לחם שמים על משנה דמאי א:ג

1חלת ע"ה שתיקן לו גבל חבר ורוצה ליתנה לכהן חבר פטור מלעשר עכ"ל הרע"ב ז"ל. רוצה לומר כהן המקבלה ממנו פטור מלעשרה דמאי (והיינו ע"פ דיבורו של ע"ה שאומר שעישר אותה עסה. משום דבחלה ודכוותה האמינוהו אע"ג דבעלמא לא מהני דאינו נאמן על הדמאי. כן כתב הרמב"ם ז"ל בחבורו [בפ' י"ג מהל' מעשר הל' י"ד]) אעפ"י שבודאי טבל צריך להפריש תרומה ומעשרות אף מן החלה כדכתב הר"ש בפ"ה [משנה א'] דמכילתין בשם הירושלמי. בדמאי הקלו אי מטעמא דרבי יוחנן אי מטעמא דר"א דאימת קדשים עליו.

2וצריך שתדע שהנראה אלי והעולה בידי אחר עיון רב הוא זה. שר"י ור"א לא נחלקו בסברא דאימת קדשים עליו. גם לא באופן עשיית עסת החלה רצוני דלד"ה מיירי בעושה בטהרה. דנ"ל ודאי כ"ע לא פליגי דבעינן דווקא שיעשה בטהרה. ואף ר"א מודה בהא דמידי הוא טעמא דידיה אלא משום דאימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. הא לא שייך אלא בעושה בטהרה שמאכילה לכהן וירא להאכילו קדשים שאינן מתוקנים. אבל בעושה בטומאה דלשרפה אזלא החלה. ודאי דליכא למימר הכי. והא חזינן נמי דאין עליו אימת קדשים מאחר שעושה אותן בטומאה. אלא ע"כ ר"א מודה בהא וכי אמרה למילתיה בעושה בטהרה דווקא הוא דקאמר:

3ר' יוחנן נמי עד כאן לא תאמר היא הדא היא הדא. אלא בעושה בטהרה מחמת אימת קדשים שעליו. אבל בעושה בטומאה או בלוקח תבואה מע"ה ועשאה עסה. כיון דלא שייך בכה"ג טעמא דאימת קדשים. אפי' ר"י מודה דלא היא הדא היא הדא שגם החלה אינה פטורה מן הדמאי וכמו שנבאר עוד בעזה"י (ודלא כהר"ש ז"ל בחלה פ"ד [משנה ו'] כאשר יבוא בסמוך) ובעושה בטומאה נמי אינה פטורה לר"י. דהא חזינן דליכא עליה אימת קדשים:

4והכא במאי קמיפלגי בלוקח עסה מע"ה ולא הפריש ממנה חלתה. אם הלוקח המפריש מחויב להפריש דמאי גם על החלה או לא. דר"א סבר משום דאימת קדשים עליו הוא דהקלו בחלת ע"ה. והיינו דווקא כשע"ה עצמו מפרישה ע"י גבל חבר דחזינן דאימת קדשים עליו פטור מן הדמאי:

5אבל ע"ה שעשה עסה למכור ובא חבר ולקחה ממנו עד שלא הופרש חלתה ממנה. כה"ג לא אמרינן אימת קדשים עליו שאפי' עשאה ע"י חבר לא מהני לפוטרה מן המעשרות. דאכתי לא הוה אימת קדשים עליו. שהרי לא הפריש חלתה. ואמרינן כי היכי דלא חייש להפריש החלה מן העסה. לא חייש נמי להוציא ממנה תרומה ומעשרות. והא דקעביד לה ע"י חבר כי היכי דלקפצו עלה זביני דגם חברים יקנוה ממנו. מיהת אדמאי לא מהימנינן ליה משום הכי. דמ"מ לא נפיק מחזקת ע"ה במה שעשאה בטהרה. שלא נתכוין אלא להשביח מקחו שימצא לוקחים רבים:

6ור"י דקאמר היא הדא היא הדא דלא גזרו על דברים הללו לא משוי לה כהילכתא בלא טעמא. אלא משום דס"ל כיון דטרח לעשותה בטהרה. אמרינן נמי מעשיה מוכיחין ומחשבתו דע"ה ניכרת דאימת קדשים עליו לפיכך עשאה בטהרה. והיא הדא שאפילו לקח עסה מע"ה פטורה דאגב דמהימן אטהרת קדשים מהימן נמי אדמאי שלהם. ולא חייש למיעוטא דאע"ג דאיכא למימר דהאי דעביד הכי כי היכי דלשכח אינש טובא דזבני מניה. אפ"ה לא שכיח כולי האי שיוציא ע"ה מעותיו על זה בשכר גבל. ובר מהא איכא טעמא אחרינא להא דר"י. מ"מ בהא בלחוד הוא דפליגי:

7אבל עשה בטומאה אפי' חלת ע"ה עצמו שוין שאינה פטורה. שאפילו לר"א הרי אין אימת קדשים עליו. ור"י לית ליה היא הדא אלא בעושה בטהרה דווקא כדמפרש אליביה בירוש' בהדיא דבהכי איירי מתני'. וה"ה בלוקח תבואה מע"ה ועשה ממנה עסה שאין החלה פטורה ממעשרות אליבא דכ"ע. דלא מהני מה דעבד לה חבר בטהרה לאפוקה מחזקת דמאי. אלו דברים ברורים ומאירים בעזה"י:

8ובזה פתחנו שער גדול כפתחו של אולם להבין המשניות כולם שראינום בענין זה ויש בהם מבוכה גדולה ודלת ההבנה נעולה. לפי מה שכתוב בפירושו של הר"ש ז"ל. דבריש פ"ה [משנה א'] אמאי דפריך התם בירוש' וחלה חייבת בדמאי ממתניתין דהכא. כתב שם הר"ש ז"ל והיה יכול לחלק בין הפרישה ע"ה להפריש' חבר וכה"ג מחלק ר"א לעיל. אלא משום דסוגיא זו כר"י עכ"ל:

9ולענ"ד לא הבנתי זה דהיכי איכא לאוקמה לההיא בהפרישה חבר אפילו אליבא דר"א דבמאי קמיירי אי בנחתום חבר נמי. א"ה קשיא אדפריך מדיוקא קלישא. אדרבה תקשי ליה טפי אליבא דר"א דאפי' חלה גופה לא ליבעי לאפרושי אי לוקח מנחתום חבר איירי (והו"ל להר"ש ז"ל למידק כה"ג) דהא איהו ז"ל גופיה כתב בחלה פ"ד [משנה ו'] דאפי' ע"ה לא נחשדו עליה כמו שלא נחשדו על תרומה גדולה לפי שהיא במיתה וכן החלה היא כמותה לענין זה. כ"ש חבר דחזקה שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו [פסחים ד' ט'] שאפי' החלה עצמה לא היה צריך להפרישה אי בלוקח מנחתום חבר עסקינן. ובמעשרות דחלה עצמה פשיטא דלא מיחייב. ואי בלוקח מנחתום ע"ה משתעי התם דבהכי הוי מצי לחלק אליבא דר"א דבכה"ג חייב. א"כ היינו נמי דקמשני הירוש' אלא כר"י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה. ומשמע דשם בפ"ה בנחתום ע"ה קמיירי כדנימא בסמוך בס"ד. ולא ידענא לפ"ז מנ"ל להר"ש דהך שינויא לא אתי אפי' אליבא דר"א. דהיינו הך דהיה יכול לחלק דקאמר הר"ש ותירוץ זה עולה לשניהם:

10וזה שלא כדברי הר"ש בפ"ב [משנה ב'] דמייתי נמי להך שינויא דר"י. וכתב ותימה מאי קשיא ליה דהכא בנחתום חבר והתם בלוקח מנחתום ע"ה. וצ"ל דמשמע ליה דנחתום דהכא ודהתם שוין בנחתום חבר עכ"ד. (וזה בהפך מדברי התוספות פ"ק דיומא [ד' ח' ע"ב ד"ה תנן] דבריהם תמוהים לענ"ד. ידקדק המעיין במה שכתבתי שאין לי להאריך יותר) וא"א לשמוע דבר זה שכתב שם דהכא והכא בנחתום חבר וכאן בעושה בטומאה פירוש בחבר שלקח פירות מע"ה שהוכשרו ונטמאו:

11והוא תימה גדולה דא"כ לאו חבר הוא דהא תנן בפרקין [פ' ב' משנה ג'] אינו לוקח מע"ה לח. ואי עושה בטומאה אטו חבר קרי ליה ר"י בתמיה. הרי שהדברים בתכלית הערבוב והבלבול וההסתבכות רב מאד:

12(וא"ל דחבר דהר"ש בנאמן על המעשרות ולא על הטהרות מיירי. דהא הר"ש חבר נקט ואתא והאי לאו חבר הוא. ותו נ"ל פשוט דאע"ג דהנאמן על המעשרות אינו צריך להיות נאמן על הטהרות. היינו דווקא אטהרה דחולין דאע"ג דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. אפ"ה לא מפסיד בכך נאמנותו על המעשרות. אבל לטמא קדשים בידים לא. דאי חזינן ליה דמטמא תרומה וחלה. ודאי דתו לא מהימן לגמרי אפי' על המעשרות. ואע"ג דהחולין כבר נטמאו ביד ע"ה. הא לא קיי"ל כר"ע דרפ"ב דחלה [משנה ג'] אלא יעשנה קבים ואל יעשנה בטומאה):

13ותו איכא למידק היכי ניחא ליה להר"ש בשינויא דר"י כאן בטומאה כאן בטהרה. וליקשי הר"ש במשנת הנחתומים לא חייבו אותן וכו' דפ"ב [משנה ד'] נמי. כדדייק ריש פ"ה מדקתני כדי תרומת מעשר וחלה משמע שהחלה עצמה מתוקנת מן המעשרות. וקשיא דר"י אדר"י דהא בפ"ב [משנה ד'] תנן נמי כה"ג הנחתומים חייבו אותן להפריש כדי תרומת מעשר וחלה דמשמע נמי הכי (מדקתני כדי תרומה ברישא דמהכי קדייק נמי בפ"ה [משנה א'] ודוק) שחלה עצמה צריכה תיקון. ואי עושה בטהרה הא אמר ר"י היא הדא היא הדא. שאפי' לקח מע"ה פטורה החלה. ואפי' תימא דבפ"ב מיירי בלוקח תבואה מע"ה. הא שמעינן ליה להר"ש אליבא דר"י לא שני לן דאפי' הלוקח תבואה מע"ה. ועושה ממנה עסה החלה פטורה. דאהא נמי אמר ר"י היא הדא כדכתב הר"ש במס' חלה פ"ד [משנה ו']. א"כ לא משני ר"י מידי:

14איברא לפום מאי דפרישנא בס"ד הכל ניחא ולית בה ספיקא דמתני' דהכא נמי דיקא. דהנחתומים שחייבו אותן חכמים להפריש תרומת מעשר וחלה בנחתום חבר עסקינן התם. והיינו דשני ר"י כאן בעושה בטהרה דחבר ודאי עושה בטהרה הוא. ובלוקח תבואה של דמאי מע"ה איירי. דר"י בהא מודה שחלתו אינה פטורה כדאמרן. משו"ה מיחייבי הנחתומים לתקן דמאי ולהפריש החלה. ואף היא עצמה צריכה להתקן שאינה נפטרת בכה"ג כדלעיל. וחבר צריך לעשר את שהוא מוכר:

15ברם בפ"ה בעושה בטומאה איירי. דהיינו ע"ה בלי ספק מאחר שעושה בטומאה שאפי' לוקח פירות טמאין מע"ה איננו חבר כדכתיבנא לעיל (כ"ש המטמא תרומה וחלה בידיו דאליבא דכ"ע ע"ה הוי ודוק) משו"ה לא מהימן גם אהפרשת חלה. דכיון שעושה בטומאה לא מיבעיא דמחשד חשיד על הדמאי. אלא אפי' חלה דחמירא כי תרומה ששתיהן במיתה. אפ"ה לא מהימנינן ליה עלה. דלא דמיא לתרומה דמצי להפרישה בטהרה ביבש. משא"כ בחלה שחיובה בא משיטיל את המים שנטמאה העסה. הורע כחה אצל ע"ה שאינו נאמן עליה בעושה עסה בטומאה מדלא זהיר בה. ולכן הלוקח חייב להפרישה ולהוציא מעשרות על העסה כולה. חוץ ממעשר שני שפטרו בנחתומין מטעם שארז"ל ביומא [ד' ט' ע"א] וזה ברור מאד:

16והשתא שינויא דר"י התם בפ"ה ובפ"ב דלק' אתיא ככ"ע. ור"י תרגמה נמי אליבא דר"א. דלר' אושעיא נמי לא מצינן לחלק בין הפרישה חבר ולאוקמה לההיא דפ"ה בהכי. דמ"מ היכי מיירי התם אליביה. אי בעושה בטומאה הא לאו חבר הוא. ומאי איריא דמפרישה חבר לעצמו. אפי' הפרישה ע"ה לית ליה לר"א דאימת קדשים עליו כי לא עביד להו בטהרה וחלה עצמה צריכה תיקון כדפרישנא. ואי בעושה בטהרה הא שמעינן ליה לר"א דאימת קדשים עליו בסתמא. וכ"ש כשעושה בטהרה דלית דין ולית דיין. דאפי' להר"ש אליבא דר"א לא ליבעי אפי' לאפרושי חלה לחודה דהא מהימן עלה כ"ש לתקוני לה מן הדמאי נמי. ובנחתום חבר נמי לא מצית לאוקמה דחבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ונחתום חיובי מיחייב לעשר ולתקן הכל לא הלוקח הא ע"כ בנחתו' ע"ה איירי התם:

17ותו אכתי ההיא דפ"ב לא מיתרצא דההיא ע"כ בנחתומין חברים מיתוקמא דצייתי לן ועבדי מה דחייבינהו חכמים. ואי בטומאה (בר ממאי דאמרן דלא הוי חבר) מ"ש הך מהא דפ"ה דלוקח מפריש. והכא נחתום:

18אלא מאי אית לך למימר פשיטא דלר"א נמי ההיא בעושה בטהרה. ודפ"ה בע"ה דעושה בטומאה מוקי לה ר"א וכוותיה דר"י. דטעמיה דר"א לא שייך בנחתומים בין דפ"ב בין דפ"ה. דהכא בחבר עסקינן ולא שייך טעמיה דאימת קדשים. והכי נמי לית להך טעמא בלוקח תבואה מע"ה. והתם נמי במוכר ע"ה העושה בטומאה עסקינן דלית ליה לר"א כה"ג טעמא דאימת קדשי'. וניחא ליה תרווייהו מתניית' דמשנה ראשונה משו"ה חלה עצמה חייבת בדמאי וכן השנייה מה"ט חייבת. משום דבתרוייהו אזיל ליה טעמא דאימת קדשים. אלא שבראשונה אמרו מוכר מפריש דמיירי בנחתום חבר. ובאחרונה לוקח מפריש דהנחתום ע"ה. והכא והכ' ממ"ש פטירי מטעמא דגמר' דילן מתוך שפרהדרין חובטין אותן. הדין הוא תריצתא דמילתא אליבא דר"א. כדמשני ר"י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה:

19ור"י אע"ג דפליג עליה ואמר היא הדא היא הדא וס"ל דאפי' לוקח עסה מע"ה חלתה פטורה מן הדמאי. כי קאמר למילתיה עושה בטהרה ע"י חבר דבהכי אוקימנא מתני' דהכא אליביה ומשום מגו כדפרישית. משא"כ בפ"ה דמוקי לה בע"ה העושה בטומאה אפי' לר"י לא מהימן לא אחלה ולא אדמאי. ודברים הללו מחוורים כשמלה חדשה. ברורים וחלקים כמראה הלטושה. ואפי' בדקינן לה בשמשא. לא משכחינן מורשא:

20ומה מאד נפלאתי על גדולת מעלת הגאון הר"ש ז"ל [בפ' ה' משנה א'] בזה מי הכריחו ליכנס לכך ולחלק בין השוים בדבר זר במ"כ שהחבר יעשה בטומאה. ואי משום לישנא דתלמודא דעושה בטומאה ובטהרה קשיתיה. דהו"ל למימר כאן בחבר כאן בע"ה. וכן כתב הוא ז"ל בפירושו בפ"ב [משנה ד'] וז"ל ותימה מאי קשיא ליה דכאן נחתום חבר ושם נחתום ע"ה:

21ואין כאן תימה כלל שהדבר ברור מאד דלא הוי מצי לשנויי הכי לגמרי אליבא דר"י. לפמ"ש הר"ש ז"ל עצמו דהא אית ליה לר"י היא הדא שאפילו לקח עסת ע"ה החלה פטורה ומאי מהני אי הוה מתרץ כאן בע"ה. הא ס"ל בלוקח מע"ה נמי לפטורא. לפיכך הוכרח לומר כאן בעושה בטומאה כלומר דאע"ג דע"ה הוא ובהכי איירי התם בלי ספק. מ"מ אי הוה עושה בטהרה (ר"ל ע"י חבר) אפ"ה מיפטרא. אלא הכא במאי עסקינן בע"ה העושה בטומא'. ור"י לא פטר ללוקח מע"ה אלא בשעשה ע"ה עסתו ע"י חבר בטהרה. דבהכי מוקי לה ר"י הך דהכא כדאייתי הר"ש ז"ל גופיה. וא"א לי לצייר איך נעלם זה מהר"ש ז"ל. על כן לבי אומר לי שלא יצא דבר זה מפה קדוש הר"ש ז"ל. אולי איזה תלמיד טועה כתבו על הגליון שהדבר מוכרח בעצמו ואין לנטות ימין ושמאל כמבואר למעיין מעט:

22אחר שביררנו כל זה מעתה נחזור עמ"ש בתי"ט בזה"ל ולכאורה מוקמי להו הכא בשתיקן לו גבל חבר כי היכי דלא תקשי אדפ"ה דלוקח מנחתום מפריש אף חלה (לשונו זה מוטעה ויש לתקנו וכצ"ל מפריש אף מן החלה ודוק) וכו'. אלא שממה שפירשו אוכיח דמפרשי למתני' אליבא דרבי אלעזר (גם כאן הלשון משובש וטעות המדפיסים היא שצ"ל ר' אושעיא והיה כתוב בר"ת ר"א. וכן בכל הדבור צריך לתקן כן) וכו'. הילכך נראה שמה שמפרשים בכאן שתיקן לו חבר דאל"ה החלה טמאה עכ"ל:

23ולא אוכל לדעת כוונתו מה תקן בזה דהא איהו ז"ל קאי בשטת הר"ש דפ"ה דלקמן דאליבא דר' אושעיא לא הקשה דהכא בהפרישה ע"ה. ולעולם אפי' עושה בטומאה פטורה. ולפ"ז כי הויא טמאה מאי הוי. אי משום דאסורה באכילה. אטו בהיתר אכילה עסקינן הכא. הא לא קמשמע לן הכא אלא לענין הדמאי שפטורה מחמתו ותהוי נמי טמאה. מי לא מיבעי לתנא לאשמועינן כה"ג דחלה פטורה אע"ג דהעסה חייבת בו. דהא פשיטא דאין חילוק לענין מעשרות בין פירות טמאין בין טהורין. כמו שאין חילוק גם בעסה שחייבת בחלה אף על פי שנטמאה:

24ואי משום דבלא"ה הרי היא חלה וניתנת לכהן להסקה. מהיכי תיתי לחייבה בדמאי דלענין מאי ניבעי לאפרושי לתרומת מעשר ממנה. אי משו"ה לא איריא דא"כ בטהורה נמי נימא הכי ויאכלנה כהן כולה בטהרה. דהרי קדושת חלה ותרומה אחת היא:

25ונשמעינה מהדא דפ"ה דדייקינן שחלה עצמה צריכה תיקון אע"ג דאוקימנא לה בעושה בטומאה. הא קמן דאפילו טמאה צריכה תיקון מן המעשרות. ואין לומר דהתם הא דצריכה תיקון הוא כדי לתקן שאר העסה. דאי משום הא לא אצטריך דודאי העסה כבר מתוקנת היא בין הפריש החלה קודם ואח"כ המעשרות בין להפך. שהרי הופרש ממנה חלתה ומעשרות הראויים לה ודוק היטב שאין ספק בכך.

26אלא מאי אית לך למימר לעולם צריך להפריש המעשרות מן החלה בין טמאה בין טהורה כדי לקיים מצות המעשרות. וה"ה למעשרות שצריכין תיקון מן החלה כדאיתא בירו' חלה לא תאכל עד שיוציא עליה מעשרות. מעשרות ותרומה לא יאכל עד שיוציא עליהן חלה. ואפי' הולכין להסקה צריך לקיים מצות הפרשה. ותו דנ"מ נמי משום מעשר דשאר כל אדם חייבין להפרישו מן הדמאי אע"פ שהנחתומים פטורים ממנו. והכא בכל אדם מיירי. ועוד שיש חלה דרבנן שנאכלת לטבול יום מה שאין כן בתרומה. עכ"פ אין ספק שצריך לתקן הטמאה כמו הטהורה. א"כ מה נפקא מנה אי נמי טמאה היא הא צרי' לאשמועינן דפטורה מן הדמאי. על כן אין הבנה לדברי בתי"ט הללו:

27אמנם מה שפירשו המפרשים כאן בגבל חבר לפום מאי דפרישנא אתי שפיר. דודאי צריך לומר כן דגם ר' אושעיא הכי ס"ל. דאל"כ אינה פטורה חלתו של ע"ה אפי' הפרישה הוא עצמו. דלא אמרינן אימת קדשים עליו כי עביד לה בטומאה. ואעפ"י שלפי שיטת הר"ש ז"ל בפ"ה א"א לומר כן הוא הדבר אשר דיברתי שהלשון הכתוב שם בפירושו אינו ממנו ז"ל. רק איזה גליון מתלמיד א' שלא הבין דעתו. שהרי כאן סותר מ"ש שם. אבל דברים שאמר כאן הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ואין לזוז מהם בשהם נכונים מאד. וביותר לפי מה שהכרחנו חיוב אמיתותם ושכל המשניות הנזכרות והנאמר עליהם בירו' מסכימי' לדעת זו והכל מתוקן יפה. כל אמרת אלוהי צרופה:

28משנה לחם הלוקח לזרע הכא בלוקח תבואה גמורה טבולה למעשרות עסקינן. דכה"ג בודאי חייב לעשר. אפילו אליבא דר"ע דספ"ק דפאה. דהא מודה אחר שימרח.

29משנה לחם מכזיב ולהלן עמ"ש בס"ד רפ"ו דשביעית.

30משנה לחם פטור מן הדמאי הא מן הודאי. חייב. ומילתא דפשיטא היא. דהא לפחות דין סוריא הוא. מכזיב ולהלן. ע"ש. ובפירוש אמרו פ"ז דגטין. שחייבת במעשר כא"י. וכן שנינו שלהי חלה. הקונה בסוריא כקונה בפרורי בירושלם. ואצ"ל מה שהוא בא"י ממש. אלא שאינו מכבוש עזרא כבית שאן וחברותיה. דעדיפי מסוריא בלי ספק. כמ"ש בחי"ג בס"ד בפ"ק דחולין. ובגדר ישוב א"י (במו"ק א"ח סש"ו) שמא יש לדרוש סמוכין בשתי בבות הללו. והכא אדלעיל קאי. משום דתני הלוקח לזרע כו' פטור. דוק מנה. הא לוקח לאכילה. חייב. עלה קאי. כלומר הני מלי בא"י גמורה. אבל מכזיב ולהלן. שדינה כסוריא מד"ס. לחייב במעשר של ודאי. היינו בתבואת זרעו של ישראל בעל הקרקע. אבל בלוקח דמאי גופיה (דהוי דרבנן אף בא"י) בסוריא פטור בכל גוונא.