לחם שמים על משנה ברכות ה:א

1שעה ביאור מלת שעה ודקדוקה כתבתי בהגהות התפלה ע"ש:

2שעה אחת. הך שעה דווקא ולא זמן מועט כדמוכח בגמרא [דף ל"ב ע"ב] וכ"פ התי"ט בשם הר"י ועל כרחך פירושו ג"כ שעה מהשוות ולא מהזמניות כשטת הרמב"ם בשעות שזכרו חז"ל. שבודאי לא היו שוהים ומכוונים בזמן א' יותר מזולתו. ואף מכאן ראיה למ"ש בפ"ק בענין השעות שבכל מקום שהזכירום רז"ל אינן אלא השוות וק"ל:

3לא יפסיק בדיבור. דאילו הליכה לא מצינו בשום מקום הפסק הר"י עכ"ל. וכבר פירשתי דבר זה בא"ח סי' ק"ד בס"ד דע"כ ר"ל הליכה גרידא אינה חשובה הפסק. כשאינו שותק אלא מתפלל בדרך הליכתו להפיל הנחש מעל עקבו. וביארתי שם שא"א לומר בענין אחר. דהא אפילו שתיקה לחודה בלי הליכה הוי הפסק. כ"ש עם ההליכה והוא דבר שאין בו ספק יע"ש. וגם מוכרח ממקומו במשנתינו מדפלגינהו בתרתי ולא כריך ותני אפילו המלך שואל בשלומו ונחש כרוך אל יפסיק אלא הא כדאיתא והא כדאיתא דלשואל דרך להפסיק בדבור. ולנחש שאין צורך בדיבור נקט הפסקה סתמא דכל הפסק במשמע:

4ולא עוד שאני אומר מטעם זה יותר משמע לי שדברי הר"י הללו אינם מוכרחים כלל. דפשטא דמתני' מוכח דאין לו לילך ולא יזוז ממקומו כלל. דודאי הליכה אפי' תימא דלא הויא הפסקה (וגם על זה יש להשיב אלא שאין כאן מקום ביאורו) לענין חזרה. מ"מ מפסיקו מכוונתו בודאי וכייל תנא כל מידי דמפסיק כוונה ואהכי קפדינן בתפלה. כדתנן בפרקין דלעיל [פ"ד מ"ה] היה רוכב על החמור ירד. ואע"ג דקיי"ל רכוב כמהלך דמי [קידושין ל"ג ע"ב] אלא ודאי אחד רכוב ואחד מהלך צריך לעמוד במקומו לתפלה ולא יתפלל דרך הילוכו מטעמא דאמרן. והא דפירש הרע"ב התם דאין הלכה כאותה משנה. אלא לא ירד. היינו נמי סייעתא לדידן. דטעמא מאי לא ירד כדי שלא יתבטל מכוונתו. לפי שאין דעתו מיושבת עליו כשלבו על חמורו. וזה דווקא ברוכב אבל מהלך ברגליו פשיטא דצריך לעמוד. ואפילו ברוכב אע"ג דלא ירד אפשר דצריך לעמוד:

5וא"כ מכל הלין לא ידענא מהיכא פשיטא ליה להר"י הא מילתא דמצי מפסיק בהליכה מאחר שאין כאן אונס. דאי בשיש סכנה הא ודאי דמפסיק אפילו בדיבור. (כגון לקרוא לבני אדם שיעזרוהו וכיוצא) ובכל דבר:

6וקצת יש להתנצל בעדו דס"ל כיון דאיכא ודאי טירדא בנחש כרוך על עקבו. הכי עדיף להסיר הטרדה. והוי שפיר דומיא דרוכב שהתירו לו שלא לירד מחמת שירדו חז"ל לסוף דעתו של אדם מתוך שהוא בהול על ממונו א"א שיסיר טרדתו ודאגתו ויפנה לבו לתפלתו. מ"מ יש לחלק בין ההיא דהתם ודהכא. דהתם שכיח היזיקא שיברח החמור ואיכא נמי הפסד ממון דחמיר טפי דבצדיקי עסקינן דממונם חביב עליהם מגופם [חולין צ"א ע"א. ועוד] והכא לא שכיח היזיקא לדעתם ז"ל דנחש לא הוה מועד להזיק (כדמוכח הכא [דף ל"ג ע"א] משא"כ בהזיק פ"א שנעשה מועד מתחלתו בסוף פ"ק דקמא וק"ל). וליכא היזק ממון דחביב ובהול עליו יותר. וגם קשה להוסיף על דבריהם במקום שלא אמרו הם ז"ל כן בפירוש:

7ועוד אין בזה התנצלות מספיק. דמ"מ קשה דלא הוי ליה למתלי שריותא דהליכה במאי דלא חשיבא הפסק. דאפילו אי הוי הפסק. הרי אמרנו שמפסיק בכל ענין אם אנוס הוא. וכאן אונס גדול הוא שא"א ליישב דעתו ומחשבתו כל זמן שהנחש כרוך על עקבו ופשיטא שישליכנו מעליו ויסירנו בכל טצדקי דאית ליה למיעבד. אבל ודאי הדין אמת בכה"ג היכא דטרוד מחמת נחש או כל דבר המטרידו ביותר עד שא"א לו לכוין כראוי. שמותר להפסיק תפלתו ולהסיר הדבר המונעו מכוונתו:

8וגם לבי אומר לי דהך סיפא נמי משנת חסידים היא וארישא קאי דחסידים הראשונים עושין כן. ולא שאני אומר שלא נשנית משנה זו אלא להם. דודאי מעיקר דינא לכל אדם נשנית. אלא דקמאי מסרי נפשייהו אקדושת ה' ואכוונת התפלה וקבלת מלכות שמים. ולא היתה טרדה בעולם מפסיקתם שלא מצאה מקום בלבם לרוב דבקותם בהש"י. משו"ה לדידהו ודכוותייהו הוי חיובא כיון דליתא לטרדה לגבייהו. אבל דורות האחרונים וכ"ש כגון אנו יתמי דיתמי. שא"א לני לכוין כראוי אפילו בלא טרדה חזקה פרטית. כמ"ש בפוסקים משם הר"מ מרוטנבורק שלכן אין אנו חוזרין להתפלל מפני מניעת הכוונה [עיין בשו"ע או"ח סימן ק"א] כ"ש שא"א לנו לטהר מחשבתנו במקום שיש טרדות עצומות כדלעיל. ופשוט שיש לומר בזה הכל לפי מה שהוא אדם. ולפי מה שהיא הטרדה. ולפי הענין שיכול להסירה בקלות יותר יעשה:

9משנה לחם מתוך כובד ראש ומ"מ צריך להיות בשמחת הלב. כמ"ש אין עומדין להתפלל. אלא מתוך דבר הלכה פסוקה. שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. ואומר עבדו את ה' בשמחה. ועמ"ש בס"ד בסולם בית אל.