לחם שמים על משנה מעשרות ד:א

1הכובש. הא דלא מנה הרמב"ם כבישה. אפשר לומר לאו משום דס"ל כבישה בחומץ. או ביין ושמן. וכל ששמו כבישה. אינו קובע כי אם במלח לבדו. אלא משום דלא אצטריך ליה. כיון דכבוש הרי הוא כמבושל. הרי הוא בכלל בישול. כל מין כבוש שיהיה. וכל כבישה היא תולדות אור ויסוד אש שבו הוא שנתגבר בו. עד שנתחמם ונתפרדו חלקיו. ולכן קולט טעם וריח. כמו ע"י בישול. והרמב"ם דרכו לקצר כל האפשר:

2ותדע אפי' להבנת הר"א והכ"מ בדעת הר"מ. אכתי קשיא מאי טעמא לא שנה הכובש. דאפי' תימא דס"ל שאין כבישה קובעת אלא של מלח. מ"מ היא ע"י שרייה עם מים. ולא במלח לבדו. והו"ל לאשמעינן נמי הא דמים עם מלח ג"כ קובעין אלא ודאי כדאמרן:

3השולק עמ"ש בפ"י דתרומות מ"ח:

4המקפה. כתב הרע"ב ובתבשיל צונן איירי. כ"ה בירו'. ועמ"ש בפ"ק מ"ז. וסייעתא למ"ש הר"ש שם. ותיובתא להר"מ ז"ל: ז"ל:

5משנה לחם בלח"ש ונפרדו חלקיו. נ"ב (כהמס דונג מפני אש בטבע. וזוהי הסבה בעצמה. שכשתשים מלח בשלג תוך כלי של בדיל. ותערבם בכף היטב. ימס וישוב מים. וידבק קרח על גבי הכלי מבחוץ. ואם ישפכו מים ויושיבו הכלי עליו ישוב המים שתחתיו לקרח. ויתאחז בקרח. כי לפי שהמלח יש בו חוזק גדול מיסוד האש. יתגבר על קור השלג. ומגרש אותו על פני החוץ של הכלי. והבדיל יש בו חוזק מיסוד המים. כי על כן הוא נתך מהר. לכן בברוח הקרירות מן השלג על ידי חום המלח שרדפו. יצא על צד אחר של הכלי. ומצא מין את מינו. ונתחזק בהם עד שיהפכו המים הנדבקים שם לקרח).

6משנה לחם שם ד"ה הכובש. סוף פיסקא כל האפשר. נ"ב ועתי"ט שילהי פ"ק דמ"ק בשם הר"מ שם ד"ה וכל כבשין. אז תבין ותשכיל שכיוונתי האמת.

7משנה לחם שם כדאמרן. נ"ב אבל דיוקו של הר"מ מדלא אמרו בירושלמי חומץ קובע נ"ל שאינו כלום. שהמלח קובע מיד. בטבילה בעלמא במלח גרידא. וחומץ אינו קובע אלא לאחר זמן בששהה בו שיעור כבישה.