לחם שמים על משנה מעשר שני ה:ב

1ותנאי היה הדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה. מ"ש בתי"ט שמכאן יצא להרמב"ם והראב"ד מחלוקתן אם ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד הקודם. בהתבטל הטעם שבגללו גזרו. אע"פ שאינם גדולי' מהם והאריך בזה:

2אינו נ"ל אבל מחלוקתם תלויה בסוגיא דתלמוד' דפ"ק דביצה כנודע (ועיין גם בגמ' דמ"ק ד"ג ע"ב) אמנם משנתינו נ"ל שאינה מענין זה. דודאי לא שייך הכא ביטול דברי הקודמי'. כשיצטרכו לתקן שיחזור הדבר לכמות שהיה. אדרבה קיום וחיזוק לד"ת ולד' קדומי הקוד' הוא. שהרי התקנה שיעלו הפירות. קדמה לתקנת הפדייה. שבאו ב"ד שלאחר בעלי התקנה הראשו' ובטלו דבריהם. (וקרוב הדבר שלא היו גדולים כמוהם וק"ל). ואעפ"כ יכולים היו מעצמם לבטל אותה התקנה הקדומה בלי ספק:

3אלא ע"כ שאין זה מכלל ביטול דבר כשעושין תקנה להיות סייג וגדר לשל תורה כפי הצריך לפי הזמן. (דלא מיקרי ביטול אלא כגון י"ט שני של גליות שגזרו עליו הראשונים ועשו גדר לשל תורה. שבזה אין יכולת לאחרונים לבטלו מפני שבטל הטעם. דאע"ג דבקיאינן בקבועא דירחא. האיסור במקומו עומד. שאין להתירו עד שיהא ב"ד גדול מהם דווקא. דמ"מ חשיב מבטל דבר שנאסר במנין:

4משא"כ בדבר הנעשה מן האחרונים כמו כן לגדר ומשמרת לשל תורה. כגון זה. שבין הראשונים שאמרו להעלותן. ובין האחרונים שאמרו לפדותן. שניהם לד"א נתכוונו לשם שמים ולהחמיר על של תורה כפי צורך הזמן ודוק. כי באופן זה אע"פ שאין האחרונים גדולים. לכ"ע יכולים לגזור ולגדור כפי המצטרך:

5ומצווים הם ב"ד של כל דוד ודור על כך. להשגיח על זה לעשות משמרת למשמר'. ע"פ מה שיתחדש בימיהם שיחייב חידוש תקנה. ואין להם להשגיח אם יכריחם העת והזמן לשנות תקנת הקדמונים. כל שכוונתם רצויה שלא להקל רק להחמיר כנז' וזה ברור מאד בעיני) וכ"ש שיכולין ורשאים המתאחרים להחזיר התקנה הקודמת ליושנה. לקיים דברי הגדולים יותר מבעלי התקנה האחרונה עם שיהיה ביטול דברי המאוחרים הגדולים מהאחרונים להם:

6על כן מכל זה פשוט אצלי שלא הוצרך ענין התנאי שבמשנתינו. כדי שלא יחשב חזרת הדבר לביטול דברי ב"ד הקודם. אלא שנתייראו הב"ד ההוא שתשאר התקנה הקודמת בטלה לעולם. מכיון שבטלוה פ"א. שהבאים אחריהם לא ישיתו אל לבם לחזור ולגזור על כך. ואע"פ שיתבטל הטעם כגון שיתמעטו הפירות או שיבנה בה"מ. יחשבו שא"צ להחמיר על הצבור בכך מאחר שכבר בטלוה. שכבר ראו הראשונים שהיא חומרא יתרה. ולכן נמנו עליה והתירוה לעולם. ולא יעלו על לבם שלא בטלוה רק לזמן. אלא יניחו הדבר על ד"ת מעתה ועד עולם:

7ומדאגה זו התנו בפירוש כדי שידעו דורות הבאים שלא בטלוה בהחלט. שלא היתה כוונתם אלא לצורך שעה:

8ולדברי ת"ק י"ל שאפי' לאותו דור עצמו. שבזמן הב"ד ההוא שתקנו שיהא נפדה. הוצרכו להתנות מפני המון העם שלא יבואו לבעוט בגזרתם. ויזלזלו בה כשיגזרו היום כך ולמחר כך. ונתייראו ששוב לא יקבלוה מהם להחמיר עליהם. מאחר שכבר הקילוה להם. לכן הודיעו נאמנה שתקנה ראשונ' עדיין קיימת ולא נעקרה כל עיקר. רק שענין השעה הכריחם לשנותה לזמן מה. ודברים אלו נכוחים בס"ד:

9ומש"ע הרבתי"ט לפרש מחלוקת ת"ק ור"י עם מחלוקתו של ר"י בפרק הזהב דס"ל לת"ק כר"י דהתם. דעבדינן תקנתא שלא לפחות השער. לפי שרבו הפירות ואין קונה ע"ע שהאריך. ולא ידעתי ענין לו כאן. חדא דהא נטע רבעי לאו בר מכירה הוא כמו מ"ש כדאיתא ריש מכילתין:

10ותו דאיכא למימר לא היא עד כאן לא קאמר ר"י התם דאסור לפחות השער. משום דאיכא דררא דממונא דמפסיד לאחריני. אבל הכא דממון גבוה הוא. ולא הקפידה תורה רק לאוכלו בירושלים בקדושה. ולא איכפת לן אם נמכר ביוקר או בזול. אף ר"י מודה דשרי לפחות השער. וכ"ש דהך תקנה תקנתא דפירות היא כדבעינן למימר:

11ועד כאן לא קאמרי חכמים התם זכור לטוב אלא משום דאיכא רווחא טובא לאחריני. ולא משגחי' בפסידא דהיאך. דמפקיע השער הוא. אבל הכא דקמפסיד לנ"ר דממון גבוה הוא. אימא מודו רבנן דאסור לפחות השער. לכן אנ"ל כלל לתלות ענין משנתינו באותו מחלוקת:

12אלא הכא בהא פליגי ת"ק סבר תקנתא דפירו' הואי. דכיון דרבו הפירות לא היו להן אוכלין מרובין בירושלים והיו נרקבין ונפסדין. משו"ה מצו מתקני הכי. אע"ג דממילא בטלה תקנתא קמייתא. והראשוני' שתקנוה גדולים מהם היו. אעפ"כ היה הרשות בידם לתקן תקנה חדשה. כפי מה שראו צורך הדור לעשות סייג לתורה. וכנז' שבזה כח כל ב"ד יפה יפתח בדורו כשמואל בדורו. והיינו דתני התקינו דודאי תקנה מעלייתא הואי:

13ור"י ס"ל דלא היו רשאין לבטל התקנה הראשונה שהיתה לחיזוק המצוה. אע"פ שנתחדשה אח"כ סבה לבטלה. אין כח ביד האחרונים לעוקרה. כל זמן שבית המקדש קיים. שעדיין יש שייכות לתקנה ראשונה להעמידה במקומה. משא"כ משחרב בה"מ דתו לא שייך כלל לעטר שוקי ירושלים:

14או דילמא משחרב בה"מ לא הוצרכו לתקן כלל שיהא נפדה חוץ לירושלים. אלא מעצמן נמנעו מלהעלותו לירושלם. ואפשר ג"כ לא היו יכולין להעלותו מפני שליטת האויבים בירושלים. על כן אין כאן תקנה. אלא שהזמן גרם שיבוטל הדבר מעצמו. ולא הוצרכו כי אם לתנאי שיחזור הדבר לכמות שהיה. לומר שאע"פ שהניחום בביטול התקנה הראשונה. התנו עליהם שלא תהא בטלה עולמית. וכנז':

15ובזה מיושב גם כן מה שדייק בתי"ט בדברי ר"י דקאמר היה התנאי הזה. והו"ל למימר היתה התקנה הזאת. ובמאי דכתיבנא דייק טפי. והוא כפתור ופרח במשנתינו בס"ד:

16ולפ"ז כשתמצי לומר דת"ק סבר דהוא הדין כל היכא דבטל טעם הדבר שבשבילו גזרו הראשונים. יכולין האחרונים לבטל תקנתם לעקרה לגמרי. ולהקל אף בלי שיכריחם ענין השעה לכך לצורך דבר המצוה כנזכר. אי הכי הרמב"ם והראב"ד ז"ל קמפלגי בפלוגתא דת"ק ור"י דרמב"ם היינו דר"י. וראב"ד כת"ק:

17איברא טפי מסתברא דרמב"ם אמר לך אנא דאמרי אפי' כת"ק. ועד כאן לא קאמר ת"ק. דיכולין האחרונים לבטל תקנת הראשונים. אלא היכא דעקירת הראשונה וסתירתה. הוא בנין וקיום המצוה באמת כמו שהוא הענין כאן. ובזה סובר שכחם יפה. שאפי' לא בטל טעם הראשונים. כגון בכאן שהטעם שבגללו תקנו הראשונים עדיין קיים. כל זמן שבה"מ וירושלם קיימין. רק שנתחדשה סבה אחרת חזקה ממנו. הגורמת לבטל התקנה הקודמת. רשאין הן לעשות כפי מה שעיניהן רואות צורך המצוה. ולעולם כשאין ביטול הראשונה מביא לידי קיום המצוה בשום דבר. באופן שאין מוכרחים לבטלה. רק להקל מעליהם האיסור בלבד. בהא מודה ת"ק דאע"ג דבטל טעם הראשונים מעיקרו. אין כח האחרונים יפה בזה אם לא יהיו גדולים. אבל הראב"ד ודאי לא אתי כר"י. (אעפ"י שיש לומר דהראב"ד נמי אמר אפילו אליבא דר"י) ודוק היטב:

18משנה לחם אילת כו'. היא סופה של א"י בגבול אדום. ככתוב ונעבור מאת אחינו ב"ע מאילת וגו'. והיא נמל על ים סוף. פעם ישבו בה ישראל. ופעם אדום. ככתוב וינשל את היהודים מאילת וגו' ואדומים (ע"פ לס"ע) באו אילת. וכן לוד וירדן. גם הם סוף גבולי א"י לרוחות הנזכרים כאן במשנה. נמצא ים סוף. כים הגדול. שניהם שוים במרחק יום אחד מירושלם (לענין הכתוב אחד עשר יום וגו'. ע"ס אם לבינה) וכמו הירדן. והנה ירושלם בטבורה של א"י. משלש רוחות. אך לצפון הארץ מתרחבת מאד. גם מעבר הירדן והלאה למזרח. נסבה ורחבה הארץ הרבה.

19משנה לחם בלח"ש בראש דף כפי ההצטרך. נ"ב (ועמ"ש מ"ג פ"ה דכתובות).

20משנה לחם שם בזול כדינא דמעשר שני כדתנן פודין מעשר שני כשער הזול.

21משנה לחם שם סד"ה אחת דוק היטב. נ"ב (עיין בספר של"ה (דכז"א) מ"ש בענין משנתנו ובתשובתי בס"ס קצ"נ בס"ד.