לחם שמים על משנה חגיגה א:ב

1הראייה. לשון הרע"ב גדול הבא להיראות וכפירש"י. דלשיטתיה אזיל דמפר' לראייה דרישא. אראייה דעזרה בלחוד. משום סיפא דאיזהו קטן. דלא מיתוקם ליה אלא בראיית פנים. דס"ל קטן לאו בר אתויי קרבן הוא. (עמ"ש בריש שקלים) איברא לדברי התוס'. מייתי ליה נדבה עיין שם. וצ"ל שאביו מתנדב בשבילו. ומביא קרבן על ידו. שהרי עדיין לא הגיע לעונת נדרים:

2הראייה מעה כסף. הוקשה לי מאד מה יביא במעה כסף. והלא אין פחות בבהמות מכבש בן שנה והוא בסלע. כדתנן בבתרא דמנחות [ד' ק"ז ע"ב]:

3ואין לומר שיביא בן עוף דא"כ הוא סותר למאי דאיתא בגמרא דמכילתין כמ"ש בסמוך. גם הלום ראיתי אחרי רואי לרמב"ם ריש הל' חגיגה. שכתב עולת ראייה באה מן העוף. (ונרא' ודאי דממשנתינו למדה. כמו שאבאר בסמוך בס"ד):

4אבל מפרשיו תמהו עליו מאד. שהוא שלא כדברי הברייתא שהובאה בגמרא. בסוגיא דהכא דאיתביה ר"ל לר"י. ולא יראו פני ריקם בזבחים. ולא בעופות ולא במנחות. ולא העלו בידם כי אם שינוי נוסחא רצינית. מה שלא יתכן לענ"ד.

5גם בהלכות ק"ה פ"ד כתב כן. שהגוזלות היו צריכין לראייה. וכתב שם המפרש משום דאין לו שיעור מן התורה. וע"כ הוא אפי' מן העוף. אע"פ שחכמים נתנו בו שיעור מעה כסף:

6ולא ידעתי מה יועיל אחר שחכמים נתנו שיעור לדבר. אין הכרח שיוכל להביא אפילו עוף. וכ"ש שאי אפשר לומר כן שהרי הם אמרו שאינו יוצא ידי חובתו בעוף כבברייתא הנז'. ועוד במ"כ פירוש של טעות הוא שאפילו מן התורה שאין לו שיעור. אינו מוכרח שיוכל להביא עוף. דאטו בפחות משוה פרוטה נמי מצי מייתי מן התורה. מאחר שאין לו שיעור:

7אלא ודאי פירוש הדבר שאמרו הראיון אין לו שיעור מן התורה. הרצון שאין שיעור לשיווי המעות של הקרבן. באותו מין שהוא מחויב להביא דהיינו בהמה בראוי למזבח כמאמרם. בזה אין קפידא אם יביא גדול או קטן שמן או כחוש. אבל לעולם אימא לך עולת בהמה דווקא. מיבעי ליה לאתויי אפילו מן התורה:

8אמנם הנלע"ד משה אמת ותורתו אמת שאין בה דופי ובכל מקום שנטה מני הדרך הכבושה לרבים. בירר לו דרך ישרה מטעמים ונימוקים עמוקים. והכא היינו טעמיה דרבינו משה דלא חש להך ברייתא. דתנא ברא הוא דתני לה. ומאן לימא לן דמיתניא בי ר"ח. כיון דר' לא שנאה ר"ח מנ"ל. דהא חזינן בשלמי שמחה דלא סתים לן תנא. וקפריש יוצאין י"ח כו' לא בעופות ולא במנחות. ומדשתיק ברישא גבי עולות ראייה דבאות מן החולין. ולא אישתמיט לפרושי הכין. ש"מ על כרחך דתנא דידן לית ליה הא. אלא ס"ל בכל עולות יוצאין:

9ותו משום דהוה קשיא ליה הא דאמרן. היאך איפשר לו שיביא עולת בהמה במעה. דסתם זכר בן שנה אינו בפחות מסלע כדמוכח בכמה דוכתי. ואע"ג דגבי חטאת אמרינן דאפילו בדנקא יוצא יד"ח וכן בפדיון פטר חמור בדיעבד יוצא בפטרוזא בדנקא. אינה מצוה מן המובחר. (ובחטאת לכשת"ל אפילו לכתחלה. היינו משום שבדין הוא שלא יהא קרבנו מהודר וחוטא בל יתנאה ומ"מ אין האמת כן) והיכי ליקו רבנן וליתקני דליפקו י"ח בשה קטן וכחוש. חס להו לרבנן קדישי. דמילט לייט נביאה הקריבהו נא לפחתך:

10ותו דבדנקא נמי לא מצי מייתי. דעולה היא ובעיא נסכים. וא"כ בציר ליה שיעורא דמעה כסף. ולא סגי ליה אפילו לשה כחוש וקטן בזול. כיון דמחייב לאתויי נסכים בהדה:

11אלא ע"כ לומר דהך ברייתא דאין יוצאין אלא בזבחים. הא מני ב"ש היא דעדיפא להו אכילת גבוה. וס"ל דראייה שתי כסף. ומציא לאתויי מבהמה בתרי דנקא. עולת צאן בינונית היא ונסכיה:

12ולא תיקשי אליבא דב"ש. חגיגה במעה היכי משכחת לה. דהא ל"ק מידי חדא דשלמים לא צריכי נסכים. ועוד שאני שלמים דאיתנהו בטפלה למעות מעשר. משא"כ בעולה שלא הזכירו בה טפלה כלל. ואין מביאין ממעשר אלא דבר הנאכל. לאפוקי עולה דכולה כליל כדכתבו התו':

13משו"ה לא אפשר אליבא דב"ה במעה. אלא בעולת העוף. דסגי ליה בשמינית הדינר. (כדמוכח מגר שמפריש רובע לקינו. והקלו מאד בגר העני בזמן הזה. והוסיפו עליו מעט לעולי רגלים. שהובטחו בלא יהיה בך אביון אם עושים רצונו) שהוא קרוב ממעה שהיא שתות:

14ואין מביאין נסכים עם העוף. ואתיא ברייתא דלעיל אליבא דב"ש. ואינה משנה. ומשו"ה פסק הרמב"ם דלא כוותה. אלא כפשטא דמתני' כדפרישית. והרי זה כפתור ופרח בדעת רבינו אור ישראל. ודברים אמיתיים הם נכונים בטעמן. נכוחים למבין וישרים:

15וליכא למדחי היכי איכא למימר דהך ברייתא ב"ש היא. מדמהדר ר"י לר"ל בעיקר הרגל. דהיינו י"ט הראשון כפירש"י. והשתא אי ב"ש היא. עולה בי"ט מי אית להו. דאי משום הא לא איריא דדיחויא בעלמא הוא. ובלא"הא לא קאי ללישנא בתרא. ואף להך לישנא נדחה בריית' זו מהלכה ודוק היטב.

16ותו אית לי לאפוכי בזכותיה דרמב"ם ז"ל בהא דמאן חכים כהרמב"ם דרב גובריה. וראה שלא למדה ברייתא זו דין זה בק"ו. (שבודאי אין כאן ק"ו. דאיכא למיפרך עלה טובא וק"ל) וגם לא בשום א' מהמדות שהתורה נדרשת בהם. ואינ' אלא סברא בעלמא. להכי מסתברא ליה דאינה מעיקר הדין. ואף מי ששנאה לא שנאה אלא למצוה מן המובחר. אחר שלא הוציאה אותו בא' מן המדות. (ואף שאמרה וכן בדין. אין זה מן המדה. ולא לימוד גמור. ויש לנו הרבה כיוצא בו דוק ותשכח). א"כ איך אפשר לומר דסברה הברייתא דאין יוצאין בעופות מדין תורה. שתאמר לפ"ז לא מצא בהמה כי לא השיגה ידו. אעפ"כ לא יביא עוף וישב בטל. דמניין לומר כן לעקור עשה גדול כזה. בסברא בעלמא שיש לדחותה הרבה:

17אלא ע"כ הברייתא ג"כ לא אמרה אלא למצוה לא לעכב כנז'. דהיינו דווקא כשידו משגת להביא בהמה. יש לו להביאה. אבל לא משורת הדין הגמור. דהשתא אתי שפיר דלא תסמייה להך ברייתא. ול"ק עלה מכל הני מילי דאמרן. ולכן זכה הרמב"ם ז"ל בדינו זה. שלא חשש לה. ואין לתפוס עליו אפילו תפיסה קלה. על שלא ירד לחלק בין מצוה מן המובחר ובין הנידון בהשג יד. דכיון דהילכתא למשיחא היא. לא חש לפרושי כולי האי:

18משנה לחם כן. וריב"א יוכיח. שוב הראוני מ"ש תו' פג"פ (דקסז"ב) ושמחתי שכיוונתי לדעתם. גם שם ראיתי שהרבה מדברי נכלל בדבריהם.