לחם שמים על משנה ברכות ט:ג

1משנה לחם בנה בית חדש נראה פשוט דהוא הדין לקנה. חד דינא הוא. כמו בכלים. אלא אורחא דמילתא נקט. שהיה דרכם לבנות בתים. ולא לקנות (אולי מטעם הנזכר פרשת מצורע. מחשש בונה ביתו בלא צדק. משא"כ בכלים דליכא קפידא. או אפשר משום ישוב א"י נגעו בה. ותנא בא"י קאי. וקמ"ל מילתא אגב אורחא. דהכי עדיף טפי. ולדידן פזורי הגולה איפכא הוא. טפי עדיף לקנות. מלבנות בתים. שלא להרחיב גבול רשעה (בודאי על זאת היתה כוונת ר"י חסיד. שצוה שלא יבנה אדם בית של אבנים. דאיהו ז"ל בח"ל הוי קאי. ומנע מטעם שאמרתי. אבל בא"י. מצוה גדולה היא להציב גבול אלמנה והתירו שבות בשביל כך. אפי' על הקנין בלבד ועוד שכבר אמרו רז"ל העוסק בבנין מתמסכן ואמרו טום ולא תשפץ כו') אי נמי משום הכי נסיב תרתי לישני. לאורויי דלאו דווקא בהך גוונא. אלא ה"ה לאידך. ותני סיפא לגלויי ארישא. דתרוייהו שוו להדדי. וצריכי דאי אשמעינן בנה. הוה אמינא משום דבשלו בנה. וזכה לקנין חדש לעשותו משל עצמו מתחלתו. כה"ג הוא דחשיב לברוכי עליה. אבל בקנה דבר גמור בידי אחר. אימא לא ליבריך. קמ"ל בסיפא קנה. ואי אשמעינן בקנה. סד"א אדרבה קנה עדיף. דהאידנא הוא דקני ליה לגופיה מעיקרא. משא"כ בנה. דכבר הי"ל הקרקע קודם שבנה. ולא נתחדש כי אם הבנין שעליו. מהו דתימא כל המחובר לקרקע הרי הוא כמוהו לענין זה נמי (עח"מ ש"א. ומ"ש שם) ועיקר הבית הוא הקרקע. והבית בטל אגב קרקע. שהוא היסוד שהבית נשען עליו. וכבר זכה בו מאז. ולא קנהו עכשיו. ולא נשתנה הקרקע כלל מחמת מלאכת הבנין כדקיי"ל מה"ט הבונה פלטרין בנכסי הגר שלא קנה. דלא עבד מידי בגוף הקרקע. אימא לא לבריך. השתא בשעת בנין. אלא בשעת קנין הקרקע. שהוא העיקר. והבנין טפל לו. קמ"ל (והוא הדין לעשה כלים לעצמו. דחד מילתא הוא) ועוד דשינוי החוזר לברייתו הוא. ואף הבונה בית. לא שינה בגוף העצים והאבנים כלום. שכולם חוזרים לברייתן. והיינו דאצטריכא תקנתא דמריש דאל"ה. לא הוה סגי עד דמקעקע בירתו. ולא קנייה בשינוי. קס"ד הכא נמי לא קני מידי כה"ג. ולא לבריך אבנה. דשינוי דהדר הוא. ולא מיקרי קנין. משו"ה אצטריך לאשמועינן דבונה ועושה נמי מברך. משום דפנים חדשות באו לכאן. מיהו דווקא כשבנה בנין חדש מעיקרו. משא"כ הבונה בית על מכונו. נראה שאינו מברך. כדקיי"ל גבי החוזר מעורכי המלחמה. ודיקא נמי מתניתין. דקתני בית חדש. ליתני בית סתמא. אלא לאו אקרא סמיך. למימרא בית חדש. דומיא דהתם דווקא ומהתם נשמע נמי למאי דכתבינן. דקנה בכלל בנה. ולא כל דכן הוא. דהא התם קרא סתמא כתיב. אפ"ה לא נפיק ממשמעותיה לגמרי בהכי. כ"ש בלשון חכמים. וגם יגיד עליו רעו.

2משנה לחם בית חדש נראה פשוט. שאף הבונה על מנת למכור. או להשכיר. גם כן מברך.

3משנה לחם קנה כלים חדשים לצורך תשמיש.

4משנה לחם ועל הטובה כתב הר"מ. שראהו איש בשעת מציאתו ע"כ. ונ"ל דטעמא משום דבעינן שתהא הרעה מבוררת. כמו שבטובה שמבוררת היא הטובה. עכ"ל תי"ט. ולא ידענא מאי קאמר מר. אטו לא סגי בלא"ה. דצריך דווקא שתהא שם רעה כלל. ואל"ה לא לבריך. אדרבה כי ליתא לרעה לגמרי. פשיטא דמברך על הטובה המוחלטת. ומתניתין רבותא קמ"ל. זה פשוט מאד. א"כ למאי נ"מ קאמר דבעינן כו'. אבל הר"מ ז"ל דאיכפל לפרושי הכי. מתניתין קשיתיה. דמאי קמ"ל. פשיטא דליכא למיחש למידי דלא שכיח כלל. ומאי אשמעינן בהכי. אי ניחוש כולי האי. לעולם לא בעי ברוכי. שכל עניני העולם השינוי והתמורה הלז. לא אחד בהם דבר בטוח מן ההשתנות מטוב לרע ולהפך. ואין כאן שום טוב מוחלט ודאי. ולא רעה מוחלטת. כמו שביאר החכם ז"ל לעצמו. שאין מי שיבין אחרית הדברים. כי לפעמים הרע הוא סבת הטוב. כענין מי שאמר לטובתי נשברה רגל פרתי. ולא בהצלה בלבד. אלא אף הגדולה וההצלחה. ע"פ הרוב צומחת אחר היאוש. מחמת הנפילה ברע עצום תחלה. כענין יוסף הצדיק וזולתו רבים מאנשי השם (עמ"ר במדבר פט"ו) וברוב כך הוא. כמו שהוא הענין בהויה והמציאות בעצם. שאחד מארבעת סבותיו הוא ההעדר הקודם. וכמ"ש חז"ל לכי גביל מסרח. והוא הענין שקדמה קליפה לפירי בברייתו של עולם. המ"י. והוא מה שזכרו חכמי האמת. שהיה בונה עולמות ומחריבן. ומזה בא ענין ירידתנו (אנחנו האומה הנבחרת) פלאים בגלות. בטרם באנו אל המנוחה והנחלה (ואף לפי פשוטו יתכן. שהיו ישראל צריכים לירד למצרים כדי להשיג שם עושר וכבוד. שבהיותם בארץ כנען היו חסרים כל טוב קניני. ורצה הקב"ה שיהיו מכובדים גם בעוה"ז. והביא עצות מרחוק להביא כל כסף וזהב שבעולם למצרים ע"י יוסף. ויבואו ישראל ויעבדו שם. ויטלוהו בשכרם. ונעשו עשירים גדולים כשנצלו את מצרים. וזה היה עיקר המכוון מבעל הרצון. דכל דעביד. לטוב. כמו שיעד מתחלה. ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ומה שנטלו משלהם נטלו כאמור מב' טעמים אם מצד שזכה להם יוסף. ואם מחמת שבאו בשכרם. וע"ע מגלות מצרים בפרק שירה ובפר' השיר) והאחרון הכביד מאד. לפי ערך הטוב המוחלט המתמיד הצומח אחריו. ולז"א כשהן יורדין יורדין עד לעפר ומשם עולין. שנאמר ישפילה עד עפר. וכתיב כי שחה לעפר נפשנו קומה עזרתה לנו. וכן הדבר להפך. ברוב פעמים הטוב העובר. מסבב את הרע. גם בעניני הצלחת עוה"ז. כענין וישמן ישורון ויבעט. שהטובה וההצלחה הזמניית. היא היתה בעוכרינו. והקהיתה את שני אבותינו ושנינו (עיין בהקדמת ב"א ובפי' פ"ב דק"ש) עד ירצה ה' אותנו. כאב את בן ישוב ירחמנו. ועיקר שורש ענין טוב ורע אינו אלא בערך ומצב פרטי בעולם הלז. שהטוב הלז. שהטוב בו אינו אלא טוב מקרי. וכן הרע שבו. לא יבחן אלא במקרה. לא בעצם בשום פנים. הגע בעצמך תכלית הרע המדומה. הוא הריגת אדם והפסד בנין גולמו. בטרם בוא יומו. וכן בודאי הוא רע גמור. שהוא אחד משלש ראשי עברות החמורות. ואמנם להמית העובר בדין תורה. אין לך טוב יותר ממנו. כמש"ה ובערת וגו' וטוב לך. גם לו לנדון. טובה מיתתו מחייו בלי ספק. הנאה לו והנאה לעולם. וכ"ה בענין המיתה הטבעית. עם היותה מסוג הרע הגדול. כבר אמרו חז"ל יודעי האמת. והנה טוב מאד. זה מ"ה. והיינו דתקינו הטוב והמטיב בבית האבל. והבן. הרי רע שהוא טוב. וכן להפך ההטבה לרשעים. אין רעה למעלה הימנה. רחמי רשעים אכזרי יחשב הפועל אותם. ושנינו שקט לרשעים רע להם ורע לעולם. והוא הדבר בכל המדות. כי לא לחנם נבראו המרה והכבד. בעלי הכעס והתאוה באדם. כי את הכל עשה יפה בעתו. ואין לך דבר שאין לו מקום לפי הענין והשעה והאדם. אין רע נמצא אתם. אלא במקרה. בעברם הגבול. באיך ומה ומי. ולמה וכמה. וטוב כעס משחוק. והתאוה והכבוד ביושר. נאים אם לא עברו חוק. וככה הוא בענין השמחה והשחוק. העצבות העצלות החריצות הנדיבות והסתפקות. שהמשכיל ידע בהם עת ומשפט. ולב חכם יודע להשתמש בהם כל אחד במקומו ושעתו. ויעמוד בנסיון. ולא ילכד במצודת מחלקותם. ולא יכשל במרמת התנגדותם. כי אינה אמיתית. ואינו אלא להטעותו. לנסות כחו ושכלו. כדי שיטול שכרו. שעל מנת כן בא לעולם. להכירו ולבחנו. אם יעמוד במלחמה זו. ואם ידע לבור... להסכים ביניהם ולהטיל שלום ולמצוא דרך הפשרה. כאשר באמת דבר אחד הם. צריכים זה לזה. ואי אפשר לזה בלתי זה. רק צריכין הם לחכם שמנהיגם באמת וביושר. כאשר הם אחים תאומים. מבטן אחד יצאו. כמש"ה עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה. וסרה הפליאה מהכתוב הלז המתמיה ההדיוטות. כי מפי עליון לא תצא הרעות בעצם. כי אם במקרה (עם היותן בכוונת מכוין. יתברך החפץ להצדיק בריותיו ולא יבחן הצדק. אם לא יהא לו מקביל. אלא שהוא דומה למקרה. בבחינת טבע הרציחות) בסבת הבריאה מאתו יתברך נהיה הדבר הזה. דלא סגי בלא"ה. שאם יצוייר שאין מציאות לרע. גם הטוב נעדר בהכרח. כי באיזה בחינה יקרא הדבר טוב. אם לא יהא לו מקביל. הלא זה דבר מבואר בעצמו. וכן שנו בס"י. הרע מבחין הטוב כו'. שאם אין טוב נודע בשם. אין רע נמצא בציור שכלי. ואם אין מציאות לרע נרגש בדמיון. אין טוב נקרא בשם. כי הדבר ידוע בהפכו. ואולם ההפכיות. אינן עצמיות בשורש. רק בבחינת התכלית. והוא ענין משנתנו ביחוד. אלא שנמשכנו בביאור מענין המסתעף. במה שראינוהו מועיל. וערב למי שחננו השי"ת לב משכיל מבין לאשורו. ישמח וישיש בדברים יקרים הללו כעל כל הון. ההודאה לחונן הדעת. והכלל היוצא מזה. שהרע או הטוב לאדם בחיים האלה. בין הקניני והזמניי ובין המדותיי אינן באין במסורת ההמון. ולא הולכין בהן אחר לשון ב"א. כי אם לפי משפט החכמים האמתיים. כי המון העם לפעמים אומרים. לרע טוב. ולטוב רע. והשוטה קורא להרציעה רעה. והיא לו טובה גדולה ושבט לגיו חסר לב וחסר דעה. וחכם מהו אומר. כל מה דעבד קב"ה לטב. וכה"א וירא אלהים את כל אשר עשה. והנה טוב מאד. אלא ודאי אין לך בדברים אלא מקומן ושעתן. ולאפשרי רחוק לא חיישינן כלל. ואי הכי צריכא למימר דמברך כי האידנא. אי לאו דמיירי כה"ג. דאע"ג דחזו ליה ושכיח היזיקא. אפ"ה לא אזלינן אלא בתר השתא. ומ"מ עדיין אין דברי ר"מ מוכרחים אצלי. כי יותר נ"ל דבלא ראהו אדם איירי. ואצטריך לאשמועינן. משום דחששה קרובה היא. דקלא אית לה למילתא. שיאמר פלוני העשיר. מילתא דתמיהא היא. וחברך חברא אית ליה. כמעט הוא דבר נמנע שלא ישמע למלכות. קמ"ל דאפ"ה לא חיישינן לה כל כמה דליכא ריעותא. אבל במקום רואה. דבודאי יגלה הדבר ויבוא לידי סכנה. מהא פשיטא דלא מיירי תנא. ונ"ל פשוט דעדיף טפי דלא יברך כה"ג. דאיכא רעה מבוררת. ולא טובה ברורה לשעתה.

5משנה לחם ה"ז תפלת שוא מכאן שחז"ל חכמי האמת שמרו חק השכל. קיימו וקבלו שיש לנמנע טבע קיים. כהסכמת כל בעל צורת אנושית.