לחם שמים על משנה מעשרות ב:א

1היה עובר בשוק. לפמ"ש הרע"ב בפרקין דלעיל מ"ה. דבמוליך לשוק הוקבעו הפירות למעשר מיד. אפי' לא ראו פני הבית. מתורת מקח דטובל. כיון דעומדין לימכר כמכורין דמו. א"כ הכא צ"ל דלאו במוכר בשוק עסקינן. דאי הכי אמאי אוכלין ופטורין. אלא ודאי במעביר פירות בשוק להביאן עמו לפי דרכו מיירי. שעובר שם ואין רצונו למוכרן. אלא להוליכן לביתו:

2ולא הבנתי מ"ש בפי' הר"מ ז"ל במשנתנו. כשזה המוכר המסבב בשווקים. דמשמע דמפרש למתני' נמי במוכר בשוק דומיא דלעיל. ותקשי ליה מאי שנא לעיל דהוקבע אף לאכילת עראי. והכא לא. (עם היות שדעתו למעלה כפירוש הרע"ב כנראה מסתימת לשונו שם):

3ואיברא דלישנא דעובר בשוק הכי משמע כדלעיל דמוליכן למכור. ואל"ה בשוק למה ליה. לשתוק מניה. או נימא היה עובר בדרך (אע"ג דא"ל דלרבותא נקטיה דאע"ג דבשוק קאי במקום לוקחים. אפ"ה כיון דאין דעתו למוכרן לא מיקבעי):

4אבל לדידן ניחא דפרישנא לעיל במוליך לשוק מביתו דווקא. הוא דאקבעו להו. הא לא"ה לא. אתי שפיר דהכא מיירי בעובר בשוק למוכרן. ואמרינן מסתמא מוליכן מן השדה ולא ראו עדיין פני ביתו. והתם ממילא משמע דמביתו מוליכן לשוק. מסיפא דמיירי לביתו. רישא מביתו. אבל הכא דסתמא תנן היה עובר בשוק פשטא דמילתא שמוליך מן השדה כדרכו לסבב בשווקים למצוא לוקחים. ואע"ג דאפשר נמי דכבר ראו פני הבית. אפ"ה אוקימנא להו אחזקתייהו דלא נטבלו עדיין. וקמ"ל אע"ג דמהדר בתר זביני. אפ"ה לא טבילו. כל כמה דלא ראו פני הבית. או שיקבעו ע"י מקח. משא"כ מתנה דלא קבעא:

5אוכלין ופטורין. דאימר לא ראו פני הבית ולא הוקבעו עכ"ל הרע"ב. משמע דספיקא הוא דאע"ג דאפשר נמי דראו פני הבית והוקבעו. אפ"ה פטורים. וקשיא לי דאף למאי דתרגימנא לעיל אליביה. דמתני' לא מיירי במוכר בשוק דלא איקבעו מדין מקח. מ"מ מאי מהני הא הו"ל ספיקא דאורייתא. והו"ל למימר שיתקנו דמאי. מספק אימר ראו. והא הוי מצינן לתרוצי כדכתיבנא לעיל. דטעמא דמתני' דאוקימנא אחזקה דמעיקרא לא טבילי. אלא דלדידי לא מיקרי ספיקא אלא ודאי הוי משו"ה ניחא. אבל להרע"ב ספיקא הוי וקשיא ודאי. דלחומרא הוה לן למיזל:

6ותו קשיא נמי סיפא דרישא. דקתני לפיכך אם הכניסו לבתיהם מתקנין ודאי. ואמאי כיון דמספקא מילתא. אימר ראו וכבר תיקנם בע"ה. דהא רוב ע"ה מעשרין [שבת ד' י"ג ע"א] ונפיק מנה חורבא דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב או איפכא. מתקנין דמאי הו"ל:

7ולפי מה שפירשתי אתי שפיר דכיון דלא ידעינן דראו. אזלינן בתר חזקה. ואפי' ספיקא לא הוי. אלא ודאי לא נתקנו. דלא אמרינן רוב ע"ה מעשרין אלא גבי טבל. אבל כל זמן שלא הוטבל אפילו בת"ח אין חזקתו מתוקן. משו"ה אכילת עראי בשוק הוא דשריא להו בכה"ג. אבל הכניסו לבית דהשתא הוא דטבילו להו מתקנין ודאי כנז':

8טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי. הרע"ב קיצר כאן במקום שראוי להאריך בטעמא דהך מילתא מאי שנא רישא ומ"ש סיפא:

9והרמב"ם אסברה לן הכי דכשאומר הכניסו. כוונתו לומר שהן מתוקנין אחר שכבר נטבלו בביתו. ורוצה בזה שרשאין לאוכלן אפילו בבית. ואנן פלגינן דיבוריה דבהא דקאמר שהן טבולין מהימן. ובמאי דר"ל שהן מתוקנין לא מהימנינן ליה. משו"ה איתסרו מיד באכילת עראי. ובעו עשורי דמאי. זהו המובן לי מפי' הר"מ ז"ל:

10וצ"ל דהאי הכניסו לבתיהם לאו דווקא. דאפי' בשוק נמי בעו עשורי לאכילת עראי. אלא איידי דרישא נקט האי לישנא. ותו דקמ"ל אפי' הכניסום אינן מתקנין אלא דמאי:

11ובאמת הוא פירוש נאה במשנתינו לפ"ד ז"ל (ובפירוש הר"ש ז"ל לא מצאתי טעם מתקבל בזה). אמנם כבר אמרנו מהדוחק שיש לדרכם ז"ל במשנתנו:

12וע"ק נימא הפה שאסר הוא שהתיר. וכ"ש לדרכינו דכודאי משוינן ליה דלא ראו. דעל פיו בלבד נאסרו כטבולין. פשיטא דאית לן למימר הכי ולהימניה בכולה מלתא. אטו בדבוריה מיגרע גרע להו. והא אפילו בספק גרידא אזלת לקולא:

13וי"ל דהיינו טעמא דמתני' משום דע"ה לא נחשדו על התרומה [סוטה ד' מ"ח ע"א]. וקיי"ל תרומה קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו כראיית פני הבית. והשתא אתיא מתני' שפיר טפי. דרישא סתמא בשוק אכתי לאו טבל נינהו. וסיפא כי קאמר הכניסו לבתיכם. כוונתו שיכולין לאכול אפי' בבית שכבר תיקנם. ומהימנינן ליה כדקאמר. דודאי תיקנם שהפריש מהן תרומה גדולה. כדרכו של ע"ה שאינו מפריש המעשרות רק התרומה. וכסבור הוא שהן מתוקנים בכך. משו"ה ודאי מיגרע קגרע בדיבוריה. דהא השתא ודאי טבלו והוקבעו למעשר. ליאסר מיד באכילת עראי. ע"י הפרשת תרומה דאוסרת כדלקמן. ואפ"ה לא יתקנו אלא דמאי אף לאחר שהכניסום. דשמא עישרם נמי. דרוב ע"ה מעשרין. והרי זה פירוש נאה במשנתינו הסתומה וחתומה מאד. וכל זה כתבתי עפ"ד המפרשים למשנתינו בע"ה:

14איברא איכא לאוק' נמי לכולה מתני' בחבר. והכי מסתבר' טפי וכמ"ש לקמן בס"ד. והשתא דאתינן להכי רישא נמי ה"ט דאוכלין ופטורין. משום דאזלינן בתר חזקה. דסתם תבואה הנמכרת בשוק לא ראתה פני הבית. כי למה טורח זה להכניסה. אבל סתמא מן הגורן מוליכין אותה לשוק כדרך עובדי האדמה מוכרי התבואה:

15וכי אמר להו טלו גרידא. להאכילן מיד אכילת עראי קבעי. לכן לא פירש כלום. אבל אי אמר הכניסו מספקינן ביה מאי דעתיה. אי בעי למימר שרשאין לאוכלן אפי' בבית. שכבר תיקנן. או עכשיו עישר עליהן ממקום אחר. מפני שנותן בעין יפה נותך. או שמא כוונתו שלא יאכלו מהן כלום בשוק. אעפ"י שהיא רק אכילת עראי. (שאין קבע בשוק) עד שיבואו לבית ויעשרום:

16משו"ה לא יאכלו אפילו עראי. ואינן מתקנין אלא דמאי. דהיכי נעביד ניזיל בתר חזקת הפירות שלא הוטבלו מעולם. למאי קאמר להו הכניסו. דממה נפשך י"ל א' משתים. אם שהם טבולים ולא נתקנו עדיין. או שנטבלו ונתקנו. מכל מקום אזלא לה חזקתן. ניזיל בתר חזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. הא ליתא אלא בדבר שנגמרה מלאכתו והוקבע בודאי. (א"נ גבי חד ספיקא דאימר לא טביל הוא דמהני ודוק). וכאן חזקתו בא מן השדה ולא הוקבע עדיין. וכשמכניסין אותן לביתו הוקבעו ודאי. וקמסייע נמי דיבורי' דהיאך לאוסרן. דדילמא משו"ה אמר הכניסו לתקנם. ושמא עישר עליהם נמי ליכא למימר דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. וזיל הכי איכא לספוקי. זיל הכי איכא לספוקי. (ובפלוגתא דר' ורשב"ג אי חשדינן ליה כה"ג). ה"ט דמתני'. ולעולם בחבר מיירי בכולי הני בבי:

17ומ"ש הר"ש ז"ל אבל חבר לא יתן עד שיעשר. אין זה אלא בחבר הנותן לע"ה. כדאיתא בירושלמי. והכי מוכח נמי בעירובין ד' ל"ב ע"א. והכא בנותן לחבר עסקינן. דלא אתי תנא לאשמועינן דינא לע"ה:

18משנה לחם בפיסקא מה. אינו מוכרח. כתב אלי הישיש הרבני המופלג כמהר"ר אהרן אפטרוד ז"ל. וז"ל מ"ש הרב המחבר במס' מעשרות מ"ב וז"ל מ"ש דצ"ל שהפירות מונחים בשוק אינו מוכרח עכ"ל. יעויין בהרמב"ם פ"ה מהלכות מעשר ויבררו דברי התי"ט. ומ"ש שם עוד וז"ל ומש"ע וה"ה דהוי מצי למתני יושבים בבית וכו'. במ"כ אשתבש וכו'. ואני אומר לא לרבינו תי"ט אחז השב"ש וצדקו דברי תי"ט. ומה שמקשה הרב המחבר דמי סא"ד דנימא ר"י דבע"ה פטור עד שיחזור פניו כו' (בשורה זו יש ט"ס בספרי וצ"ל ומי א"ל דבית הוי מקום שהוא בוש. כצ"ל. ובזה לא הרגיש) וכ"ע משנתינו לא נצרכה אלא להודיעך מחלוקתו של ר"י וכו'. לק"מ כי אע"פ שהפירות מונחים בשוק. כיון שהוא יושב למכרם. בודאי לא ירחיק מושבו שהוא יושב בבית בפנים ויניח פירותיו בשוק למוכרם. אלא הוא יושב בצדי הפתח כדי שיראה פירותיו והבאים ליקח. וכיון דס"ל לר"י דבמקום שהוא יושב ומוכר בוש לאכול בלא חזרת פנים. אף שהוא יושב בשער החצר או חנות. הה"ד אם הוא יושב סמוך לפתח הבית והפתח פתוח לשוק. וא"כ היה יכול לאשמעינן מחלוקתם אף אם היו יושבים בתוך הבית כי גם שם הוא בוש לאכול ואינו קובע למעשר עד שיכנס לפנים. למקום שאם אוכל שם אינו בוש. אבל מקום שהוא בוש אף שהוא בתוך הבית לא. ע"כ ההשגה. על זה השיבותי על ראשון ראשון. למה שכתב יעיין בהרמב"ם ויבררו דתי"ט. אמרתי (אף שלהר"מ ז"ל ד"א במשנתנו. ולא דרך הרע"ב דביה קיימינן דרכו. לא קרב זא"ז) מתוך כותלי דבריו ניכר שלא נתבררו לו דברי הר"מ כלל. דהא ודאי הר"מ תנא דמסייעא לן הוא. ולשונו מוכח בהדיא. דבהכניס לתוך השער מיירי. ואפ"ה אחרים שאינם בעלי הבית. אוכלין ופטורים. משום דאין ביתו של אדם אוסר לחברו פירותיו. והיא היתה השגת הר"א. שכנראה לא עמד עליה בכ"מ. כי גם הר"א לא נחלק על הר"מ בזו שאין חצר חברו קובעת לאחר. לפירות של עצמו. אלא שתי טענות הן. אחת. שסותר דברי עצמו דלעיל. ובכאן יפה אמר בזה. ועוד שנית. שלא היל"ל שנמצא כאומר הכניסו כו'. דהא ודאי לא צריכא ליה לגמרי. כיון דאיירי השתא בהכניסו לשער. דהא מיהו מהני לחיובי לבעל השער מה"ט דביתו הוא. וטובל ודאי לו. אע"פ שאינו טובל לאחרים. מאיזה טעם שיהא. וחייבים נמי. ודאי משמע. לא דמאי ודוק. עכ"פ זכינו שלדברי כולם דברי תי"ט לא יתבררו לעולם. וכ"ש לפי פירוש הרע"ב. ועוד גם הירושלמי סותר דברי תי"ט כמש"ל בס"ד. אלא דר"מ לשטתיה אזיל. ע"פ המשנה ובמהדורא בס"ד. ותימה מכ"מ שלא הצילו בכך דאיהו מפרש למתניתין נמי בעובר ולק"מ דוק בספרי. והר"א מוקים לה בבעל השער גופיה בדהר"ש. ולמש"ע ליישב מ"ש מי סא"ד דבע"ה פטור גם בבית עד שיחזור פניו כו'. אמרתי שגם זה הבל. כמדומה סבור הוא בדעת תי"ט. שלד"ה אפי' לא הכניס בעל השער הפירות. חייבין. כיון שהם מונחים בצד הפתח. נטבלו מחמת ראיית הפתח בחוץ. ובהא פליגי. ת"ק ור"י. אם כשיושב בע"ה על פתחו (בין בשער וחנות בין בבית. כה"ג) הוי מקום שהוא בוש או לא. ותמהתי מראות. זקן כמותו יעסוק בדברים בטלים כאלו. במ"כ לא הבין כלל אפילו דברי תי"ט. וכ"ש דלא ידע לגמרי מאי קאמינא חלילה לי לחשוד לבתי"ט בשבוש עצום כזה. להוסיף על דבריו. ולחשוב שנתכוין לומר שגם בעל השער וחנות שחייבין. אע"פ שהפירות מונחין בשוק. מיירי. ודר"י נמי הכי ס"ל. ול"פ אלא משום דס"ל כשיושב על הפתח. אפי' בבית הוי מקום בוש. הרי עוד שיבוש אחר שלא עלה ע"ד שום אדם מעולם. ומה הזקיקו לכל זה. לחשוד בכשרים ולתלות בוקי סריקי בהגאון בתי"ט. ח"ו לא תהא כזאת בישראל. ואני כשהשגתי עליו. לא השגתי אלא משום דמוקי למתניתין בתרי טעמי. דהוה משמע ליה טעמא דרישא דפטורין. היינו משום דלא ראו פני השער. אלא נשארו מונחים בשוק. ובהא בלחוד קאמר תי"ט. דה"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית. דמידי הוא טעמא. אלא משום דלא ראו פני השער. א"כ ודאי ל"ש שער חנות או בית. אבל סיפא דחייבין בעל השער והחנות. ה"ט משום דסתמא כפירושא איירי בפירותיהן שהכניסום לשער ולחנות. ולא ניחא ליה לתי"ט בהכי. לאוקמה במונחים בשוק. דכה"ג פשיטא דליכא דאמר דחייבין. אע"ג דלא ראו פני השער או פתח הבית. ואצ"ל שאין מי שסובר דהיושב על הפתח בצד הפירות. מחייב וקובע הפירות שבשוק. או פוטרם מחמת שהוא בוש לאכול שם. בושני מדבריו הללו במ"כ כו'. ומ"מ לא ניחא לן בדתי"ט. משום דק"ל. דלא היה אפשר לשנות אחריו מחלוקת ר"י. כמ"ש בספרי בס"ד. המעיין ישר הולך אשר יראה שם. יגיד שכל דברי נכוחים למבין. וזקן זה שפטפט כנגדי. במ"כ תחת אשר קנא לבעל תי"ט וחשב ללמוד עליו זכות. הרבה פצעיו חנם פצוע והכות. וחדש מדעתו שני דברים זרים. אחד שפירות בעל השער א"צ שיראו פני השער מבפנים אליבא דכ"ע (שמא נתחלף לו זה במ"ש בשמעתא דסבלונות דילמא על פתח בית חמיו. בית חמיו קרי ליה) והשנית אליבא דר"י. שכיון שהוא בוש לאכול בסמוך לפתח אף בבית מבפנים. משו"ה אינו קובע שם למעשר. ולפ"ז גם אם נכנסו הפירות לשם לא הוקבעו. מי ראה מי שמע כזאת. ועל החלוקין אנו מצטערים. דהיינו שער וחנות. אלא שבאת לחלוק עלינו את השוין. ר"ל בית. גם הירושלמי והר"מ שסמך עליו. סותרין אותו. דא"ה. מנ"ל שאין ביתו של אדם טובל לאחרים. דילמא משום דלא נכנסו ולא ראו פני השער הוא דפטורין. ובעל השער וחנות דחייבין למר כדאית ליה (דמוקי לה בעובר) משום דהו"ל כאומר הכניסו לבתיכם. ולמר (בבע"ה) ע"כ משום דעתיד להכניסן הוא. או משום דמקרבי לפתח הוא. ודי לקבוע לעצמו. להחשיב ראיית השער מבחוץ ולא לאחרים כה"ג. אבל בנכנסו. לעולם אימא לך דביתו טובל גם לאחרים. ואפילו חנותו נמי. וכן אי מיירי בתרי טעמי כדמפרשינן לדתי"ט. נמי תקשי הכי. מנ"ל להירושלמי להוכיח ממשנתנו לחלק בין לו ולאחרים והא לא דמי. רישא לא נכנסו. וסיפא בדנכנסו עסקינן. אלא מיחוורתא כדשנינן בספרי. כולה בחד טעמא לשבחא. רישא וסיפא בדנכנסו קיימינן. ולמר. טעמא דאחרים פטורים משום דאין ביתו של אדם טובל פירות של אחרים. ולמר אפילו פירות של עצמו אינן טובלין לאחרים ע"י שער וחנות. אע"פ שטובלין לעצמו. זהו דבר ברור ותו לא מידי. ויטול מעכ"ת מה שחידש להמליץ בעד התי"ט. כי הוסיף דעת זר והוסיף מכאוב ידוע. וכל המוסיף גורע. ודב"ל.

19משנה לחם שם אלא מדרבנן לא (ותו דאפילו בית נמי אינו קובע אלא פירות של עצמו. ולא של אחר. והכי מוכח בהדיא בפ"ה דה"ל מעשר להר"מ. דבהכניס הפירות לתוך השער וחנות עצמו. פטור. ולכן השיג הראב"ד שם. ודוק (יעויין מש"ל בס"ד בתשובתי להישיש מהר"א) אבל להר"מ ז"ל מיירי הך בבא נמי. דאמר העובר לאלו שיושבין בשער. או לבעל השער. שהפירות אינן של בעל השער. ועיין בירושלמי שהביא בעה"ח מ"ז פ"ג. ודוק).

20משנה לחם שם סד"ה. ובעל השער. כנ"ז. נ"ב ואתיא כדעת הר"מ ז"ל. ר"ל חייבין לעשר דמאי. אבל אינו נראה לי. אלא חייבין. סתמא. ודאי משמע. ויראה שהיא היתה השגת הר"א. דעתו ז"ל שהם חייבין. מפני ראיית הבית. דהשתא טבלי להו ודאי. והך בבא מתפרשא כי רישא. דבבא קמייתא. דקתני נמי פטורין בשוק. ומתקנין ודאי בבתים. הכי נמי הכא בשער וחנות. דדמו לשוק גבי הנך. פטורין לגמרי. ולגבי בעלים. בתיהם נינהו. וחייבין נמי לגמרי. דבעו עשורי ודאי. והכי ודאי מסתברא (ולא אצטריכא הך בבא. אלא לאשמועין דינא דחנות ושער. שיש בו חילוק. שדומה קצת לשוק. ובקצת לבית. כדפרישית) והכי ודאי מסתברא. דמאי טעמא נימא דהוי כאומר הכניסו. והלא כבר הכניסו ממש. משו"ה חד דינא הוא כדלעיל.