לחם שמים על משנה חגיגה ב:ד

1ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר השבת. הקשה בתי"ט בשלמ' שלמי חגיגה דלא דחו דיליף מוחגותם. אלא עולת ראיה מ"ט לא דהרי קבוע להם זמן. וכי תימא כיון דאית להו תשלומין כל שבעה. דאם איתא דמשום הא לא דחו. לא איצטריך קרא לשלמי חגיגה דג"כ יש להם תשלומין. עיין סיום לשונו שהקשה כן דווקא על התוס'. אבל לפי מה שכתב הרמב"ם נ"ל דהיינו נמי טעמא דקרא דצוה לחוג שבעה ולא שמונה עכ"ד:

2ואני אומר התו' נמי ס"ל מ"ש הרמב"ם. דמשום דאית להו תשלומין. לא מיקרו קבוע להם זמן ולא דחו שבת. עיין פסחים (דף ע' ע"ב) תוספות ד"ה ואנן טעמא דפרושים. והא דקאמרי התם (דע"וב) דאין הטעם תלוי בתשלומין אלא בכתוב. היינו משום דאי לאו קרא דוחגותם. הוה אמינא דאפ"ה מיקרי קבוע לו זמן:

3וכן העיקר דלהכי איצטריך קרא לחגיגה דלא דחיא. דלא תימא דמיקרי קבוע לה זמן. כיון שאם עבר הרגל ולא חג. שוב אינו חייב באחריותו. והוא מעוות לא יוכל לתקון. וכדאמרי ב"ה לב"ש בגמרא דביצה (ד"כ) וילפינן מקרא דלא חשיבא קבוע לה זמן. לענין לדחות שבת. וה"ה לעולת ראיה דלא דחיא מהאי טעמא. כיון דגלי קרא דמידי דאית ליה תשלומין לא דחי:

4ולחנם הבדיל הרב תי"ט בין הרמב"ם והתו' בטעמו של דבר. אף שאפשר שחלוקין בגירסת הגמרא הנזכר. וגם זה אינו מוכרח לפמ"ש וק"ל:

5משנה לחם בלח"ש סד"ה שביהודה. בכדי נ"ב כדעת התי"ט. ודע שלכל זה לא הוצרכנו אלא לעולי רגל ברגליהם. שנטמאו בגוש ארץ העמים. וצריכין הזאה שלישי ושביעי. כמו ששנינו במ"ב בפ"ז דנזיר. אבל המהלך בקרון. משמע בגמרא דנזיר דטהור. דאאוירא לא גזרו. ואפילו למ"ד גזרו אאוירא נמי. איכא לאשכוחי בשדה תיבה ומגדל. משו"ה תמיה לי טובא. מ"ש ה"ר אלחנן דצריך הזאה גו"ז. דאפילו למ"ד. אוהל זרוק. לאו שמיה אוהל. היינו לטמא טומאה קלה. משא"כ טומאת שבעה. ודאי לא מטמא. ודוק.

6משנה לחם נאמנים עתי"ט משם התו'. דהוי מצי למימר ביחדו לנסכים נמי. וכגון שידוע לנו. גם זה למותר בעיני. אלא כי אמר שיחדו מהימן. דאימת קודש עליו. מכל מקום.