לחם שמים על משנה ברכות ח:ח

1מברך על היין. אם ירצה. כן נמצא בפירוש הנדפס אצל הרי"ף. וקשיא לי אהדין פירושא דא"ה כי רמינן (בגמרא דריש פרקין [דף נ"ב ע"א]) עלה מדתניא מניחו לאחר המזון. ולא משכחינן שינויא אלא תרי תנאי נינהו אליבא דב"ש. מאי דוחקיה הא מצי לשנויי דהא דתניא מניחו לאחר המזון. פירושו אם מניחו לאתר המזון משלשלן כולן לאחריו. ואע"ג די"ל לישנא דמניחו משמע ליה דווקא. מ"מ עדיף טפי מלאוקמי בתרי תנאי. ומ"ש ממברך דמתני' דמפרשת ליה רשות. א"כ מניחו נמי רשות קאמר:

2ואי לאו דמסתפינא (מפירש"י ואולי אינו ממנו אלא גליון א') הוי אמינא בה מילתא חדתא. דטפי אית לן למימר דלישנא דמתני' דווקא קאמרי ב"ש מברך על היין ושותהו ואח"כ מברך על המזון. ובפלוגתא דהני תנאי [פסחים מ"ט ע"ב] ר"מ ור"י דאיפליגו בושבעת דס"ל לר"מ זו שתיה וכדעת המרדכי והכלבו שהביא בב"י סי' קצ"ז שאם תאב לשתות לא יברך עד שישתה מהאי טעמא. והכא נמי בלא שתה עדיין בסעודה איירי מדמברך על היין לפניו. וס"ל לב"ש כר"מ משו"ה מברך דווקא על היין תחלה דבל"ז לא יוכל לברך על המזון. דצריך לקיומי לקרא כדכתיב [דברים ח' י'] ואכלת ושבעת הדר וברכת. וב"ה כר"י דמוקי ושבעת לשיעור אכילה ולא בעי שתיה משו"ה לדידהו הא עדיפא לברך על הכוס. והרי זה כפתור ופרח בעיני ומתיישב היטב אחר סוגיית התלמוד: ומה אעשה אם רבן של ישראל מאור הגולה לא פירש כן מי יבוא אחר המל"ח היודע לשוט בים התלמוד. ונהירין ליה שבילי דנה"ר דע"ה. אולם מאחר שבפרש"י שלנו לא נמצא כדבר הזה. הורישינו בעצמנו לנטות מפי' הנז'. שוב אחר זמן רב שכתבתי זה. ת"ל מצאתי כדברי בתשו' הרשב"א ע"כ שמח לבי שכיוונתי לדעת רבן של ישראל:

3ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה. לשון התי"ט עיין מ"ש הרב בריש פ"ז. ורצה בזה שעכשיו דינו כגוי וסתם מחשבת גוי לע"א. ועל כן אין לענות אמן אחריו אפי' שמע כל הברכה:

4ופליאה דעתו ממני דאפי' כי עשאום כגוים מאי הוי. אחר הגוי נמי עונין ואפי' לא שמע כל הברכה כבירושלמי [מובא בטור סי' רט"ו] ואף את"ל דכותי גרע מגוי. בשומע כל הברכה מיהא סגי. דאפילו תימא מין הוא וכשמזכיר השם כוונתו לע"ז. דברים שבלב אינן דברים ואפילו אומר בפיו שכוונתו לע"א אפשר לומר דלאו כלום הוא. דאין השם נתפס במחשבת ע"א:

5ונראה דעדיף מהכותב ס"ת והקדיש שם אלקים דחול דאינו קדוש דהו"ל כמקדיש בעלי מומין למזבח שאינן נתפסין בקדושה. וה"ה איפכא שהקדוש קדושת הגוף אינו יוצא לחולין. (וכ"ש הזכרת השם בפה וכ"ש כשהן כתובים בקדושה וקורא אותן שאין מחשבה מועלת בהן. והיינו הא דאי' [סנהדרין ק"ג ע"ב] במנשה שקדר את האזכרות וכן באחזיה וכותב תחתיהן ע"א ודוק. ואע"ג דאזכרות שכתבן מין נשרפין. היינו משום דכתיבה בעיא קדושת פה והרי לא נתקדשו. משא"כ קריאה בפה קדשה מאיליה והבן) דא"א להתחלל בשום כוונה שבקדושתו הוא עומד ודאי. שהשם הוי"ה ב"ה וכן שם של אדנות אינן סובלין ביאור אחר מתחלף לאמת. שהן הן שמות עצמיים (אלא ששם אדנות מלבוש להויה ב"ה) לבורא עולם אחד ואין שני עלת כל העלות ית' ויש"ת לנצח ולנצח נצחים. וזכרם קדוש קדושה עצמית מכל מקום אשר יזכיר אותן המברך בין ישראל בין גוי. ואין הברת אותן תנועות נתפסו' בשום כוונה רעה ח"ו כנ"ל ברור:

6עכ"פ אין אנו אחראין להכוונה כדמוכח הכא דאל"כ אכתי ליחוש שמא כיון בלבו להר גריזים וזה פשוט וברור. שוב ראיתי בב"י א"ח סי' רט"ו בשם ר"י די"מ כן. וס"ל דכותי גרע מגוי והוא דוחק עצום. איברא כבר מחא לה אמוחא ופשיטא ליה להר"י נמי דודאי בשומע כל הברכה בכותי נמי סגי. וכן הסכמת כל הפוסקים. וא"כ משנתינו אף לזמן הזה שעשאום כגוים גמורי' נשנית. ותוספתו של הרב בתי"ט כאן למותר. כי לא ידעתי מה רצה ללמוד ממקו' הנ"ל כאמור אם לא שנתכוין לדעת הרמב"ם שהובא בסי' הנ"ל דלפי נוסח א' ס"ל דאין עונין אמן אף אחר גוי והי"ל ז"ל לפרש דבריו שהרי בכ"מ כתב בהדיא שאין כן דעת הר"מ:

7משנה לחם עד שישמע כו' ז"ל פיר"מ. יש מי שיקרא ישמע והענין אחד כו'. נראה שכוונתו לבאר גרסת עד שישמע. לשון יחיד. שהיה צריך שיאמר שישמעו. לשון רבים. ואולי כך גרסתו. ואמר כי יש מי שיקרא ויגרוס שישמע לשון יחיד. ואין בכך כלום. שהכוונה אחת היא.

8משנה לחם שם בא"ד. אבל מעת שחקרו עליהם (על הכותים) הם פחותים מן הכושים מאד. לא נודע לי טעמו בזה. ואם אמנם אמרו בפר"א שהחמירו בפת כותים (ונרמז גם במשנה ספ"ח דשביעית. הלא מחלוקתו בצדו. שלדר"מ ר"א הקל בו) זה היה בתחלת ב"ש. מפני שהסיתו את ב"י לעזוב את ה' ועבודת מקדשו. אבל אחר שנתקרבו בימי חכמי המשנה. אע"פ ששוב נתרחקו עוד בזמן התנאים האחרונים. כדאיתא בגמרא פ"ק דחולין. היכן מצינו שעשאום גם גרועים מהגוים. כמקודם. שמא סובר הר"מ מאחר שנאסרו שנית. חזרו לאיסורן הראשון. מחמת השנאה הכבושה.

9משנה לחם עונין אמן אחר ישראל המברך כתב הרע"ב ואע"פ שלא שמע הזכרת השם אלא סוף הברכה.

10משנה לחם דברים הללו הם בהפך ממ"ש הטור (סרט"ו) דצריך לשמוע מיהא הזכרת השם וצ"ע. וכן במ"ש דסוף הברכה לא סגי דלא שמע. בהא נמי משמע מדברי הפוסקים איפכא. דליכא קפידא אלא בהזכרת השם לחוד. ותו לא צריך לשמוע סוף ברכה. ואיברא לכאורה בהא כרע"ב מסתברא. כיון דקיי"ל שאין לענות אמן חטופה. דלחד פירושא הוא שלא יענה עד שתכלה הברכה מפי המברך. מ"מ אינו מוכרח. די"ל הזכרת השם חשיבא עיקר הברכה. וככולה דמיא.

11משנה לחם בלח"ש אחר תיבת ברור. נ"ב וראיה גמורה ג"כ מגמרא ערוכה. שבועות (דכט"א) לימא להו קיימו מה דאמר אלוה. לאו משום דמסקו אדעתייהו ע"א. ודחינן לא. משום דע"א נמי איקרי אלהי כסף. מוכח בהדיא דדווקא בשם אלוה. דאשכחן דמיקרי ע"א נמי הכי. הוא דאיכא למיחש אי מסקי לע"א שמא דאלוה. הא בשם המיוחד ב"ה דלא איקרי ביה ע"א. ליכא למיחש למידי. ואע"ג דכתבו התו' שם. שאפילו יזכירו שם המיוחד. האמרת כל שמות האמורות במיכה חול. י"ל שאינה הוכחה. דאפילו מ"ד הכי. היינו טעמיה משום דלא נתקדשו. וכתיבה ודאי בעיא קדושת פה. כדכתיבנא לעיל. משו"ה י"ל דנמחקין. ואפ"ה דיחידאה היא. ולא קיי"ל כוותיה. אבל בהזכרה לעולם אימא לך כ"ע מודו כדאמרן. ואי משום דהוה ק"ל להו לתו'. אי איתא דאיכא לפלוגי בין שם אלוה ושם המיוחד. אכתי נימא קיימו מאי דאמר שם הוי"ה ב"ה. מהא ליכא למשמע מנה. משום דבלא"ה נמי פריך שפיר. ותו איכא לשנויי דלק"מ וק"ל. מיהו ש"מ מדלא נקיט תלמודא רבותא. דעל כרחך בשם המיוחד לא שייך כלל דמסקו אדעתייהו. ודוק. וכן יש עוד להוכיח אמתת זה. מן המגדף שנסקל. וא"א למלט נפשו בשום אופן. (משא"כ בשם אלהים וכנוים. שאינו נהרג עליהם). ומשם ראיה ג"כ למ"ש בס"ד מדעת עצמי. ששם אדנות דין שם המפורש יש לו לכל דבר. שכן כתב הר"מ ז"ל בפירוש. והוא האמת בלי הרהור. שכן שני השמות משתמשים בכתר אחד. המ"י. ועיין זוהר ס"פ אמור (דקו"ב) ובתז"ח (ךג"ב) הוי"ה לא מקבל מסאבו כו'. וצ"ע מחמת מ"ש בפאד"מ זה מט"ט. ששמו כשם רבו. וכן מ"ש עה"פ. ויאמר ה' אל נא תעבור. לגדול שבמלאכים אמר. וכ"מ כ"פ שאמרו המלאך נקרא בשם משלחו. עוד אמרו עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה. מיהו ודאי. אין הכל הולך אלא אחר מחשבת העונה. כענין ששנינו בקרבנות. שאין הולכין אלא אחר העובד. ואין חוששין אלא למחשבתו בלבד. הוא הדין בעצמו כאן. דלא אתאי מחשבת המברך. ומפקא מידי מחשבת העונה המכוין לבו לשמים. והרווחנו ששם אדנות הנאמר בכוונת שם הויה ב"ה. לא זו בלבד שאינו נתפס במחשבה רעה. אבל הוא דוחה ומגרש כל מחשבות רעות מרפא יותר מכל קמיעא.