לחם שמים על משנה דמאי א:א

1הקלין שבדמאי. לשון הרע"ב שהקלו חכמים על הפירות הללו וכו' דאית בהו תרי ספיקי. והא דבעינן תרי ספיקי. ולא סגי בספק נתעשרו. אע"ג דרוב ע"ה מעשרין [שבת ד' י"ג] וכודאי דמי דלא חיישינן למיעוטא בכל דוכתא כמ"ש גם בתי"ט בשם התו'. ומה שכתבו ז"ל הוא דחוק קצת. ואי איכא למימר דלא חשיב רובא. הכי הוא דאיכא למימר. משום דהוי רובא דליתא קמן לא אזלינן בתריה.

2אבל הנראה לי עיקר כמ"ש בחי' בפ"ק דשבת (שבת ד' י"ג) דטעמא רבא איכא במילתא דלא אזול הכא בתר רובא לשווייה כודאי דהפירות מתחלתן אינן מעושרין. וקיי"ל [חולין ד' פ"ו] סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא:

3והשתא דאתינן להכי בדין הוא דלהוי נמי כודאי טבל. אלא משום דאע"ג דחזקה שאינן מעושרין הויא חזקה מעליא. אכתי לא מהניא לאורועי לרובא דהא מסייעא ליה נמי חזקה דלא הוטבלו ולא נתחייבו מעולם ודוק:

4נובלות התמרה. כתב הרע"ב תמרים שאינן מתבשלין באילן וכו'. וי"א תמרים שהפילן הרוח קודם בישול עכ"ל. אפירושא קמא עמ"ש בס"ד פ"ו דברכות מ"ג. והא דהכא מספקא ליה והתם פשיטא ליה דבושלי כומרא נינהו לפום מאי דכתיבנא התם. היינו משום דהכין מסקינן בגמרא. דהתם בנובלות סתמא כ"ע ל"פ דבושלי כומרא נינהו. כי פליגי בנובלות תמרה דהכא. ולא איפסיקא הילכתא לענין משנתינו משו"ה ספוקי מספקא ליה:

5אבל להרמב"ם בפירושו מיפשט פשיטא ליה הכא כמ"ד תמרי דזיקא. ויאות דהא סליק בקושיא מ"ד הכא נמי בושלי כומרא. אע"ג דנקטינן כללא דמשום קושיא לא דחינן מימרא מהלכה. היינו היכא דליכא פלוגתא במילתא. אבל הכא דאיכא דפליג וסבר דתמרי דזיקא נינהו הא מסתברא כוותיה:

6ובכיצד מברכין [ד' מ' ע"ב] פריך תלמודא אליבא דמ"ד תמרי דזיקא מדתנן הקלין שבדמאי ספיקן הוא דפטור הא ודאן חייב. ואי תמרי דזיקא ודאן אמאי חייב הפקירא נינהו. ומשני שעשאן. גורן דאמר מר הלקט השכחה והפאה שעשאן גורן הוקבעו. ואיכא למידק בה דפריך ודאן אמאי חייב. ואמאי לא נהי דודאן לא קאי אלא לענין מעשר כלומר שודאי לא נתעשרו. אבל לענין הפקר לא קמיירי דמ"מ אין ודאן שמור. אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא דאיכא לספוקי בהו מיהת בשמור. והא בעינן תרי ספיקי בקלין שבדמאי וליכא. וא"כ אע"ג דסתמייהו הפקירא נינהו. כיון דאיכא נמי לספוקי בהו בשמור ובדלא אפקרינהו מספיקא לא נפקי ומחייבי בודאן שלא נתעשרו. וא"ה מאי פריך ודאן אמאי חייב. וכ"ש אם נאמר שהקושיא היא אפי' אודאן שמור. דלא חשיבי בהכי כיון דכ"ע אפקורי מפקרי להו. שאין לה מקום לפום רהיטא. דמכיון שמשתמרין אצלו לאו הפקרא נינהו:

7ואין לומר משום דס"ל דאינן ראיין למאכל אדם כלל ואפי' אי לא אפקרינהו והן נשמרין אצלו בטלה דעתו דלעולם לא חזו. וא"כ אפי' ודאי נשמרין וודאי טבלים פטורים. והכי נמי פריך דלא שייך למתנינהו גבי דמאי דאפי' בודאי פטורין. הא ליתא דא"כ מאי קמשני בשעשאן גורן הא אמרת דבטלה דעתו דלאו מידי חזו. ואטו כי עשה גורן בדבר שאינו אוכל מי מיחייב בפאה ובמעשרות:

8לכן נ"ל דהכי פירושא ודאי דתרתי ספיקי בעינן והני נמי אי איכא לספוקי בהו בנשמרין. הכי נמי דמחייבי אע"ג דסתמא הפקרא הוו. דמ"מ ודאן חייב דלא בטלה דעתו אם חשב עליהן לשומרן דודאי חזו לאכילה אע"ג דלא חשיבי כולי האי. ובחד ספיקא לא מקילינן בדמאי. והא דפריך ודאן נמי ליפטר. היינו משום דקס"ד דליכא לספוקינהו בנשמרין כלל כי אמרת תמרי דזיקא. כי איך אפשר להושיב שומרים לרוח שיפילם. וגם אינן חשובין כל כך לשכור להם שומרים. או להקיפן חומה וגדר. וכיון דסתמייהו לאו בחזקת שימור קיימי. לא חשיב תו ספק לגמרי. ולעולם הו"ל כודאי הפקר אע"ג דלא בטלה דעת האוכלן דודאי אוכל הוו אלא דלא חשיבי להיות משומרין. ואם נשמרין הן בודאי חייבין. אבל מן הסתם אין לספקן בשמורין. דהוה מידי דלא אפשר אלא בדרך רחוק וכה"ג לא הוי ספק. משו"ה אפי' ודאן טבל שלא נתעשרו ליפטרו. מטעם הפקר שגם דבר שהוא אוכל פטור בבא מן ההפקר. ומשני דאפ"ה מתחייב בודאן ולא מהני טעם ההפקר בשעשאן גורן דמיחלף בשאר טבל. וכמו דלא מהני בלקט ופאה אע"ג דפטירי מדאורייתא מטעם הפקר. בשעשה מהן גורן חייב. הכי נמי לא שנא:

9ונמצאת למד שזו שהוצרכנו לשינויא דעשאן גורן היינו דווקא אליבא דמ"ד תמרי דזיקא דלא חשיב ספק שמור דידהו ספק. אבל למ"ד בושלי כומרא דבני שימור נינהו דברשותיה דבע"ה קיימי ואוכל הן אלא שאינן חשובין. וכ"ש למי שמפרש שמתבשלין בכומר שסופן אוכל ופירי גמור. רק מ"מ אינן חשובין דפשיטא דחשיב ספק שמור דידהו ספק גמור. ומשו"ה לדידיה ניחא דודאן חייב. ולא אצטרכינן אליביה לאוקמה בשעשאן גורן. ואפ"ה ודאן שפיר מיתסר דאכתי פש חד ספיקא דספק שמור. ספק מעליא הוא. ומנה דאע"ג דאיכא אינשי דנשמרין הן אצלן. אפ"ה הוו קלין שבדמאי דכל כמה דלא ידעינן בודאי שנשמרין הן. לא מיקרו אלא ספק. ולא בעינן עד דידע שבאין מן ההפקר דווקא. אלא בסתמא ספיקא חשיבי ולקולא נמי אמרינן הכי. ולעולם למ"ד בושלי כומרא נמי הו"ל תרי ספיקי ושרו עד דידעינן ודאי דטיבלן:

10וא"כ תמה על עצמך עמ"ש בתי"ט בד"ה ונובלות תמרה ז"ל מ"ש הרע"ב ותולשים אותם ר"ל הזוכים מן ההפקר עכ"ל. דמשמע שלא בא אלא לומר שצריך שנדע שאותן הזוכים מן ההפקר תלשום ולא נשמרו ביד בעלים (ואל"ה מאי קאמר). ולא היא דא"כ אין כאן ספק דהא ודאי הפקר הוו. ופשיטא צריכא למימר דפטורין הקלין דמתני'. אפי' חמורין בכה"ג פטירי וזה פשוט. אלא לא בא הרע"ב כ"א לומר איך תיקון גמר פריין ולא נ"מ מידי מי הוא התולשן דלא ידעינן בהו וליכא למיקם עלה דמספקא מילתא. וספיקן נמי שריין רצוני בספק אם נתלשו מן ההפקר או לא ודוק:

11וביהודה האוג. הא דמפלגינן הכא בין יהודה לשאר ארצות. ובפ"ק דפאה [משנה ה'] תנן סתמא האוג והחרובין חייבין בפאה. ותנן התם בפ' בא סימן [ד' נ' ע"א] כל שחייב בפאה חייב במעשרות דמעשר חמיר שיש בו מה שאין בפאה ותנאי דנשמר איתיה בפאה כמו במעשרות:

12אפ"ה לק"מ דהא איכא המפקיר כרמו והשכים ובצרו דחייב בפאה ופטור ממעשרות [נדה ד' נ"א ע"א] כדאייתינן לעיל ריש פאה דרחמנא רבינהו למ"ע בתעזוב יתירא. משא"כ במעשר. ודילמא מכללא דריבויא דתעזוב איתרבו נמי הקלין שבדמאי דאף על גב דרובא דהפקירא נינהו ופטירי ממעשר. במ"ע מיחייבי. דמאי טעמא מרבינן לזוכה בהפקרו משום דאינו הפקר גמור ודאי. (עיין נדרים דמ"ד ודוק) דהא הפקר גמור ומואלט ודאי מיפטר כדאי' ריש פאה. והאי משום דספק הוא מייתינן ליה לחיובא. ה"ה דמרבי לכל דדמי לי' דהיינו הקלין דמתני' דאף דרובן מן ההפקר מידי ספק לא יצאו כדכת' לעיל. וכיון שאינן הפקר ודאי מסתברא לרבויינהו בקרא דתעזוב ולחיובינהו במ"ע והא דהתם בגמ' פ' בא סימן [ד' נ' ע"א] אמרינן דמין החייב בפאה חייב במעשרות. הכי נמי הוא דעכ"פ מין האוג חייב במעשר בשאר ארצות מיהא. לבר מיהודה דלא חשיב כלל. מ"מ ביהודה אף על גב דלא מיחיוב במעשר דרובו הפקר בפאה חייב מטעם הנז'. וגם זה ברור:

13אלא שאין צורך בכך דמאן דמותיב הכי לא חש לקמחיה דמאי שיאטה דפאה הכא. דקלין דמתניתין דפטירי הוא דתנן והיינו דווקא בספיקן. אבל ודאן חייבין כדאייתינן לעיל ודווקא בתמרי דזיקא אוקימנא בשעשאן גורן. משא"כ בבושלי כומרא וה"ה לכל הני שארא דמתני' דודאן חייב בלי ספק אע"ג דספקן פטור. והיינו דמקילינן הכא באוג שביהודה. משום דאיכא תרי ספיקי ומסייעא נמי רובא דע"ה מעשרין. דבדין הוא מדאורייתא ודאן נמי פטירי ואפי' של שאר ארצות. אלא דרבנן הוא דאחמירו טפי במעשרות. משו"ה מסתייה לאחמורי בודאן. אבל התם בפאה מי לא עסקינן בודאי. ספק מאן דכר שמיה. דלא נקיט תנא אלא הפירות שחייבין בפאה בידוע שלא הופרשה מהן עדיין. ובספק לא קמיירי:

14(ונ"ל פשוט דספק ספקא במתנות עניים כהאי גוונא דאמרן. ודאי להקל דאפי' בספק א' הוה לן למיזל לקולא כמו במעשר עני. אי לאו קרא דהנח להם משלך או מדכתיב תעזוב יתירא. או דילמא בלא"ה נמי מדינא ספק כזה במתנות עניים להחמיר. ול"ד לשאר ספק כדבעינן למימר בס"ד. ולא אצטריך קרא אלא לכדפרישנא פ"ז דפאה. מיהא הא פשיטא טובא דבחד ספקא אזלינן לחומרא גבי מתנות עניים ובתרי ספיקי לקולא. ואין צריך אפילו להפרישן שאין טובלין כל זה ברור בס"ד. משו"ה לא נחית לפלוגי התם בין אוג שביהודה לשאר ארצות. שאין ספק בעולם שהאוג של כל הארצות חייב בפאה):

15ואע"פ שהוא ספק הפקר שאין זה הספק פוטר ממ"ע אי משום דנפקא לן מקרא להחמיר בספק מתנות עניים אי נמי אפילו מסברא דלענין זה הוו להו עניים מוחזקים דדין שותף אית להו. והא ודאי לא יהיב להו דידהו. והו"ל כמו הפקדת אצלי ואיני יודע אם שלך הוא אם לא דודאי עליו להביא ראיה שאינו של המפקיד [עיין ברמב"ם הל' שאלה ופקדון, פ"ה הל' ו'] ומשו"ה קיי"ל ספק לקט לקט אפי' במידי דמספקא לן אי אית ליה לעני גביה מידי. כי הא דתנן בפאה פ"ז מ"ד. ולא אמרינן בכה"ג המע"ה. כדאמרינן במ"ע דדמאי וכדאמינא אנא לעיל בספק הופרש ממנו פאה. (מלבד מה שכבר חילקנו בין שני ספיקות וספק אחד ובמעשר עני של דמאי נמי לעולם איתנהו לתרי ספיקי ודוק. י"ל עוד) דהיינו טעמא דספק הפרשה מוציא מידי חזקת העניים. דשמא כבר הופרש ממנו חלק עניים קודם שהגיע ליד הלוקח. להכי מצי למדחינהו ואמ' להו זילו אייתו ראי' דאית לכו מידי גבאי ושקליתו ואי לא לא כיון דלא מציתו לאתויי ראי' דיהבתון ניהלי מידי מדילכון. הדר הו"ל כאומר איני יודע אם הפקדת אצלי דמיפטר. וה"נ אזיל ליה חזקת עניים ועליהם להביא ראיה. משא"כ בודאי לא הופרש חלק עניי' והספק בא מצד אחר לא הורע כח עניים והרי הן בחזקתן (שזכו להן משמי' שבכל שדה קבוע חלקי של עניים עד שיוודע לך שאינו דוק) ואינו יכול להפקיען אם לא שיביא ראיה. לכן בספק הפקר ודכוותה שבודאי לא הופרש חלק עניים. על בעה"ב להביא ראיה שאין לעניים בו זכות משו"ה מיחייב. ועמ"ש מי"א פ"ד דפאה. והיינו טעמא דגבי פאה תנן [פ"א משנה ה'] סתמא דהאוג בכל מקום חייב לפי שהוא ספק אח' של תורה. אב"א קרא אב"א סברא. ודוק היטב שבזה יתיישבו הרבה דברים הנראים כסותרים. וחזרו להיות ברורים. כעצם השמים מטוהרים:

16מעתה מ"ש בתי"ט צריך לומר דלא נחית התם בפאה לחלק בין הארצות עכ"ל. לא דק במ"כ דתנא דווקנא הוא דלא נחית התם לחלק משום דסתמא כפירושו בכל ענין מיירי דחייב בפאה כדפרישנא. דבחד ספיקא אף בדמאי חייב לעשר. כ"ש במתנות עניי' דכתיב תעזוב יתירא:

17הגם הלום ראיתי ונוראות נפלאתי במ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' מעשר [הל' א'] שאפי' אמרו לו שאינן מעושרין אעפ"כ פטורין הקלין הללו שבמשנתנו עד שיוודע שהן מן השמור וסמך בזה על הירו'. ותימה גדולה אמאי שביק לתלמודא דידץ דמסייע לר"ל ופשיטא ליה דודאן חייב כדאייתינן והו"ל מחלוקת בגמרא דבני מערבא וסתם בתלמודא דילן ודאי עדיף. וכ"ש דפשטא דמתני' כר"ל דייקא דהא שבדמאי תנן

18ושמא יש ליישב דאף הר"מ לא אייר בודאי. (דוק שכן משמע לשונו קצת) אלא שהמוכר ע"ה אמר לו אחר המכירה דקמ"ל דאין חוששין לו. וכך הוא הדין בכ"מ שאין עד א' נאמן באיסורין אלא במה שבידו [יבמות ד' פ"ח] וכ"ש הכא בקלין שבדמאי. דע"ה לא מצי משוי להו לחתיכה דאיסורא. ולא עוד שאפי' עדיין ישנם בידו. דילמא נמי לא מהימן אפי' להחמיר כיון דסהדותיה לאו כלום היא דלאו בר עדות הוא. ובתלמודא דילן דמסיק בפשיטות דודאן חייב. איכא לפרושי בלוקח מן הגוי או שלוקטן בפניו. שהרי ודאי לא נתעשרו. ומ"מ הלוקח אינו יודע אם המקום הפקר אם לאו:

19ובכן עלה בידינו פסק הר"מ ז"ל כהוגן. וזה שלא כדברי הכ"מ. שחשב שסמך לו הרב ז"ל על הירו' בלבד. וכן הדברים מראים מדאיכפל לפרושי דאפי' אמר לו ע"ה כו' ומי סני למינקט לישנא קלילא דאפי' הודאי שבפירות הללו פטור כדאמר ר"י בירו'. אלא שכיון למצוא פשר דבר בין הירו' והבבלי ומוקי לודאי דהירו' באמירה גרידא דע"ה כנז':

20והחומץ שביהודה עמ"ש בתי"ט והאמת מה שתירץ בתחל' שחששו בנסכים שמא נפלו לתוכו שעורים. אבל לא מפני שאין סומכין על הנס כמ"ש אח"ז. שבכאן ודאי היו סומכין על הנס. שהרי סמכו עליו והקילו באיסור טבל. על כרחך שהיו סומכין בזה על הנס הקבוע. שכל זמן שהיה הנס קבוע חזר אצלם למנהגו של עולם. ואין אומרין שלא לסמוך על הנס אלא כשאינו נס קבוע ודוק. וראייתו מפ"ק דיומא [ד' ב' ע"א] כבר דחיתי שם במקומו שאינה ראיה עמוד עליו:

21והכסבר. הא דאפסיק שביהודה בין חומץ לכסבר. לאו משום דכסבר בכל מקום כדכתב בתי"ט. דאי הכי הו"ל לתנא לאקדומיה ולמכלליה ברישא בהדי אינך דבכל מקום וכמ"ש הוא ז"ל עצמו. אף שהייתי יכול ליתן קצת טעם לסידורו עם שיהא מאותן שנוהגין בכל מקום. והיינו משום דמעיקרא חשיב אילנות ופרי העץ. הילכך אפסקי' לסדריה באותן שביהודה דמיירי נמי בהנך. והדר מיירי במין הזרע. מ"מ אינו נ"ל:

22אלא האמת כמ"ש הר"ש ז"ל דהנך תלתא ביהודה וכדאי' בירו'. ולא תקשי למאי אפסקיה שביהודה. דהיינו טעמא למימרא דחומץ דיהודה דהקלו בו דווק' שביהודה ר"ל כשהוא במקומו בארץ יהודה. אבל הוליכוהו לגליל או למקום אחר מתעשר דמאי אף שידוע שבא מיהודה. שלא במקומו לא הקלו בו משום דלא פלוג. ודינו כשאר חומץ דגליל ודשאר ארצות שנוהג בדמאי. דהא ביהודה גופה קולא היא דאקילו ביה דלהכי קרינהו הקלין שבדמאי. והבו דלא לוסיף עלייהו. משו"ה הפסיק הענין ואמר אצל חומץ שביהודה דווקא:

23ולא הוצרך לומר כן באוג וכסבר. דפשיטא שאם הובאו לגליל ולמ"א ששוין הן לאוג וכסבר הגדלים בגליל ובאותו מקום שחייבין בדמאי דמאי אולמייהו דהני אי גדלי בגליל. טפי מהני דגדלי ביהודה. דהא ביהודה אינן חשובין לא מפני שגרועין משל מקומות אחרים. אלא מחמת ריבויים ביהודה לא היו נחשבים לכלום והיו מופקרים לפי שגדלים שם ביערים. משא"כ במקומות אחרים חשובים הם ונשמרים. לפיכך חייבין. ואין א"כ מקום לחלק בין באו מיהודה לגליל. ובין אותן שגדלו בגליל שהכל אחד ודאי לענין זה כיון שכאן נמצאו וכאן היו חשובים ולא מופקרים. אבל גבי חומץ דביהודה בא מן התמד. סד"א אפי' במקום אחר עומד הוא בהיתרו דהכי ודאי מסתברא לכאורה. להכי אצטריך דקמ"ל שביהודה דווקא הקלו בו לא זולת מטעמא דאמרן והרי זה נכון:

24וכן י"ל עוד ולמידק מנה איפכא נמי דלהכי תני שביהודה דדווקא חומץ של יהודה. אבל חומץ שהובא ליהודה ממקומות אחרים. חייב בדמאי. דזיל בתר טעמא. משו"ה אע"ג דהקילו ביהודה בחומץ של ארץ יהודה עצמה. לא התירו כל החומץ שנמצא בה. משא"כ באוג וכסבר שאפי' באו ליהודה מחוץ למדינה ממקו' שהן חשובין. מ"מ כאן ביהודה אינן חשובין והמוכר אינו חס עליהן לעשרן להכי לא תני בהו שביהודה. וגם זה טוב וישר:

25משנה לחם הקלין בלח"ש סוף פיסקא ואתרע ליה רובא. נ"ב (אולי יש לומר עוד בדבר שיש לו מתירין לא הלכו אחר הרוב).

26משנה לחם שם בס"פ ודוק. נ"ב (עי"ל משום דכל פירות הללו אינן חייבין אלא מדבריהם. כי מן התורה אין חייב במעשרות. אלא דגן תירוש ויצהר).

27משנה לחם ומי שר"ל דהו"ל ע"ה קבוע. העיד על עצמו שאינו ת"ח. שהרי גזרו על הדמאי אף בפורש. ואפילו בנמצא בדרך.

28משנה לחם בלח"ש אם חשב עליהן לשמרן. נ"ב (עיין ב"מ דכב"ב. וח"מ סר"ס).