לחם שמים על משנה מעשרות א:ה

1איזהו גרגן למעשרות. אימתי הוקבעו למעשר ואסור לאכול מהן עראי. משיפקסו וכו'. דהו"ל גמר מלאכה כמו דיגון הגורן בתבואה:

2וכמו שבתבואה אין הטבל מתחייב במעשר אפי' נגמרה מלאכתו. עד שיראה פני הבית [ב"מ פ"ח ע"א]. הכי נמי בפירות גמר מלאכה דידהו. לא קבע אלא בראיית פני הבית. והכי אוקימנא למתני' משיפקסו בבית כדאיתא בפ' הפועלים. והא דתני סיפא בד"א במוליך לשוק עיין לקמן בסמוך:

3משיפקסו. משינטל פיקוס שלהן. ר"ל שיטול האדם פיקוסן ולא שיפול מאליו. כ"פ הר"מ והר"ש ז"ל:

4ודיקא נמי דקתני ואם אינו מפקס. ומדסיפא בדידיה. רישא נמי בדידיה איירי. וקמ"ל דאע"ג דאכתי לא גמר פיקוסייהו. אפ"ה גמרן בידי אדם נמי הוי גמר מלאכה. והכי אמרינן בגמרא בהדיא. דמשו"ה לא תני נמי עד שיפקסו. אלא משיפקסו דמשמע אתחולי פקוסייהו. דהיינו לא שפוקסין מאיליהן. אלא ע"י אדם. וכ"ש אם נפקסין מעצמן:

5ולפ"ז תנקד היוד בחיר"ק והפ"א בקמ"ץ ודגושה מִשֶיִפָקְסו:

6והא דפיקוס קובע אוקימנא בגמ' בראה פני הבית דמשיפקסו בבית דווקא. ונתקשו בזה התו' [ב"מ ד' פ"ח ע"ב ד"ה ולא] דלהוי כמכניס התבואה במוץ. ותירצו דשאני קישואין ודילועין שדדרך לפקסן בבית. ומדברי הר"ש נראה דל"ד כלל לתבואה דכיון דאין גמר מלאכתה אלא ע"י דיגון. משו"ה לא חשיב ראיית פני הבית כשמכניסה במוץ. אפי' מירחה אחר כך משום דבעינן ראייה בהכנסה דווקא. אבל הני דאף בלא פיקוס נמי זימנין דהו"ל גמר מלאכה. כדתנן ואם אינו מפקס וכו'. דש"מ דאין הכרח לפקסן. משו"ה חשיבא ראייה אף שהכניסן קודם פיקוס. הכי משמע לי מלשונו של הר"ש. עם היותו מגומגם בנוסח שלפני ונכון הוא:

7איברא לא ידענא מאי דוחקייהו דקשי' להו ואינו מוכרח כלל ממ"ש משיפקסו בבית דר"ל שיהא פיקוסן בתוך הבית. אלא לישנא קלילא נקט איידי דהוי בעי למימר משיפקסו בשדה אמר נמי משיפקסו בבית. והמכוון מבואר דה"ק משיפקסו ויראו פני הבית. דתרתי בעינן:

8ולא הבנתי מ"ש התו' מדפריך עד שיפקסו מבעי ליה. דודאי ה"פ עד שיפקסו הו"ל למימר. דהוה משמע אפי' הכניסן לבית אינן חייבים עד שיפקסו תחלה. ואח"כ יכניסם לבית וק"ל. ולא אוכל להבין איך אפשר לפרש כוונת הגמ' כדבריהם ז"ל. דבעי דווקא שיפקסו תוך הבית אטו לא סגי בלא"ה. ואם פקסו בשדה והכניסן מי נימא דלא הוי גרנן:

9ותו לא ידענא מאי ק"ל אפי' לפ"ד. דהיכא מוכח דהכנסה במוץ פוטרת לגמרי. אפי' אחר מירוח. דהא פשטא דר"א לא משמע אלא אכילת עראי. כדקאמר שתהא בהמתו אוכלת ופטורה וכפירש"י שם:

10ואי משום דאמרינן גבי חבר שמת אימר לא טבילי דעבד כר"א [פסחים ד' ט' ע"א]. מהכא נמי לא משמע מידי דמאן לימא לן דעשאן כרי ומירחן. דילמא מעט מעט דש אותן דרך עראי. אע"פ שכינס מגורה מלאה. וכן משמע לי בדעת הרמב"ם ז"ל וצ"ע:

11ואם אינו מפקס. שאינו מסיר הפיקוס ומוכרן בפיקוסן לפעמים. אבל אם אינו צריך לפקסן שכבר נפקסו מעצמן כל שכן דהוי גרנן כדכתיבנא. דהא גמר להו פיקוסייהו:

12משישלק. ניקודו כמו כן מהנפעל $משישלק ע"י אחרים. כנז':

13ירק כולו קמוץ. משיאגד מהנפעל:

14כלכלה. בלוקט תאנים איירי. שכן דרך תאנים לכונסן בכלכלה. וכי הא דתנן לקמן פ"ב כלכלת תאנים. והכא בפירות הנאכלין לחין עסקינן. דגמר מלאכה דידהו במילוי כלי או ליקוט כל צרכו הוי. ולקמן מפרש דין גמר היבשים:

15ולמה שפירש הרע"ב הך מתני' נמי בירק. קשיא תרתי בירק למה לי. דהא כולהו שמעינן בקמייתא ולתני נמי מחפה לעיל. אטו כלכלה אצטריכא ליה. אלא מיחוורתא דהכא בפירות האילן שהן נאכלין סמוך ללקיטתן קמיירי. ואל"ה תקשי נמי אמאי לא אשמעינן גרנן למעשרות כשאינו רוצה לייבשן וק"ל:

16בד"א. שזהו גרנן. במוליך לשוק. דשמא ימצא לקוחות ויהיו הפירות טבולים כמ"ש הרע"ב. משמע דמיד שנגמרה מלאכתן נאסר לאכול מהן עראי במוליך לשוק. משום דשמא ימצא לקוחות. והוטבלו למפרע משעת גמר מלאכה:

17ולא אוכל להבין זה דהיכן מצינו כיוצא בו שהמקח יקבע למפרע. והא בכולה מכילתין מוכח איפכא. וביחוד בפ"ב דהמעלה פירות למכור אוכל עד שמגיע למקום שהולך או ששובת כנז' שם. ואליבא דכ"ע לא נאסר בהן משעת הליכתו ואף במקום המכר הנז' אינו אסור אלא מחמת שנכנס בבית ע"ש:

18ואיברא אע"ג דמהירושלמי יצא להם דבר זה למפרשי' ז"ל. מ"מ נ"ל דלפי שטת גמרא שלנו אין אנו צריכים לכך. ותתבאר כוונת המשנה בריווח. ואתי נמי שפיר הא דנתקשו הר"ש והרא"ש ז"ל במשנתנו. דלא סלקא להו שפיר אליבא דסוגיא דידן דפ' הפועלים. דאוקימנא למתני' משיפקסו בבית. אימא סיפא בד"א במוליך לשוק. אלמא מוליך לשוק מיחייב בלי ראיית פני הבית:

19והיא באמת פליאה גדולה לא אוכל לה. ולא אדע במה נתפייס הר"ש שכתב ולמסקנא דלא אמרו אלא בזתים וענבים ניחא. ומאי ניחותא וכי אפשר להטעות כל אותה הסוגיא. שגם המקשן גם התרצן ובעל המסקנא כולם נשתבשו ח"ו ולא ירדו לסוף כוונת המשנה שהוכיחו ממנה. שהרי מפורש בה לפי דבריהם דמוליך לשוק לא בעי ראיית פני הבית. ואיך לא נסתייע ממנה בעל התלמוד כלל להכריח המסקנא. ולא בדרך אב"א. הלא דבר הוא שאין הדעת סובלתו:

20גם בפי' הרא"ש ראיתי שנדחק מאד לקיים אותה סוגיא דפירושו בבית שבשדה ע"ש. ואיני יודע מה נסתייע מאותה ששנינו המעלה דהא מהתם איפכא שמעת לה. דהמעלה פירות למכור לא הוטבלו בבית ראשון. ואילו הכא במוליך למכור מיד הוטבלו. ודוק שהוא סתירה לפירושו מכל וכל כאשר יעיד המעיין הישר בלי ספק:

21אמנם כל זה גרם להם מחמת שחשבו דגמ' דילן נמי ס"ל כפי' הירו'. לכן נלחצו אל הקיר להניח אותה סוגיא בדוחק עצום מאד:

22אבל לע"ד פשוט דאליבא דגמרא דילן הכי פירושה דמתני'. בד"א דמשיפקסו הו"ל גמר מלאכה וגורן לאסור אכילת עראי. כשמוליך לשוק מביתו. דהיינו נמי משיפקסו דרישא דאוקימנא בבית. דביתו של אדם טובל לו בודאי. ולא משום מקח העתיד איתסר ליה. אלא משום דראה פני הבית עם הפיקוס. דהכי הוא סתמא דמילתא כשמוליכן לשוק. אבל במוליך מן השדה לביתו. דאכתי לא הויא להו ראיית פני הבית. אוכל מהן עראי אע"פ שפיקסו עד שיגיע לביתו ויראו פני הבית. (והמקשן הוא דהוה ס"ל כפי' המפרשים דלשוק סגי בפיקוס לחוד).

23ובהכי דיקא מתני' וסוגיא דגמר' טובא בלי שום גמגום ודוחק כל עיקר. וברור הוא מאד בס"ד. ודברי הרמב"ם בחבורו רפ"ג צ"ע שנראה כתופס החבל בשני ראשיו. דמעיקרא משמע דסבירא ליה דפיקוס קובע לשוק גם בלי ראיית פני הבית במסקנא דסוגיא. ולא צריך א"כ לאוקמתא דמישפקסו בבית. אי הכי מנליה דפיקוס דבבית מהני שכתב שם כך עיין עליו ודוק היטב:

24גם צ"ע מ"ש הכ"מ על השגת הראב"ד דתירוש ויצהר בגורן תלינהו. שלענ"ד כתב כן הר"א לפי מסקנא דסוגיא. ודומה כאילו לא ראה אותה הרב כ"מ. ואף דעת הר"מ יש ליישבו ואין להאריך: