לחם שמים על משנה דמאי ו:יב

1לוקח סתם ופטור. משום דיש ברירה בדרבנן כדכתבו הרע"ב וכ"מ [פ"י הלכה ח']. ונתקשה בתי"ט ממ"ז ממ"ש דלעיל דאוקמה הרע"ב כמ"ד אין ברירה אפילו בדרבנן דלפ"ז סתרן אהדדי הנך תרתי מתנייתי. וע"ז כתב ז"ל ואולי יש לתרץ דשאני לעיל כשהיו שותפין בקמותיה וקצרוה בשותפות כדמוקי במ"ח שעכשיו עשו מעשה המורה שרוצים לעמוד בשותפות ולכך אין ברירה אפילו למ"ד יש ברירה בדרבנן עכ"ל:

2ונפלאתי על הרב ז"ל מאד בזה מי הכניסו לכל הדוחק הלז. היכן יש לנו כיוצא בו שנלך אחר המחשבה שלאחר חלוקה לענין ברירה. ומה לנו עם שותפותם שלאחר מכן. אלמלא לא היו שותפין מקודם שהוא המבוקש אצל ברירת הפירות המתחלקים ביניהם. אם היו בהם שותפין מקודם שחלקום או לא. אבל שנלך אחר השותפות שיעשו עוד הפעם אחר שחלקו. הלא אלה בלי ספק דברים בטלים במ"כ ויפה כתב אולי לשון מסופק עלובה עסה כו' שלא החליט תירוצו לאמת כי אין לו רגלים בודאי מלבד שהוא דבר בדוי כמ"ש עוד:

3וגם במ"כ ערבב עלינו את השמועות במה שכ' דשאני לעיל (ור"ל מ"ז) כשהיו שותפין בקמותיה וכו' כדמוקי במ"ח והא בורכא דההיא דמ"ז לא מוקי לה כדמוקי למ"ח שהם רחוקים בענינן דמ"ז לאו בשותפין בשדה בקמותיה מוקי לה. אלא בנשתתפו בבצירה אחר שכבר הוכר חלקו של כל אחד וא' מה שגדל אצלו בקמה שלו ברשותו המיוחד. ומ"ח מיירי בשותפים בקמותיה. וע"כ כל דבריו הללו במ"כ בדויים הם. דלעיל מ"ז לא היו שותפין קודם הבצירה. וגם אפילו אחר הבציר' אין שום הוכחה שתתקיים שותפותם. רק בענין הבצירה לבדה נשתתפו הפעם להקל מלאכתם וטרחתם לעשותה גם יחד איש את אחיו יעזורו באופן שלא תכבד עליהם העבודה:

4ואשוב אתפלא כל הטורח הזה למה הלא ברור מאד דלק"מ. שהרי יפה פירשו לעיל הר"ש והרע"ב דאיברא הא דאמרינן אין ברירה במ"ז משום דאיירי בהוכרו ולבסוף נתערבו בתלוש. משא"כ בשלא הוכרו מעולם אמרינן לעולם יש ברירה בדרבנן. והיינו טעמא דמ"ח דאמרינן יש ברירה משום דמוקמי לה בשותפים במחובר מעיקרא שלא הוכרו חלקיהם מעולם:

5(וגם לעיל במ"ז בחנם טרח הרב בתי"ט שכתב דמ"ש הרע"ב בדרבנן יש ברירה אתיא כר"א. ולא היא דודאי שמעתתייהו דהרע"ב והר"ש בהא כר"י נמי אזלא. דלא ס"ל אין ברירה אלא במעורב בשותפות מעיקרו וכנז'. אבל בניכר ואח"כ נתערב מודה דיש ברירה. ובהכי אתיין שפיר כל הני מתני' דסברי יש ברירה אליבא דר"י דוק ותשכח):

6והכא נמי דכוותה בלקח סתם הוה ליה מעורב מתחלתו. וכה"ג אית ברירה בדרבנן אליבא דכ"ע. אף למ"ד אין ברירה אפי' בדרבנן. כדס"ל נמי לסיפא דמתני' דאם אמר זה שלי ונתערבו חייב לעשר. דקיי"ל אין ברירה בדרבנן בכה"ג דנתערבו אחר כך. והרי זה מבואר מאד: