אשר למדתי כו'. לכן עדיין צריכין אנו למודעי. ובמ"ש בס"ד מבואר היטב) האי לאו דינא הוא. וכי היכן מצינו בתורה שבכתב או שבע"פ שמוטל על הרב ומורה. לסדר נתינת גטין. והלא מדינא דמתני' האיש כותב את גטו. ויכול לגרש את אשתו בינו לבינה. בפני עדים שירצה (ואפילו עדים לא כתיבי באורייתא. דלא איברו סהדי אלא לשיקרא). ואינה אלא תקנת חכמים מפני תקון העולם כדי שלא יקלקלנה. ואין כתיבת ונתינת גט בכלל דינים לגמרי. אלא אם ארעו ספקות בדיני גטין. והוצרכו לשאול את פי החכם. בזה ודאי נראה פשוט. שחייב לפסוק הדין ולהורות בחנם. בלי שום שכר. כדרך שאמרו בדיני ממונות ובהוראות איסורים כדלעיל. וכן לדון בין איש לאשתו. אם צריך להוציאה בגט. או לקיימה (וכן הדבר בהוראת קדושין. עגונות וזקוקות). ודיני נדה וכתמים משפט אחד להם. שמחויב המורה הבקי לדון להורות ולפסוק על פי התורה בלי שום שכר כסף עובר. אע"פ שיצטרך להאריך העיון כפי עומק הענין.

4משא"כ להתעכב בסדורו של גט כתיבתו ונתינתו. אין זה כלל מעסקי החכם (ולדבריו. גם הסופר יהא אסור לטול שכר כתיבה) רק מנהג הוא שנהגו בדורות אחרונים. למנוע נתינת גט אם לא ע"פ חכם העיר ובפומבי. מפני חומר הענין שארז"ל כל מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין אל יהא לו עסק עמהן. שיכול להרבות ממזרים בישראל לפיכך נהגו ישראל קדושים לתת הגט בפני הרב המורה דווקא. כדי להשמר מן המכשול. גם שאם יארעו בו ספיקות ועכובים. כשיצטרך הדבר לישאל שיהא החכם מזומן שם להודיעם איך להתנהג. שלא יתקלקל הגט ויבוא לידי שיהוי ועיכוב ודחוי ועיגון. ביחוד בדורות אחרונים שהוסיפו חומרות הרבה בנתינת ויצטרך להתעכב בסדור נתינת הגט כמה שעות. אין מן הדין והחיוב שיטריח עצמו הרב בעסק זה. שלא הטילה עליו תורה כלל. ובדין הוא שיטול שכרו משלם. שמתעכב בו לפעמים זמן רב ובטורח גדול. ובימי חכמי התלמוד מצאנו שהיו ממנין חכם מיוחד לסדר גטין. כדאמרינן רב אחי הוה ממונה אגטי. שהיה מסודר לדבר זה בלבד. מהטעם הנ"ל. ולא היו מטילין עסק זה אפילו על חכם הממונה בעיר לדון ולהורות. כי אין זה מדבריו המוטלין עליו. (על זו וודאי ידוו כל הדוים. שידעתי גם בילדותי (לפני דורי זה בזקנותי. פשיטא לא אכשור דרי. עכשיו זוהי כל חכמתם וחריצותם) מרבני אשכנז זקנים. גם שהיו חסידים יושבים בתענית מדי יום ביום. ודבר זה היה להם כחיוב. לטול שכר על עיונם בהוראת שאלת נשים ואפילו שהיו עשירים. שרי להו מרייהו. כבר ראיתי מי מהם בספר שו"ת שחיבר. שהפציר מאד לחתור דרך התר לאשה מוצאת דם כל פעם בבדיקה. הלך אחר שיחה נאה. כל המקל לו מגיד לו. ודחה בקנה רצוץ דברי האוסר. גם אל דבר חכם רופא ישראל לא שמע להחמיר. ונרגש כי רק נטיית דעתו אחר השכר עשתה זאת. כפי שהגידו לי אחרים. גם שמעתיו מפי חתנו. ואין צ"ל מן אותם הממלאים כרסם בתענוגות ב"א. ונטרפה דעתם בי"ש ומ"ד. שמלא מוחם. והיה יין וחליל משתיהם. וכחגים ינקופו כל ימיהם. וכל העולם דומה כמישור בעיניהם. בשכרם שאוכלים תדיר בעוה"ז מפרי פי מעשה הודאותיהם. כענין אותו המאורע שבקד"ח. אטו בשופטני עסקינן. אלה ודאי אין דיניהם דין. וכל מעשיהם בטלים וכלים בעשן מאליהם. ועשי"ע ואג"ב דפו"ח גם בהשמטה) עליהם צוח הנביא כהניה במחיר יורו. (אע"ג דאמרינן האי צ"מ כל מילי דמתא עליה רמיין) כנ"ז. וכי תעלה על דעתך שלא נטל שכר על מינויו זה. ולפ"ד הרע"ב אם היה נוטל שכר על זאת. גט שסדר בטל הוא ח"ו. ישתקע הדבר. הרי אמרו אפילו בדין ועדות. אם היה זקן ומתבטל ממלאכתו. נותן לו שכר בטלתו. איברא בהא משמע דשפיר קאמר. שלא יעשה הרב עצמו כמוכס העומד מאליו. ושאין לו קצבה. אלא צריך להשוות בו המדה (וכענין ששנינו באילא. שהתירו לו חכמים ליטול ארבע איסרות בדקה וששה בגסה. אע"ג דלא דמי. התם איכא חשדא. הכא ליכא חשדא. ונפיש בטירחא טובא) לעשות לו שכר דבר קצוב ע"פ טובי העיר. כדי להתרחק מן הכיעור. וכדרך מנהג קהלות שבישראל. להעמיד שכר קצוב לרב. בעד סידור קידושין. מאי שנא הא מהא. ולא עלה ע"ד אדם שיהא נקרא גזלן בשביל כך. ואע"פ שאין בו צורך כל כך לרב ומורה. ולא טורח. ובע"כ הוא דיהיב. עאכ"ו בסדור גט. דמדעתיה יהיב ליה אגר טרחיה. מיראת העונש הגדול. שיוכל לבוא לנותן הגט. בלי השגחת הרב. שאין כאן בית מיחוש משום דררא דממונא. ודאיסורא. ושרי ליה מריה לרע"ב שהפריז על המדה. להוציא לעז על גטין הראשונים דסדרו קמאי וקמאי דקמיה נגרי בני נגרא. ושקלי אגרא ופגרא. ולית דחש לה. אע"פ שהמונע ומוותר על שכר טרחתו. כמו שהיה נוהג אמ"ה זצ"ל. בודאי שכרו אתו. ועליו תבוא ברכת טוב. וברוך שהצילני מזה. מ"מ לא נמנעתי מללמד זכות בדבר אמת. כל זה ברור בעזה"י. אך מ"ש תי"ט בשם מהרמ"א לדחות דברי הרע"ב. משום דסדור הגט אינו אלא למוד בעלמא. אין זה מספיק כלל. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד כל עצמו. הוא שאסור בשכר. כדילפינן ראה למדתי אתכם. על כן אין זה בנותן טעם. אכן מ"ש בעזה"י מתוקן יפה. דשאני למוד תורה. מטורח ובעול במעשה בדבר הרשות. הא למה זה דומה. למי שצריך למעקה לתפלין למזוזה לסוכה ודומיהם. האם יצטרך ללכת ולהראות המעשה בפועל. ולהטריח עצמו בכך. ולעמוד עליהן עד שיצא כלי ובנין למעשהו. וכן הענין בכתיבת ס"ת תפלין ומזוזות. מי יאמר להטיל שחובה על החכם והרב המורה. שילך ויעמוד על הסופרים. וישגיח עליהן שיהו נעשין כהלכתן. וכן אתה אומר בכל המצות המעשיות בכלל. שיש בהן טורח פעולה ויגיעה. שאין זה מוטל על הלומד תורה ומורה החכמה בלבד והידיעה (עם שבודאי צריך שיהא עינו ולבו על זה וכל כיוצא בו. לחוש לתקנת הצבור. שיזכו בתורה ובמצות. ושיהיו נשמרים מכל מכשול ושלא יצא דבר שאינו מתוקן מת"י העוסקים במלאכת שמים. ע"י חקירה ודרישה. אם עושים באמונה. זה ודאי מוטל עליו. ואמרינן (ערובין [מו"ק ו' ע"א]) ש"מ צ"מ במתא כל מיני דמתא עליה רמיין. אבל אינו מחויב לבטל מלמודו ללכת אצל העוסקים להספיק צרכי וכלי תשמישי המצ' לרבים ללמדם האומנות. אם לא לתלמידים היושבים לפניו ועוסקים באותן הלכות. אז ודאי הוא צריך ללמדם גם אופן עשיית תשמישי מצות וכל השייך להם ג"כ. בלי מחיר כסף).

5אולם בעד כתיבת השו"ת רשאי לטול כדי הוצאה הצריכה לתת לסופר להעתיק (שאין המורה מחויב להוציא על זה מכיסו כלום. רק על טרחתו בלבד אינו רשאי לקחת מאומה בשכרו. אלא לא ירויח ולא יפסיד). שגם בימי חכמי התלמוד היה קצוב שכר כתיבת פס"ד בזוז (כסף מדינה) כדאיתא בבתרא (דקנ"ה) שטרא דמר בזוזא. זה היה שכרו של סופר הב"ד. ואם מרבים שכר לסופריהם וחזניהם ושמשים נענשים. כמ"ש בבני שמואל (פב"ב דנה"א) כללא דמילתא. סדר כתיבת הגט ונתינתו בפועל. וכן נתינת קדושין. אין בזה שייכות לדין ולמוד. ומותר לקבל עליהן שכר כמה דבעי. רק שיהא מרצון הנותן. או ע"פ מנהג בני העיר. אמנם להורות בשאלות וספקות הנולדות בין בדיני קדושין בין בדיני גטין כתובות חליצות והדומה להם. הכל חייב המורה ללמוד בחנם. ואסור לטול עליהן שכר כל שהוא. בין קצוב בין שאינו קצוב. במקומו ושלא במקומו. בזה אין ספק. אלא שבעו"ה נתקלקלו הדורות. משרבו בעלי הנאה. נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם.

6ועדיין נשאר לבאר. מה טיבו של היתר שכר עדי גט. דלכאורה בהא שפיר קאמר רע"ב. ומ"ש האחרונים להתנצל בזה. אינו מתקבל בדעת הישר. איברא לכי מעיינת בה. משכחת דמשום שכר עדות נמי ליכא קפידא בגט. מידי הוא טעמא. דהנוטל שכר להעיד עדותו בטלה. אלא משום חשדא. משא"כ האידנא בסתם גט הניתן בפומבי דלא שייך למחשדינהו כלל. אנן וכ"ע סהדי. ולא אצטריכו הני. אלא ליחודי ולאזמוני להו. ומה טעם לא יטלו שכר בטולם. במקום שאין חשד ופקפוק לעז של שקר כל עיקר. הא ודאי שבקה למתניתין דמוקמא נפשה. בעדות דבר שבצינעא כה"ג דווקא הוא דאסור לקבל שכר. ואם ידענו שנטל שכר להעיד. ואין אנו יודעין באמתת הדבר. דהיינו שיש מקום לספק בעדות זו הנחשדת. אז היא לבטלה. משא"כ בגט הנסדר וניתן בפרהסיא. שאין שייכות לחשד. וזה דבר ברור בטעמו ועד לעצמו. ובזה א"צ לדחוק כלל. ולית בה חששא.

7גם אין דומה הנוטל שכר להעיד מה שיודע כבר ואינו נוטל שכרו רק בשביל העדתו בלבד. זהו שאסרו. משא"כ במקבלין שכר הליכה שהוזמנו לבוא לראות. ולידע. למען יוכלו להעיד כשיצטרכו לעדותן. שזה אינו נוטל שכר עדות. אך שכר טרחא שהולך ומתבטל. כדי לראות אמתת הענין.

8ואמנם לענין מ"ש הר"מ בפ"ג מהל' ת"ת. ובס"ד המשנה פ"ד דאבות. עמ"ש בס"ד שם בעץ אבות. באורך וברוחב. אבל האחרונים שהשיגו עליו. ערבבו שני ענינים נפרדים. רחוקים זה מזה מאד. לא יקבלו השואה.

9מקלה מלשון אשר קלם מלך בבל באש.