לחם שמים על משנה דמאי ו:ד

1המעשרות לבעלים. דכיון דשדה של בעלים מקום מעשר שיורי שייריה לשון הר"ש והרע"ב ז"ל. רוצים לומר אע"ג דליכא למימר דשייר מעשרות גופייהו לעצמו דהא עדיין לא באו לעולם ואפי' אתני עלייהו בפירוש לא הוי תנאה. דאין אדם קונה ולא מקנה דבר שלא בא לעולם [בבא בתרא ד' ס"ג ע"א] אלא משום דמקום מעשר ודאי שייר דהוא דבר שישנו בעולם:

2והכא לא בעי לאתנויי בהדיא כדבעי במוכר שדהו כדאי' בגמ' דפ' המוכר את הבית [ד' ס"ג ע"א]. דהכא לא מידי זבין ואומדנא הוא אפי' לא גלי דעתי' בהדיא. אמרינן ודאי שייריה לנפשיה:

3ואע"ג דאמרינן דשייר לעצמו גוף הקרקע שגדלים בו המעשרות. אעפ"כ נפטרו בהם הפירות של חלק האריס. דלא שייר לעצמו רק זכות טובת הנאה שיש במעשרות אלו דזכי בהו אגב קרקע דשייר מקומן לכך:

4וגדולה מזו במוכר שדהו הנז'. דמעשרות של מוכר הן לעולם. דאע"ג דודאי מכר גוף הקרקע. וצריך לומר דמקום מעשר שייר לעצמו שלא מכרו לו. מאחר שהתנה עליו. אעפ"כ אין הלוקח צריך לעשר פירותיו מאותה שדה. שנפטרין הן ע"י המעשרות ששייר המוכר לעצמו. דצ"ל ג"כ שלא שייר לעצמו רק כח טובת ההנאה שבמעשרות. שיזכה בהן ע"י הקרקע מקום המעשרות. מ"מ כל הקרקע קנויה ללוקח וק"ל וע"ש בתו'. ועיין מ"ש בס"ד בחידושי לי"ד סימן ס"א על הט"ז: