לחם שמים על משנה עדיות ד:ו

1א"צ לנקב עתי"ט שמגיה בלשון רע"ב מוחל בחי"ת. ובאמת אינו כן. אלא מוהל בה"א גרסינן. כמ"ש בס"ד בטהרות.

2אע"פ שמנטף טהור פירושא דהך מתני' קשיא טובא לדרך המפרשים. כי איך אפשר להעלות עה"ד. שאדם יקבל טומאה מן המשקין שאינן של זב וזבה (אם לא טומאת ידים. עפ"ח דפרה וריש כלים ובכ"מ) ואנן סתמא תנן. שוב ראיתי שגם תי"ט הרגיש בזה. אבל לא נתיישב כלום בדבריו. ועוד אי מתורת משקין קאתו עלה. הלא אין שעור למשקין טמאין. בכל שהו מטמאין הן את הידים. ותו מאי שנא שמן טמא מתחלתו דסיפא. משמן טהור שנטמא. מי לא בעי טעמא. מכל הלין. נ"ל ד"א הגון בפירוש משנתנו. משום חנינה נגעו בה. דשמן מין רבב הוא. ובבגדים חוצץ. כדתנן על של בנאים מצד אחד חוצץ כו'. ועל בשר אדם נמי בדין דלהוי חציצה. כי השמן סותם נקבי העור. ונסרך על העור. לכן סיכה דינה כשתיה בכ"מ. אלא משום תועלת האדם והנאתו בסיכה. בטל השמן ע"ג גופו. ולא חייץ. מיהו כי מנטף. דאית ביה טובא דלא צריך ליה. ולא בטיל אגב גופא. הויא חציצה לב"ה בכדי סיכת אבר קטן. דהוי ליה דבר חשוב לחוץ. משום דכה"ג קפיד עליה. וחציצה בקפידא תליא מילתא. ומשו"ה כל מה שנדבק השמן. ע"י סיכה ונסרך בבשר. לא חייץ. אבל טפי דלא ניחא ליה ביה. קפיד וחייץ. ובשמן טמא מתחלתו. מעיקרא קפיד עליה. ולא ניחא ליה שישאר על בשרו יותר מכדי סיכה (דפורתא עבדי לה) ומאי דטפי. ודאי קפיד עליה לב"ש נמי. ופליגי בשיעורא.

3טופח ומטפיח נראה משום דכל משקה טופח. מטפיח הוא בלי ספק. אלא שהטופח גרידא. כשמטפיחים בו. לא נשאר בטופח כלום. לכך הוצרך לומר ומטפיח. כלומר שיש בו כל כך משקה. שלאחר הטפחה עדיין נשאר בו לחות של טופח. ואינו מתקנח כולו כשמטפיח. ששני הדברים נמצאים בו ביחד.