לחם שמים על משנה דמאי ו:ח

1שנים שקבלו שדה באריסות. לפירושן של הר"ש והרע"ב במשנתינו הכא נמי בא' מעשר וא' שאינו מעשר איירי. ואמתני' דלעיל דסליק מנה קאי דתנן בהדיא א' מעשר וא' שאינו מעשר ומשום דעלה קאי לא הוצרך להאריך בחנם. וקמ"ל הכא דכי חלקו שדה בקמותיה במין א' אמרינן יש ברירה וזהו חלקו המגיעו:

2אע"ג דממתני' דבתרה שמעינן הא דיש ברירה בכה"ג. וסיפא נמי לא צריכא דהא נמי מהתם איכא למשמע דבשני מינין אין ברירה [רש"י חגיגה ד' כ"ה ע"ב] א"כ כולה כדי נסבה. דאע"ג דמשנה ט' דלקמן ודאי צריכה כדכתב הר"ש דבעי לאשמועינן לח ויבש בחבר וע"ה דאסור נמי משום שני מינין דאמרינן אין ברירה. מ"מ קשיא לכאורה לשתוק מהך בבא קמייתא לגמרי דממילא שמעת לה מהך בתרייתא:

3נ"ל דמצרך צריכי דהך דהכא אתיא לאשמועינן אע"ג דקבלו ג"כ השדה בקמותיה באריסות או שנשתתפו. וסד"א כיון דמעיקרא כבר גדלו הפירות קודם שנשתתפו או שקבלו. דבהכי מיירי לדעתי שהגיעו הפירות ליקצר וליבצר ברשויות חלוקות קודם שיתוף. דהיינו נמי דנקט חטים ויין אע"ג דאכתי מחוברים נינהו לדידהו. ומ"ט קרי להו הכי. אלא לומר שכבר הן פירות גמורות ועומדות ליקצר. דבעלמא קיי"ל כקצור דמי. קמ"ל דאפ"ה לענין זה חשיב כנשתתפו קודם שגדלו הפירות ואית בהו ברירה במין א'. לומר זהו חלקו המגיעו. ולא חשיב כהוכר חלקן ואח"כ נתערבו:

4והכא רישא אצטריכא ליה. דמבתרייתא לא שמעינן לה דהתם ירושה היא. ואע"פ שירשו פירות גמורים ואפילו תלושים ממש איכא למימר דיש ברירה משום דלא הוכר בהם חלוקה מעולם. ולא דמי כלל למתני' דהכא דאיירי בשכבר הוכר חלק כל א' בשלו קודם שנתערבו. וקס"ד כה"ג לא נימא דיש ברירה וזהו חלקו המגיעו אפי' במין א' אע"פ שעדיין הוא מחובר. מאחר שכבר נגמר ביד כל א' חלקו. ונקט נמי ירשו באיידי לאשמועינן דשוין הן בזה. ואפ"ה מיבעי ליה למתני בתרייתא משום סיפא כנז' כך נ"ל נכון מאד בס"ד:

5ומ"ש בתי"ט בדעת הרמב"ם דהך קמיית' משמע ליה דמיירי אפילו בשני חברים. אע"פ שסימנים מצא לו מסידורו של הרמב"ם. אינו מוכרח ודברי הכ"מ [פ' ט' הל' מעשר הל' י"ג] עיקר. כי איני מוצא טעם וריח לאסור כה"ג משום שאין מוכרין את הטבל. שלא נאמר אלא במוכר בדמים דילמא אתי לאינשויי. משא"כ בב' שירשו ונשתתפו ושניהם חברים. אפי' בשני מינין למה לא יבררו וק"ל שהוא פשוט מאד שאין מקום לדבר זה. וע"כ אין לנו אלא כמ"ש הכ"מ והרע"ב. ועיין עוד לקמן מ"ט: