לחם שמים על משנה גיטין ד:ה

1לישא שפחה אינו יכול. וחציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא. דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות תו'.

2ר"ל דאפילו את"ל דאתי עשה ודחי גבי שפחה. מיהא גבי בת חורין ודאי לא אפשר. דהיא מוזהרת ג"כ. ולא מיפקדא אפ"ו. דכה"ג ליתא לדחיה כלל. דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה אחר. הילכך מ"מ בחציה שפחה נמי לא אשתרי. כיון דאיכא צד חירות דלא מידחי. דוק.

3עוד כתבו תו' ז"ל. וא"ת ישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כו'. וצד חירות נמי שרי בה כו' וכ"ת דאתי צד עבדות ומשמש בא"א (קושטא הכי הוא (ע"ל) אע"ג דאיכא סברא אפכא. כיון דלא מקדשה אלא לפלגיה. אפילו למ"ד התקדשי לחציי מקודשת. דלא שייר בקנינו. אבל הכא. הא לא קדיש אלא חציה. לצד חירות. ואידך פלגא לצד עבדות. הו"ל מקדש חצי אשה. דאינה מקודשת) ישאנה באיסור. כמו ממזר שנושא שפחה. וכמו לישא שפחה אינו יכול. כלומר כמו דאמר תנא דידן לישא שפחה אינו יכול. דמשמע הא אי הוה מותר בה. שרי לישא שפחה. אע"ג דלא בת קדושין היא.

4(זה הדבור הנמשך כתבתי בימי חרפי מאד)

5בת חורין אינו יכול. מפני צד עבדות שבו. צ"ע אם קדשה. אם קדושין תופסיו בה. דהו"ל כמקדש לחציו דמקודשת. או דילמא לא דמי. כיון דלא חזיא לביאה. והא דקיי"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין. אע"ג דלא חזיין לביאה (ול"א קדושין שלא נמסרו לביאה אינו קידושין אלא בחייבי כריתות) שאני. דביאה אסורה בישראל. לא אפקריה רחמנא לזרעיה. כי הבנים כשרים ומותרים בישראל. משא"כ עבד. דרחמנא אפקריה לזרעיה. והרי יש כאן צד עבדות. הדומה לבהמה. נמצא כשקדש בת ישראל הרי היא כאילו קדשה חצי אדם וחציו בהמה. דלחצי אדם. משמע דליכא קדושין. אלא דווקא המקדש לחציו. ושייר חציו. הוא דמקודשת. מטעמא דאי אפשר ליחלק. והרי היא מקודשת לכולו. והאיכא איש שלם. אבל זו לא נתקדשה לאיש שלם כלל. שהרי אין כאן. אלא חצי איש. וחציו אחר איננו. והכין מסתברא. דלא שנא עבד או חצי עבד. אין לו קדושין בבת חורין. אפילו בחציה בת חורין.

6איברא גרעא בת חורין. שאפילו לבן חורין. אינה מתקדשת. דקיי"ל האומר לאשה חצייך מקודשת. אינה מקודשת. שאין מקדשין חצי אשה.

7הילכך מ"ש התו' ישא ממזרת באיסור בלא קדושין הוו מצי למימר אפילו בקידושין. וכגון דאמר לה התקדשי לי חצייך. אלא משום. דלאו קדושין נינהו לגמרי.

8(הך בעיא דלעיל ופשיטותה דכתיבנא לה דינקותאי. תלמוד ערוך הוא. ואשתמיט מני. מתוך עצלות שלא עיינתי בגמרא. ואזדא לי בשטת רב ששת. ודרבר"ה ורבא קמייתא. ואירע לי כמוהו שאין אדם עומד עד"ת אא"כ נכשל בהן אע"ג דגירסא דינקותא היא. כי על כן הנחתיה כמו שהיא ראיתי לקחתי מוסר. מזג העיון לא יחסר. אפ"ה חדאי נפשאי אם ספקות שלכם כך. דלעולם מידי ספק לא יצאנו. עמ"ש בס"ד פ"ב דכריתות).

9ומש"ע תו' שצד עבדות אסור גם בנתינה. משום דעדיף נתין מעבד. דלא שייך בקידושין. ועיין עוד שילהי הוריות.

10שנא' לא תוהו בראה לשון תו' ולא נקט קרא דאורייתא כו' י"ל משום דלשבת. שייך אף בצד עבדות. אבל פ"ו לא שייך אלא בצד חירות. וכתב תי"ט דאיתתא ל"מ אפ"ו. וכל מצוה שאין האשה חייבת בה. אין העבד חייב בה ע"כ. ולא היה צריך לומר כן. כי תלמוד ערוך פד"מ (דנט"ב) דב"נ אינו מצווה על פ"ו. אלא דס"ד עבד עדיף. משום דאיתיה בקצת מצות. אבל באמת מגרע גרע בהא. דלית ליה חייס. וגוי אית ליה חייס. כ"ש בן נח דעדיף. ואם הוא לא נצטוה. ק"ו לעבד. (וגם לתו' אשתמיט הך מילתא. שנדחקו להוכיח כן מהירושלמי) ושמעינן מהכא דמשום שבת. אשה נמי מיפקדא אפ"ו. וק"ו מעבד. דאיהי ודאי עדיפא. וזהו ק"ו שאין עליו תשובה.

11כופין את רבו אע"ג דאסור לשחרר עבדו שלא לצורך מצוה. משא"כ לתקן ישוב העולם. מצוה גדולה היא.

12ועוד שכבר הוקלש צד עבדותו של זה. שלא אסרה תורה אלא עבד גמור. ובזה מיושב מ"ש תו' וכי אומרים לאדם חטוא שיזכה כו'. וא"ת ומ"ט לא יותר להוציא לחירות. אפילו עבד גמור. כדי לטהר בניו. כדשרי לממזר למעבד איסורא למנסב שפחה. וי"ל דלא שרי ר"א לממזר ליטהר. אלא משום דאיהו לנפשיה הוא דקעבד איסורא. משא"כ לומר לבן חורין חטוא בקום עבור על ד"ת שיזכה עבד לא אמר. אי נמי זרע ממזר. חשיב טפי. ולא אפקריה רחמנא. כזרע עבד. דלא קפיד אלא אלשבת בלחוד.