לחם שמים על משנה מעשרות ב:ז

1לקצות כו' ובנו אוכל וחייב. כתב בתי"ט סתמא דלא כר"י דס"פ:

2ולא ידענא אמאי. מי לא עסקינן דאמר ליה ע"מ שיאכל בני בתאני' לחין שכבר נגמרה מלאכתן:

3ותו דהא דקאמר ר"י לקמן לקצות פטור. הא קפריש לה איהו גופיה דהיינו לאכול א' א' בלבד הוא דפטר. כמ"ש לשם בס"ד. ומתני' דהכא אפי' תימא ר"י. ובנו חייב כשצירף. (ונ"ל דרש"י ותו' שוים בזה כמ"ש בסמוך):

4וכן יש לתמוה ביותר מאי דעתיה דהרב הנזכר דמוקים נמי לבבא דסיפא. דתנן ולאחר הקציעה חייב דלא כר"י. והיכי משמע ליה. הא לאחר הקציעה משמע נמי דעשאן קציעות ודרסן בעיגול. ומי איכא למ"ד דכה"ג פטור:

5או שיאכל בני. פי' רש"י בשכר שקצצת לי. והתו' מפרשים תחתי. וחייב אפי' על מה שהיה אוכל האב דמיחזי כמקח:

6נראה דרש"י הוכרח לפרש כך. משום דקשיא ליה הלא אפי' מקח גמור אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. והכא דלקצות הוא. אכתי לא נגמרה מלאכתן אמאי חייב. אלא על כרחך בשכרו שקצץ לו קנה אכילת בנו. וס"ל דקציצת אכילה חשיבא טפי ממקח דעלמא. (וה"נ מסתברא משום) דאינו קובע באכילת א' א'. (כמ"ש לקמן) משא"כ בקונה אכילה גמורה. ואוכל כסתם אכילה הרבה בצירוף. ודאי דהו"ל מקח בדבר הנגמר. דעדיף מצירוף שתים. דהוי גמר וגורן. ואע"ג דלישנא דגמרא דמיחזי כמקח לא משמע הכי:

7והיינו דק"ל להתו' על פירש"י. ומשו"ה הוצרכו לפרש דבשכרי תחתי קאמר. ואתי שפיר דקאמר דמחזי כמקח. ואע"ג דמקח אינו קובע בדבר שלא נגמר. אפ"ה הכא חייב. דמקח דלא קבע כל שלא נגמר. בא' א' הוא דווק'. אבל במצרף ודאי קבע כדבעינן למימר בס"ד. הא בהדיא דלתרווייהו לא הוי צריך בתי"ט למדחק. ולאוקמה לסתם מתני' דלא כר"י דקיי"ל כוותיה וכנ"ל: