לחם שמים על משנה חולין א:ז

1כ"מ שיש מאון אין חליצה הך מאון וחליצה לאו בחד גוונא איירי. אלא הא כדאיתא. והא כדאיתא. דהיינו מאון בקדושי קטנה דרבנן. וחליצה דהכא לזיקת קטנה. שקידושיה דאורייתא עסקינן. כגון שקבל בה אביה קדושין. דזקוקה היא ליבם דבר תורה. ואצטריך קרא למעוטה מחליצה עד שתגדיל. אבל קטנה שהשיאוה אמה ואחיה. דמדאורייתא אין קדושיה קדושין. ולא זקוקה ליבום. ודאי לא מיירי מנה. אלא אם רוצה ממאנת ביבם. ואי לא מיאנה. חולצת אפילו כשהיא קטנה.

2איברא איכא למימר. אפ"ה מדרבנן לא תחלוץ עד שתגדיל. משום לא פלוג. דלא לימרו כל קטנה יוצאה בחליצה.

3י"ט שחל בע"ש תוקעין אע"ג דתקיעה בי"ט ודאי אסירא משום שבות. גזרה דרבנן בעלמא היא. שמא יתקן כלי שיר. הם אמרו והם אמרו. אינהו אסרי לה. ואינהו שרו במקום הצורך. והא דבחל במ"ש אין תוקעין. אמאי. לתקע כי היכי דלידעו דשרו בשחיטה לאלתר. היינו משום דאין דוחין שבות להתיר. הכי מסקינן בגמרא שלהי פרק ואלו קשרים. ובהכי ניחא לי מה שנתקשו בו התו' ר"פ החליל. במאי דאשכחן הכא דתקיעה דחיא י"ט. ואילו התם. תקיעה דמצוה לשמחת בית השואבה. לא שרו לה. ונדחקו בטעם הדבר.

4איברא אליבא דתלמודא דשבת דאייתינן. אתי שפיר. דלא שרו לה אלא דווקא לאפרושי מאיסורא. ולהפריש את האדם מן העברה. אבל במקום מצוה. מצינו שהעמידו דבריהם. אפילו לדחות מ"ע של תורה. מפני שבות של דבריהם. כדמסקינן בהאשה רבה. קום עשה שאני. וחשו יותר שלא לעבור בידים אפילו אשבות דרבנן. כ"ש שלא התירוהו בשביל עשה של דבריהם. כגון תקיעה לשמחת בית השואבה. אע"ג דאסמכוה אקרא.

5והא ודאי שמחת י"ט עדיפא. מנה. דהיא מ"ע גמור של תורה. ומצינו שחששו לו חז"ל הרבה. דלא ליתו לאמנועי משמחת י"ט. ואעפ"כ לא ראו להתיר בשבילה שבות דתקיעה. ק"ו שלא לדחותו מפני שמחת בה"ש.